שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

זה שלמרות שחטאתי בדבר אחד, 

זה לא "פוטר" אותי משאר המצוות.

אמנם נפלתי במצווה אחת

ואפילו נפילה-נפילה.

אבל אני יכולה עדיין לאחוז בשאר המצוות האחרות

ועצם זה שאני ממשיכה בעבודת ה' מראה שאני כן רוצה לעבוד את ה'

אבל בדיוק לפני שניה היצר הרע השתלט עלי, וזה לא היה מה שאני באמת רוצה.

החשיבה הזאת הגיעה לי מסיפור ששמעתי 

על רב גדול שעבר ברחוב וראה יהודי שאוכל סנדוויץ' עם בשר חזיר, ואז הוא אמר לו "אל תשכח מים אחרונים".

אותו יהודי ענה- הרב,אני אוכל חזיר,מה מים אחרונים???

ואז הרב ענה לו שזה שהוא אוכל חזיר לא פוטר אותו אפילו ממים אחרונים.

וגם מ "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"

שע"י זה שאני ממשיכה לקיים מצוות, אני מעוררת בי את החרטה והרצון לחזור בתשובה.

וגם, התחושה הזאת של "מי אנוכי שאזכה להתפלל לפני הקב"ה",זאת תחושה שצריכה להיות אצלנו תמיד, ולפחות על עצמי אני יודעת, שהרבה פעמים אני עושה חטא ואפילו לא מרגישה בו. ולא מתחרטת עליו, כי אני לא יודעת\מכחישה שזה חטא. ואיך אני מתפללת כשיש בידי עבירות??

אז צריך להאמין, שה' יודע שיש לנו יצר הרע,שאנחנו מבשר ודם, וכולי. ובכל זאת הוא ציווה עלינו להתפלל. ובכל זאת הוא מקשיב ושומע.

ורוצה שנתאמץ בעבודתו.

יש גם פירוש,

בפרשת שמיני (אני זוכרת את זה כי זה היה לא מזמן וזה תפס אותי חזק),

(דעת זקנים)" קרב אל המזבח. שהיה השטן מראה לפניו (אהרון הכהן) דמות עגל והיה ירא שלא יהא ראוי לעבודה (כי הוא הזכיר לו את חטא העגל) אמר לו משה קרב אל המזבח ואל תירא כי בך בחר ה'"

ובהקשר שלנו- ה' בחר בנו מכל העמים וכולי..

ועוד קטע מחזק-

http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=17233&CategoryID=2621

שכשאני במצב שאני יודעת שהוא לא מה שה' רוצה ממני. שכשאני יודעת שמה שאני הולכת לעשות זה וואלה,לא. נגיד לאכול משהו לא בריא-הבנתי שזה בעייתי מבחינת "ונשמרתם מאול לנפשותיכם"- אז איך אני מעיזה לברך על זה???????

פשוט חיפשתי דוגמה וזה מה שעלה לי

אבל יש דברים שהבנאדם מודע לזה שזה מזיק והוא מרגיש שיש לו כוח לעצור בעצמו, אבל הוא לא עוצר..

אה, אופס....

נו, אז חטא, מה השאלה?

נכון שהחטא יותר נורא, בזה את צודקת...

את שואלת כאילו מה הפתח של האדם, מה התירוץ שלו? מה הוא יגיד למעלה בשמים?

אם השאלה היא כזאת, התשובה היא שאם האדם היה באמת יודע מה זה מתן שכרן של מצוות ובאמת יודע לא רק מה עונשן של עבירות, אלא כמה הן מזוהמות ומגעילות ומאוסות ושפלות, האדם לא היה עושה את החטא כלל, הבעיה שלנו היא שאנחנו לא "יודעים" טוב ורע, לא באמת יודעים כמה הטוב מרומם וטוב לאדם, וכמה החטאים מורידים את האדם עצמו ומזיקים לו, וזה הפתח שלנו במצוות עשה שביטלנו ובעבירות שעשינו ל"ע, שאנחנו לא מספיקים מודעים למה שאנחנו עושים, וגם הרבה עבירות הן מצוות אנשים מלומדה שנעשות מתוך הרגל, אך אם היינו יודעים כמה זה נורא היינו מיד עוזבים את העבירה, ובכלל לא מבינים את הקושי ואת הרצון להיות שם, זה פשוט לא אנחנו, זה פשוט לא מתאים לנו ומוריד אותנו...

