זה הגיוני?
מאוד קשה לי לעשות 2 דברים במקביל. מאוד.
והילדים כל הזמן איתי. והכל עליי.
ואני מרגישה שהם מפריעים לי ורק בא לי לברוח או יותר נכון להבריח אותם ממני ושיהיה לי שקט. למה אני צריכה שקט?
כדי שיהיה לי שקט. פחות משימות. לבשל בשקט. לסדר בשקט. בלי שיקראו לי מאה פעם ואצטרך להפריד מריבות ולקחת לשירותים ולחתוך ירקות ולשטוף ידיים.
ולמה השקט? כדי לתת להם. הגיוני שהם מפריעים לי לתת להם? איזה מין דיסוננס מוזר זה.
בעלי לא עוזר מספיק. אבל הוא עושה מה שהוא יכול במסגרת הנכות הרגשית שלו.
ואני מרגישה לפעמים שאני שוקעת לתוך רחמים עצמיים.
ובעיקר צעסיקה אותי המחשבה איך אפשר להביא עוד ילדים למציאות כזאת שהכל מפריע לי. הרי הילדים יפריעו לי גם להיות בהריון ולסבול בשקט מסימפיזיוליזיס, בחילות וחולשה. יפריעו לי לנוח. יפריעו לי לטפל בתינוק. ולהחלים מלידה.
בחיי שזה נראה לי כמו סיוט ולמה להביא את זה על עצמי.
ואז, אני רואה תינוק שרק נולד ונמסה. אבל מבינה זזה לא בשבילי. לא כרגע, אם בכלל. לא למציאות הזאת שאני חווה.
ובעלי גם מפריע לי. הוא מפריע לי להיות אני. מתלונן הרבה ולפעמים מרגישה שמצר את צעדיי. וזה גם מוסיף.
כי כשאני לא במיטבי, אני לא אני. כשאני לא פנויה להיות אני, איך אפשר להיות בטוב? כשכל הזמן יש איזה משימה לבצע. ולא, אני לא מנקה אקסטרה. אבל כל משימה אפילו לבשל צהריים כבר נראית לי כהר גבוה שאני צריכה בלון חמצן כדי להגיע לפסגתו. ובתקופה האחרונה אני פחות ופחות במיטבי. שלא ברצוני. ואין עם מי לדבר. ואני מרגישה כלואה בתוך האין ברירה. וזה מה שהכי קשה לי, תחושת האין מוצא. חוסר התקווה.
מאוד קשה לי לעשות 2 דברים במקביל. מאוד.
והילדים כל הזמן איתי. והכל עליי.
ואני מרגישה שהם מפריעים לי ורק בא לי לברוח או יותר נכון להבריח אותם ממני ושיהיה לי שקט. למה אני צריכה שקט?
כדי שיהיה לי שקט. פחות משימות. לבשל בשקט. לסדר בשקט. בלי שיקראו לי מאה פעם ואצטרך להפריד מריבות ולקחת לשירותים ולחתוך ירקות ולשטוף ידיים.
ולמה השקט? כדי לתת להם. הגיוני שהם מפריעים לי לתת להם? איזה מין דיסוננס מוזר זה.
בעלי לא עוזר מספיק. אבל הוא עושה מה שהוא יכול במסגרת הנכות הרגשית שלו.
ואני מרגישה לפעמים שאני שוקעת לתוך רחמים עצמיים.
ובעיקר צעסיקה אותי המחשבה איך אפשר להביא עוד ילדים למציאות כזאת שהכל מפריע לי. הרי הילדים יפריעו לי גם להיות בהריון ולסבול בשקט מסימפיזיוליזיס, בחילות וחולשה. יפריעו לי לנוח. יפריעו לי לטפל בתינוק. ולהחלים מלידה.
בחיי שזה נראה לי כמו סיוט ולמה להביא את זה על עצמי.
ואז, אני רואה תינוק שרק נולד ונמסה. אבל מבינה זזה לא בשבילי. לא כרגע, אם בכלל. לא למציאות הזאת שאני חווה.
ובעלי גם מפריע לי. הוא מפריע לי להיות אני. מתלונן הרבה ולפעמים מרגישה שמצר את צעדיי. וזה גם מוסיף.
כי כשאני לא במיטבי, אני לא אני. כשאני לא פנויה להיות אני, איך אפשר להיות בטוב? כשכל הזמן יש איזה משימה לבצע. ולא, אני לא מנקה אקסטרה. אבל כל משימה אפילו לבשל צהריים כבר נראית לי כהר גבוה שאני צריכה בלון חמצן כדי להגיע לפסגתו. ובתקופה האחרונה אני פחות ופחות במיטבי. שלא ברצוני. ואין עם מי לדבר. ואני מרגישה כלואה בתוך האין ברירה. וזה מה שהכי קשה לי, תחושת האין מוצא. חוסר התקווה.
). גם בזמני שגרה אפשר למצוא את הזמן והמקום קצת להתנתק.