כותרת מצחיקה אבל לא.. חודשיים וחצי אחרי לידה. עם עוד קטן נוסף (במסגרת). נקרעת כל השבוע בין תמרונים של נקיונות הנקות ומה לא.. בקושי שניה אחת לעצמי. עשיתי את רוב הבית והוא עושה קצת וחושב שעשה המון. אם אני לא עושה הוא לא יעשה. אומר שאני מדמיינת ושזה לא ככה. אבל המציאות מראה אחרת. עושה תרגילי כושר ותרגילי נשימות ועוד שטויות למיניהן כשכל הבית על גלגלים ואומר כל פעם "זה רק 5 דקות". אני מניקה את הקטן ואומר לי "זה בא לך בטוב ההנקה הזאת" בצורה שכאילו אני עוקצת מנוחה כשאני בכלל מחכה שהקטן רק יסיים כדי להמשיך בניקיונות. הברקתי את כל המטבח, את הארון של הספרי קודש, את הסלון ומה לא . מבשלת עושה כביסות נותנת לו זמן לעצמו (עובד חצי משרה) ומה לא עושה בשבילו. וגם הוא עושה אבל בקושי.
ולמה הגיעה הסטירה היום? בזמן ההנקה ביקשתי ממנו שיכבה את האור שהקטן יוכל לישון והוא בכלל לא הסתכל עליי וסתם כתב משהו על הדף. וכאילו התמהמה בכוונה. כמה חוסר רגישות יש בבן אדם אחד?? והתחלנו להתווכח ואז הוא עשה איזשהו פרצוף משום מקום והסתכל עליי כשדיברתי. והוא עושה את הפרצוף הזה לפעמים כשמסתכל עליי, זה הבעת פנים עם השיניים קצת בחוץ. ותמיד כשהוא עושה את זה אני מרגישה שהוא מחקה אותי. לועג לי. אני יפה מאוד. תמיד אמרו לי אפילו שלא הרגשתי ככה וגם הוא אומר לי. היה לי גשר כשהייתי קטנה ועם הזמן השיניים חזרו לבלוט לא משהו רציני אבל כן ניכר לעין. והוא הסתכל עליי עם הפרצוף הזה והרגשתי מושפלת. כולי מסריחה אחרי יום ארוך. לא מטופחת כבר יותר מדי זמן. לא קניתי לי כלום לחג בזמן שהוא נוסע ומחפש חליפה ואפילו לא שואל אותי אם יש לי מה ללבוש. עם ביטחון ברצפה כי לא מטפחת את עצמי ובקושי אוכלת ושותה נורמלי. מותשת. פשוט מותשת. מודעת לזה שיש לי הרבה כוחות לעשות ואז נקרעת לגמרי מבלי לחשוב על עצמי לרגע.. ופתאום הפרצוף הזה.. כל הכאב שהיה לי מהמחשבה שהוא ככה מחקה אותי התנקז לרגש שלא ידעתי להכיל ופשוט יצא כסטירה. אמרתי לו שאני יודעת טוב מאוד מה הפרצוף הזה מביע. והוא אמר לי שעשיתי טעות עם הסטירה הזאת. הלך והסתגר בחדר בזמן שאני ממשיכה לנקות למרות שסיכמנו שננקה ביחד.אחרי חצי שעה התאפס על עצמו ובא לנקות וזהו. לא מדברים.
למה אני שמה את עצמי תמיד בסוף? למה אני לא יודעת לשים גם את עצמי בזוגיות הזו? הוא כן מנסה לדחוף אותי לדברים אבל אחכ נותן הרגשה שכאילו מה הוא עשה. וכשאני מאפשרת לו הכול זה כאיתו מובן מאליו. הוא לא אברך ואני המפרנסת העיקרית כל הנישואין שלנו ובקושי קונה לעצמי. בקושי מרשה לעצמי דברים. רוצה להיות חזקה ולשים את עצמי לפעמים במרכז. אני מותשת ועייפה. ומחר אין מסגרות ואני עם שני הקטנים בבוקר לבד ואין לי כוחות. ולא יודעת אם להגיד לו בכלל שזה הרגיש כאילו הוא חיקה אותי אני בטוחה כמעט במאה אחוז שזה מה שהיה אבל מתביישת להעלות את זה בכלל.