ובאמת צדיקים שמגיעים לרמה שהם יודעים כמה העבירות מזיקות וכמה המצוות מועילות, ו"יודעים" את ה', אז באמת אם הם עושים עבירות זה הרבה יותר חמור, כי יש להם פחות פתח, בחינת: "ה' מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה"...

אם זו לא השאלה, אשמח לדעת מה בדיוק השאלה....

שבעצם הרב אמר לו שזה שהוא נכשל בעבירה אחת לא אומר שהוא לא מחוייב במצוות.

כלומר,

זה כישלון נקודתי, אבל את שאר המצוות, אפילו ה"קלות", הוא עדין צריך לקיים

למרות שנכשלתי - אני לא רוצה את העבירות אלא קדושה.

אחרת זה לא היה מעניין אותי ולא הייתי שוקל בכלל אם לעשות מים אחרונים..

והאמירה הזאת חשובה - כי היצר רוצה לשכנע שחלאס אני רשע וכל הרצון שלי משועבד לו

ולא היא, למרות הקלות לחטוא ובכאלה עבירות עדיין יש בי רצון לצאת מזה ולזכות לקדושה

וכן...זאת בעצם אמירה כללית

שגם אם התרחקת כל כך עדין אתה באמת מחובר בכל רמ"ח איבריך 

ולכן אני לא מבין מאיפה המחשבה הזאת מתחילה אפילו.

מקיימים מצוות בין הקב"ה מסתכל עלי ובין אם לא.

כמו כן, ה' רחמן ללא קשר אם מעשי היו טובים או לא. הוא תמיד היה רחמן והוא תמיד יהיה רחמן כי מידת הרחמים היא אחת ממידותיו.

פספסתי משהו?

ברמת הרגש אני מאמין שהדברים יותר מורכבים, לכל אחד

ולכן אולי כדאי להתחיל ממנו.

ישנו קושי לעשות מצווה ביחס למצב האישי הנוכחי בקשר מול הקב"ה.

זאת באמת הזדמנות טובה לברר את טיב מערכת היחסים מול הקב"ה ואת התגובות השונות הקיימות בה. למה אני מרגישה איך שאני מרגישה ביחס למצווה/עבירה? איך הקב"ה רואה את זה מהצד שלו (אם ננסה ללבוש את ה'כובע' שלו לשנייה)?

האם הקשר דומה לאב מול בנו? אולי לאדון מול עבדו?

או בהרגשת המתיקות ולכן לא נראה לי שזה עונה למה שכתבתי.

אתה רוצה להרחיב?

האם יש ערך בנימוק של מצוות וציווים? | ערוץ ７

אם עדיין לא מובן, תגיד ואסביר...

אתה חושב שזה סותר את מה שכתבתי?

ברור שנצרך לקחת בשביל עבודת ה' גם את כוחות הנפש אבל המחוייבות היא לא תלויה אם כל חלקי הנפש מעורבים במצווה. קודם כל יש מחוייבות בסיסית ואחר כך מצרפים את חלקי הנפש.. לא?

לגבי מה שאתה אומר, אתה צודק, אך עדיין, שייכת השאלה, שהרי המחוייבות למצוות היא משום שהקב"ה רוצה שנהיה קדושים, ושואלת השאלה שאלה אם אחרי חטאים מסויימים לא שייכת כבר המחוייבות הזאת.

כמובן, אלו תהיות שמתעוררות בגלל יצה"ר, ואתה צודק, אבל דבריך הם תשובה לשאלתה, לא שאין שאלה....

מובן?

"ישראל שחטא - ישראל הוא" אין חטא שמפקיע מאיתנו את סגולת קדושתנו.

זה לא משנה מאיזה יצר השאלה מתעוררת צריך לענות עליה ולהראות מה נכון.

אשריך...!

יצר הרע גורם לך להרגיש ככה

שאת מנותקת לגמרי מהקבה

אבל זה לא נכון בכלל.

ה' רחמן ואוהב אותנו גם כשאנחנו הכי הכי למטה

וזה אמיתי. זה אמיתי ממש. הקשר שלו איתנו לא נפסק לעולם.

אם פגעת במישהו את חייבת לבקש ממנו סליחה. והסליחות שהכי קשה לבקש אלה הסליחות הכי טובות ומשחררות שיש...

