(תומצת מתוך סיכום)
כדי להבין את עניינם של פורים והמגילה יש להבין את הרקע התקופתי. אחרי כל הגדלות שעם ישראל נפגש איתה וחי בתוכה נחרב הבית שהוא יוצא לגלות – איך ידע שה' עימו ולא עזבו? איך ידע שה' איתו בגלות? איך ידע שלא "זהו זה" והכל נגמר? נוסף על כך שהנבואה "לא מתקיימת" ועוברות להן שבעים השנה כמו כלום.
עם ישראל מתיאשים עד כדי כך שהם מסוגלים להנות "מסעודתו של אותו רשע". בנקודות כאלה בא עמלק, כאשר יש רפיון באמונה בסגולת ישראל, כאשר חושבים שהכל נובע מהבחירה (שמירת תור"מ) ולא מהסגולה. הקשר (היינו הברית) עם הקב"ה הוא עצמי, כמו עצם – לא משתנה, (ולא כמו בשר), הוא לא מבוסס על רצון (גרידא).
היכולת להנות מסעודת הרשע באה מתוך מרירות כל כך גדולה שהיצר אומר עליה – "נגמר, התרחקת כ"כ ואינך יכול לשוב". (עמלק גימ' מר – הוא רוכב על המרירות הזו ומשפיל אותה, לוקח אותה למקום הלא נכון). אולם תחושת המרירות – מקורה קודש! מקורה תחושת חוסר השייכות למצב הנתון, המושפל, כיוון שאנו שייכים למקום הרבה יותר עליון, קדוש וטהור. "מר – דכי"! מרירות של טהרה! רשב"י יודע לזהות שכל המעשים המקולקלים הם רק "לפנים" – וזו עבודת הצדיקים בדורות שכאלה (לגלות שהירידה רק חיצונית ומבפנים יש רק עליה). הדרך הקלה להמלט מן המרירות היא הכפירה – כל כך קשה לי עם הסיטואציה והסתירה מצד גודל נשמתי והמקום בו אני נמצא אז אני בוחר לבטל את אחד הצדדים, את האחד הלא נכון. ר' צדוק גילה שע"י תפילה ניתן להחזיר יהודי, הרב זצ"ל גילה שעצם ההתגדלות הנשמתית של יהודי אחד מישראל משפעת לשאר הנשמות.
מה הנס של פורים? אגרות שניות. מה החידוש בהם? וכי לא היו היהודים עומדים על נפשם מול הגויים הבאים להורגם? אלא עצם הציווי, עצם האיגרת שמגלה ש"שם ה' נקרא עליך" – פתאום כל האומות (שנחרדו מעמ"י מיציאת מצרים ועד ימי שלמה, וסר מעליהם פחדם מאז החורבן אט אט עד סוף השבעים לספירתם) מגלות שנבואת השבעים שנה בעצם מתקיימת, ש"יש ה' בקרבנו"! (זה זוקף ומביא לתשובה מאהבה).
זו מהות ההסתרה של פורים, לגלות את הקדושה העצמית שבישראל (מכח ה'), את הסגולה, שמרוב האור ב"תור הזהב" לא ניתן היה להכיר בה כדקא יאות.
