לפי הסיפורים, רק כשנולד לי בן דוד וראיתי שהוא בשמחה עובר ידיים התחלתי להרגע. להבין שיש עוד אנשים טובים בעולם מלבד אמא.
לפני הלידה של הגדולה פחדתי. פחדתי שהיא תהיה כמוני. ההורים שלי סיפרו את הדברים בהומור אבל בכל זאת שמעו את הקושי מגידול תינוקת כמוני. למרבה המזל, נולדה לנו תינוקת עם אופי ממש נוח. נרדמת לבד, הולכת לכולם בשמחה, אוכלת טוב כשהיא רעבה ומפזרת חיוכים לכל הסביבה.
אבל השני קיבל את האופי שלי 😞 אני מותשת כבר ומתוסכלת. הוא מתוק וחייכן, כל עוד הוא עלי או צמוד אלי. הוא כבר בן חצי שנה ואני עדיין לא יכולה לשבת לאכול בלי תינוק ביד. או להשלים שעות שינה כשבעלי שומר על הילדים. הוא מנסה, אבל הקטן רוצה לינוק אחרי חצי שעה-שעה וזהו. על לישון בלי התינוק עלי ויתרתי מזמן.
אני רוצה לפעמים לשבת לפטפט עם אחותי לבד, לעשות משהו שדורש שתי ידיים, לשחק עם הגדולה. אבל הקטן תמיד שם. תמיד. הוא לא מוכן לשחק עם אף אחד אחר לזמן ארוך. ואני שחוקה כל כך. אפילו מקלחת זה מאתגר לפעמים.