אבל חשוב מאוד להזכיר לעצמנו את האמת

ולנסות להלחם עליה

בהצלחה רבה לך

יש דיבור יפה של האדמו"ר מהוסיאטין על "לא תעלו במעלות על מזבחי" -

שלא לעשות את עבודת ה' "עבודת מדרגות" שגם יהודי נמצא במדרגה נמוכה הקב"ה רוצה שהוא יעבוד אותו מהמקום שלו. ושהקב"ה אחראי על איזה מדריגה נמצא האדם והאחריות של האדם לעבוד אותו מהמדירגה בא הוא נמצא. זה נראה לי נותן מענה לשני צרכים - להכיל את המקום שבו אני נמצא בעבודת ה' ומוטיבציה להתקדם במדריגה בה אני נמצא כעת. מקווה שזה נראה לך..

יפה מאוד.

יש גם משהו מעניין קצת דומה, שלפעמים הקב"ה מוריד את הצדיקים למקומות נמוכים כדי ללקט ניצוצות. כתוב שהיה ראוי לדוד המלך לא לחטוא בחטא בת שבע, ומצידו לא היה חוטא, אלא ה' גלגל שכך יהיה כדי שלמד תשובה ליחיד (יכתוב את ספר תהילים, ובעצם שיגלה את עניין המלכות, הספירה התחתונה של המציאות, איך אפילו היא מתקשרת לקודשא בריך הוא, וליקוט הניצוצות הזה הוא מדרגה עוד יותר גבוהה, ורק צדיקים שהקב"ה יודע שיהיו במצב הזה ויקומו ה' יגלגל שכך יהיה להם). ("שבע יפול צדיק וקם"). וכן כתוב על עם ישראל שלא היה ראוי שיחטאו בעגל, אלא כדי ללמד תשובה לרבים.

ושמעתי עוד משהו מעניין מרב ת"ח, שיש פעמים שהאדם נמצא בתהליך של בנייה וצמיחה, ואז התפקיד שלו זה לעבוד, להתקדם בעבודת ה', וכו'...ויש פעמים שהאדם "תקוע", ואז זה שעה שפחות מיוחדת למעשים, שהרי הוא לא יכול, אלא שעה מיוחדת לתפילה, לזעקה מתוך הלב, דווקא הזמן שהאדם אין לו משל עצמו כלום ולא מצליח לתקן, זה דווקא מראה שהכל זה מאיתו יתברך, והוא זה שנותן לנו את הכל ומביא לנו את השפע, הן השפע הגשמי והן השפע הרוחני. (וכמו שכתוב שהקב"ה עשה את אמותינו עקרות כי "הקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים". כל המשברים והצרות, והן הנפילות הרוחניות שתוקעות אותנו, בעצם מגיעות בשביל הנקודה הזאת, שנתפלל לפניו ונזכור שהכל מאיתו יתברך, ואז זה יהיה פתח לשפע עוד יותר גדול ועצום מה' יתברך, ולעליית מדרגה בעז"ה בעבודת ה' ובאהבת ה', האדם מתחדש ומשתנה וצומח מחדש, מוריד שכבה כדי לגלות שכבה יותר עבה ומוצקה תחתיה, שנזכה...).

"עת לכל חפץ"

אם יורשה לדובב אותו, הוא מתכוון לומר שהקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו, הוא מבין שאנחנו בני אנוש ויש לנו עליות ונפילות, וה' לא מצפה מאיתנו להיות מי שאנחנו לא, כמו שאמר ר' זושא, שכשהוא יעלה למעלה לא ישאלו אותו למה הוא לא היה משה רבינו, ישאלו אותו למה הוא לא היה זושא. כל בן יש לו את המקום שלו, את התפקיד שלו, את החלק שהוא תורם ומוסיף, ואין צורך שאדם יקנא או יצפה מעצמו להיות מישהו שהוא לא, ויזלזל במה שהוא עושה ורק מי שהוא צדיק גדול מוערך, לדוגמא כל מיני סיפורים מטורפים על הרב קוק ועל כל מיני גדולים איך הם היו קדושים, ולהתבאס שאנחנו לא במקום הזה, ולבקר את עצמינו כאילו אנחנו במדרגה שלהם, וזה לא נכון, האדם במקום שהוא נמצא ומשתדל כמה שיותר לעשות טוב ולעשות נחת רוח לקב"ה משם הוא משמח את ה', ולא רק אם הוא יעשה דברים מטורפים וכאלה, מהמקום שהוא נמצא הוא עושה נחת רוח על כל מאמץ והתגברות, ואין צורך לקפוץ מדרגות.