בקיצור אני שבורה. ובחיים לא טוב להיות טוב מדי כי לא סופרים אותך. מרגיש לי שהוא היה צריך לקבל אישה אחרת שלא תעשה לו חיים קלים מדי. כי באמת שאני מאפשרת ונותנת לו הכול מכל כל. גם על חשבוני. ועם כמה שהוא כביכול יכול להגיד מילים טובות, יש בו המון אנוכיות ועצלנות, וחוסר הערכה ומניפולטיביות. תמיד מה שיש לו הכי חשוב והכרחי. אפילו שזנ דברים כל כך לא במקום ולא בזמן.. ואני מאפשרת..
ואין לי כוחות להתקלח. אני בן אדם שחייב כל יום להתקלח וגם אתמול לא התקלחתי ומרגישה מגעיל. ובא לי לבכות ולברוח.
ולמה הגיעה הסטירה היום? בזמן ההנקה ביקשתי ממנו שיכבה את האור שהקטן יוכל לישון והוא בכלל לא הסתכל עליי וסתם כתב משהו על הדף. וכאילו התמהמה בכוונה. כמה חוסר רגישות יש בבן אדם אחד?? והתחלנו להתווכח ואז הוא עשה איזשהו פרצוף משום מקום והסתכל עליי כשדיברתי. והוא עושה את הפרצוף הזה לפעמים כשמסתכל עליי, זה הבעת פנים עם השיניים קצת בחוץ. ותמיד כשהוא עושה את זה אני מרגישה שהוא מחקה אותי. לועג לי. אני יפה מאוד. תמיד אמרו לי אפילו שלא הרגשתי ככה וגם הוא אומר לי. היה לי גשר כשהייתי קטנה ועם הזמן השיניים חזרו לבלוט לא משהו רציני אבל כן ניכר לעין. והוא הסתכל עליי עם הפרצוף הזה והרגשתי מושפלת. כולי מסריחה אחרי יום ארוך. לא מטופחת כבר יותר מדי זמן. לא קניתי לי כלום לחג בזמן שהוא נוסע ומחפש חליפה ואפילו לא שואל אותי אם יש לי מה ללבוש. עם ביטחון ברצפה כי לא מטפחת את עצמי ובקושי אוכלת ושותה נורמלי. מותשת. פשוט מותשת. מודעת לזה שיש לי הרבה כוחות לעשות ואז נקרעת לגמרי מבלי לחשוב על עצמי לרגע.. ופתאום הפרצוף הזה.. כל הכאב שהיה לי מהמחשבה שהוא ככה מחקה אותי התנקז לרגש שלא ידעתי להכיל ופשוט יצא כסטירה. אמרתי לו שאני יודעת טוב מאוד מה הפרצוף הזה מביע. והוא אמר לי שעשיתי טעות עם הסטירה הזאת. הלך והסתגר בחדר בזמן שאני ממשיכה לנקות למרות שסיכמנו שננקה ביחד.אחרי חצי שעה התאפס על עצמו ובא לנקות וזהו. לא מדברים.
למה אני שמה את עצמי תמיד בסוף? למה אני לא יודעת לשים גם את עצמי בזוגיות הזו? הוא כן מנסה לדחוף אותי לדברים אבל אחכ נותן הרגשה שכאילו מה הוא עשה. וכשאני מאפשרת לו הכול זה כאיתו מובן מאליו. הוא לא אברך ואני המפרנסת העיקרית כל הנישואין שלנו ובקושי קונה לעצמי. בקושי מרשה לעצמי דברים. רוצה להיות חזקה ולשים את עצמי לפעמים במרכז. אני מותשת ועייפה. ומחר אין מסגרות ואני עם שני הקטנים בבוקר לבד ואין לי כוחות. ולא יודעת אם להגיד לו בכלל שזה הרגיש כאילו הוא חיקה אותי אני בטוחה כמעט במאה אחוז שזה מה שהיה אבל מתביישת להעלות את זה בכלל.
בקיצור אני שבורה. ובחיים לא טוב להיות טוב מדי כי לא סופרים אותך. מרגיש לי שהוא היה צריך לקבל אישה אחרת שלא תעשה לו חיים קלים מדי. כי באמת שאני מאפשרת ונותנת לו הכול מכל כל. גם על חשבוני. ועם כמה שהוא כביכול יכול להגיד מילים טובות, יש בו המון אנוכיות ועצלנות, וחוסר הערכה ומניפולטיביות. תמיד מה שיש לו הכי חשוב והכרחי. אפילו שזנ דברים כל כך לא במקום ולא בזמן.. ואני מאפשרת..
ואין לי כוחות להתקלח. אני בן אדם שחייב כל יום להתקלח וגם אתמול לא התקלחתי ומרגישה מגעיל. ובא לי לבכות ולברוח.
