מרגישה כ"כ רע.. וואו. לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.
לא יודעת איפה הבעיה, אצלי או אצל כולם.
לאחרונה הכל הכל מפריע לי. אצל חמתי, גיסתי, בעיקר בעלי ואפילו אצל ההורים שלי!
אין לי כוח לכלום.
מרגישה שאני לא יודעת לבטא את עצמי ולא יודעת לומר מה מציק לי, מה מרגיש אותי ועל מה אני באמת כועסת?
מרגישה שאני פשוט לא אוהבת את חמתי (בלשון המעטה), את גיסתי.. אין לי כוח..
שונאת כשבעלי מדבר איתן בטלפון..
פעם הייתי שואלת אותו בחצי התעניינות- נו. מה אמא שלך אומרת..? ואז הוא אמר לי שזה מציק לו שאני סקרנית ושואלת על השיחות שלו. אז הפסקתי אבל כן, אני רוצה לדעת על מה דיברו. אני מפחדת שאמא שלו אומרת לו עליי דברים ומשפיעה עליו, גם אם הוא אומר לי שלא בביטחון זה עדיין מציק. ואחותו שכל הזמן מתחננת שיבוא אליהם הביתה ואני שונאת להיות אצלם. כל פעם מוצאת תירוץ אחר שיגיע- פתאום המחשב צריך תיקון פתאום המצלמה ופתאום משהו אחר.. המתקן הלאומי.
אוף. נמאס לי שהכל מפריע לי.
אני מרגישה שמשהו לא בסדר אצלי.
בעלי עושה המוןןן דברים אבל יש דברים שאני מרגישה שהוא אומר 'אני עושה את זה בשבילך.. למה את לא מעריכה' אבל בפועל זה לא בשבילי. הוא מסדר את הבית כי הוא שונא שהבית מבולגן. הוא רוצה לקנות בגדים לעצמו לחג אז זה בהסוואה של- 'אני רוצה שאת תקני בגדים'
ועוד כל מיני.. פשוט אין לי כוח.
וכשהוא טוען שזה לא נכון אז פשוט אין לי כוח לעמוד מולו ולהוכיח לו. אני עייפה מהויכוחים איתו.
אני מרגישה שהוא לוקח לי את החלק שלי בבית וקשה לי עם זה.
ליל הסדר אנחנו אצל ההורים שלי וחג שני אצל ההורים שלו- רק מהמחשבה שאנחנו שם יש לי דיכאון ולא באלי בכלל את פסח!! שלא יבוא!! לא רוצה! שונאת להיות שם.
אני יודעת שחסר לי ענווה, רוגע, ביטחון עצמי, עין טובה. חסר לי מאוד. כל פעם שאנחנו שם אני רבה עם בעלי. בגלל אמא שלו, בגלל אחותו. די! נמאס לי!! כל פעם הוא מרגיע אותי בואי נתקשר לרב אני אשאל איך להעיר לאמא שלי וכאילו וכאילו ואז זה 'נשכח' ממנו והכל נשאר אותו דבר עד לפעם הבאה שמגיעים לשם והכל צף מחדש ומפעם לפעם זה הולך ונהיה יותר גרוע.
די!
אין לי כוחות!
יוצא שאני קמה כל בוקר ב 4:30, ואם צריך מתעוררת בלילה להניק והוא ישן לילה רצוף. בשבת (כמו כל שבת..) הוא ישן צהריים ('אני צריך להשלים שעות שינה' ) ואני עם הילד. כשהתעורר ביקשתי שיחליף אותי שיתן לי לנוח, נחת עכשיו תחליף אותי. עד שהוא קם..פתאום הוא כבר צריך לצאת להתפלל. ממש התעצבנתי. אבל אין לי מה לומר כי 'מה את רוצה?! מה את מתעצבנת מכל דבר?! מה אסור לי לצחוק שאני צריך להשלים שעות שינה? פתאום כל מה שהוא ואמר ולא מוצא חן בעיני זה פתאום בצחוק!!! אוףףףףףףףף
ביום שישי הערתי לו שלא ישען על העגלה כי חבל היא אמורה לשמש אותנו לעוד ילד או שניים.. אז הוא מגיב לי- 'דיי!! תני לי לחיות!! '
אז סבבה, לא באלי לחזור הביתה!! אני לא נותנת לך לחיות, התינוק מסתדר איתך יופי.. אז למה לי לחזור הביתה? מרגישה מיותרת!!
אין לי למי לספר.. כל אחד עסוק עם הצרות שלו.. ואין לי עם מי לדבר!!! וקשה לי!!