כמו במשל לילד קטן שכבר רוצה להיות גדול ומקנא במי שגדול, וכו'...אז הוא לא צריך לעשות את זה, הוא צריך להבין שהוא עכשיו קטן, וליהנות מהילדות שלו ובמקום שבו הוא נמצא לעשות את מה שהוא צריך לעשות וכמה שהוא יכול, וכשיגדל יוכל יותר להיות במקום של הגדולים ויהיה כבר במקום אחר, לא לערבב מדרגות ותפקידים....

שמח שכיוונתי לדעת גדולים...

"אם אדם נשפל כל כך בדעתו, עד שמרוב מרירות נפשו על עצם ירידתו המוסרית בכל חטאיו, איננו יכול להרים ראש לעסוק בתורה ובמצוות, צריך הוא לשים אל לבו, כי מדכאות לב כזאת על כל עוונותיו, הרי הוא ודאי באותה שעה בעל תשובה גמור"

אפשר גם להגיד שמי שעושה את זה, אז זה בעצמו חטא יותר גדול, ואסור לו לחטוא גם בזה, לא מספיק שחטא כבר....

כן, כבר התחלתי לכתוב....(יש איזה שניים וחצי עמודים בוורד, אם זה מעניין....).

אל תדאגי, לא שכחתי....

אשרייך על התזכורת....

יש לי משהו יחסית קצר ומתומצת שהוא בערך 5 ומשהו עמודים בוורד....(בפועל זה עשרה עמודים, אבל זה על כתב מאוד גדול, כך שזה תכל'ס יוצא חצי ממה שזה באמת....). לשלוח פה את הקובץ? אני ממשיך אותו למשהו קצת יותר רציני ומעמיק, אני לא יודע מתי אסיים וכמה זה עוד יתארך, אז בינתיים לשלוח את מה שכתבתי?

סבבה, כרגע לא אשלח, אלא אם כן יכתבו פה חבר'ה שהם רוצים כבר לפני את הקובץ הראשוני....

באמת שאין לי מושג, מחילה....

אבל אשתדל למהר....

בשמחה...

אגב, ראיתי לא מזמן בדברי שיר שיצא ספר על המקדש, "תורת הקרבנות" של הרב גרוסמן, נראה ממש מעניין....

סתם אם מעניין אותך....

חחחח...

👍

הרב מזכיר כמה פעמים שאדם צריך להתרחק ממצבים  קיצוניים כאלו של שפלות רוח.

מצד שני, הוא אומר גם שכשאדם מזהה שהוא במצב כזה הוא צריך לשמוח.

כי הוא נמצא במדרגה רוחנית גבוהה שאשכרה עד כדי כך כואב לו מהעוונות שזה מה שהוא מרגיש.

וזה עצמו יעיד שהוא נמצא במצב טוב מבחינה רוחנית.

אני תמיד אוהב להמשיל את זה לאדם חולה ולאדם בריא שהרופא בודק אותו.

האדם החולה, הרופא ידקור אותו עם מחט ברגל והוא לא ירגיש כלום - זה סימן ממש לא טוב.

אבל האדם הבריא אם אפילו הרופא יגע בו עם נוצה בקצה הרגל, הוא יקפוץ וזה אומר שהגוף שלו מתפקד טוב מאוד.

אותו דבר כאן, אדם שלא מרגיש ייסורים וחרטה על דברים שהוא עשה, הוא במצב חמור מאוד.

אבל אדם שכן הוא במצב טוב, אע"פ שעשה עוונות, זה כבר לא משנה 

כי הוא בעל תשובה.

יפה מאוד, יישר כוח על הדברים שהבאת....

אגב, בהקשר למה שהבאת, יש פסקה של הרב זצ"ל בעין אי"ה שבו הוא מסביר שאדם שמרגיש את החטא זה מראה שהחטא לא חדר לעצמיות שלו, זה שהוא מתבייש בחטא זה מראה שזה עדיין חיצוני לו ולא פגע בפנימיות שלו (כמובן, הפנים-פנימיות אף פעם לא נפגעת, אבל הנפש או חלקים פנימיים לא הכי עמוקים כן יכולים להישחת ולהיפגע, הנשמה תמיד תישאר זכה....), כמו שמופיע לגבי שאול שמכיוון שהתבייש בחטא נמחלו לו כל עוונותיו וכך הגמרא מביאה על כל אדם ולומדת משאול, שאדם שמתבייש בחטא נמחלים לו כל עוונותיו. (וכן בעל תשובה עוונות נהפכים לו לשגגות/לזכויות....).

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.