אני פונה אליכם ממצוקה אישית שלי, אשמח לעזרתכם.
אני אשמח לא לקבל תשובות שיפוטיות. תהיו החכם שמתכופף אל ההינדיק, תקשיבו לכל מה שאני אומר גם אם זה מעצבן אתכן ואתכם, תבלעו רוק ואז תענו לי מתוך רצון טוב. כולנו רוצים רק טוב. בבקשה!
נשואים+2, נשואים לא מעט זמן (מעל 5 שנים)
קיימת בבית תקשורת והערכה בסיסיות, ויש רצון ותקווה מצידי ומצידה להצליח לשקם ולבנות אותנו זוגית.
יש כמה נקודות מאוד בסיסיות של פער וחוסר עמוק שאני מרגיש בינינו.
1. אני מרגיש שבנתונים היבשים, אני יותר ממנה.
יותר חכם, קריירה משמעותית נחשבת יותר, נראה טוב יותר, פתוח יותר, בעל יותר "נכסים תרבותיים" ומכיר את העולם, בעל יותר עומק רגשי-פסיכולוגי, מכיר ברבדים עמוקים יותר בי ויודע לדבר את זה וכו'.
מרגיש לי כאילו I made the wrong deal.
אני יודע שמכוער לחשוב ככה, וזה מעורר אנטגוניזם. אבל זה מה שאני מרגיש.. אולי עצם זה זו בעיה אצלי.
יש לציין שאני מאוד מעריך את הישרות שלה וטוב הלב שלה, היא באמת מקסימה, אלי ואל הילדים ואל העולם. היא בנאדם שמשרה נוחות והרגשה טובה בשקט ובפשטות שלה. אני מרגיש שהגישה שלה אלי היא חיובית ומעודדת בסה"כ. היא באמת בנאדם טוב.
יכול להיות שבגלל שעשיתי את הבחירה הזאת כבייניש בל"ח, ש"חייב" להתחתן, ולא בודק בציציות, הייתי עיוור לצרכים שלי לבחור אישה "ברמה שלי", ש*תאתגר אותי*, שכלית, רגשית, תמשוך אותי יותר מבחינת מראה וכו' וכו'.
מבאס שזה ככה. ממש מבאס. זו נקודת התורפה של מוסד השידוכים הישיבתי הדתי לאומי: בן? בת? יש חיבור בסיסי? יאללה תתחתנו.. מרגיש שהיום בהחלט הייתי בוחר אחרת (גם אם לא בהכרח מישהי אחרת), מערכת השיקולים בוודאות היתה אחרת.
אני מרגיש שאולי הייתי צריך להתעכב (גם במחיר של להתחתן מאוחר הרבה יותר), להתבחבש עם עצמי, עם הציפיות שלי מאישה, להכיר מישהי פתוחה יותר מראש, להתנסות, לגעת, לחוות, לעשות שטויות, להתאהב, להתמזמז,
להיות יכול להתייחס לתהליך בחירת בת זוג לחיים שלי כחוויה מעובדת שעברתי עם עצמי, ולא כאיזו החלטה אפיזודית שקיבלתי, מהמון סיבות שאינן בהכרח הקול הפנימי והבוגר שלי.
2. יש בינינו הערכה, אני מכבד אותה כבנאדם, אך מרגיש שחסר המון במימד האהבה, תשוקה וחיבור.
אם ישאלו אותי אם אני אוהב אותה, אעדיף לענות שאני מעריך, ואפילו מאוד, אך אתקשה לומר שאני אוהב, לפחות בחלק מהזמן. מרגיש שאני משקר לעצמי.
אני מאמין ורוצה שזה ישתנה. רוצה שתתפתח בינינו זירת אהבה משמעותית יותר.
אני אדם מאוד מאוד מיני, מאוד תשוקתי, והיא הרבה פחות.
היא גדלה בבית סגור יותר, מיניות היתה דבר שלא נחשפים אליו, מדחיקים לפינה. היא פחות "מדברת" עם הגוף שלה בבית ובמיטה. שפת הגוף והמיניות שלה סגורה, שלא תמיד מספקת אותי.ואני מרגיש פער אדיר בציפיות.
גם ההשקעה בטיפוח מינורית, אני אמנם חושב שהיא "חמודה", החן שלה לא סר מעיני, אבל מאז ומתמיד היו כל מיני דברים קטנים שהפריעו במראה. וגם פה, מרגיש שבדיעבד "היה יכול להיות מגיע לי יותר".
החוסר הזה מאוד משפיע, גורם לי לחפש תשוקה במקומות אחרים.
ב"ה לא עשיתי שום דבר שאין ממנו דרך חזרה. אבל חבל לי על זה.
אני בטח נשמע נורא. בלי שיפוטיות פליז.. רוצה טוב..
זה ממש חוסר שמרגיש כמו חור בלב.
אני נמצא בחברה שהיא לא דתית מאוד, כמו רובנו כנראה. ומה שאני בא לומר בזה הוא שאני לא נמצא בחברה שמפנימה יופי, גוף, תשוקה, וסוגרת אותם פנימה, אל תוך הבית. אלא חיה ונושמת אותם כל הזמן, זה כל הזמן מונח ונוכח, גלוי וחשוף לעיני כל. ובסביבה הזאת (שלא ריאלי לומר לי לעזוב: אני עובד שם, חי שם, העולם כולו מתנהל שם. לא באיזו שכונה ישיבתית ביישוב סגור ביו"ש) אני כל הזמן מרגיש חוסר אדיר, מדמיין איך הכל היה יכול להיות אחרת.
איך בחירה בשלה יותר גם בתחום הזה - מראה, וויב, פתיחות, מיניות, היתה נותנת לי נקודת פתיחה טובה יותר להתמודד עם העולם.
ובעולם כזה, אני מוצא את עצמי לא מפסיק להתבלבל, עד כדי עייפות, וכן, גם לחמוד, ולחשוק.
אני אשמח לא לקבל תשובות שיפוטיות. תהיו החכם שמתכופף אל ההינדיק, תקשיבו לכל מה שאני אומר גם אם זה מעצבן אתכן ואתכם, תבלעו רוק ואז תענו לי מתוך רצון טוב. כולנו רוצים רק טוב. בבקשה!
נשואים+2, נשואים לא מעט זמן (מעל 5 שנים)
קיימת בבית תקשורת והערכה בסיסיות, ויש רצון ותקווה מצידי ומצידה להצליח לשקם ולבנות אותנו זוגית.
יש כמה נקודות מאוד בסיסיות של פער וחוסר עמוק שאני מרגיש בינינו.
1. אני מרגיש שבנתונים היבשים, אני יותר ממנה.
יותר חכם, קריירה משמעותית נחשבת יותר, נראה טוב יותר, פתוח יותר, בעל יותר "נכסים תרבותיים" ומכיר את העולם, בעל יותר עומק רגשי-פסיכולוגי, מכיר ברבדים עמוקים יותר בי ויודע לדבר את זה וכו'.
מרגיש לי כאילו I made the wrong deal.
אני יודע שמכוער לחשוב ככה, וזה מעורר אנטגוניזם. אבל זה מה שאני מרגיש.. אולי עצם זה זו בעיה אצלי.
יש לציין שאני מאוד מעריך את הישרות שלה וטוב הלב שלה, היא באמת מקסימה, אלי ואל הילדים ואל העולם. היא בנאדם שמשרה נוחות והרגשה טובה בשקט ובפשטות שלה. אני מרגיש שהגישה שלה אלי היא חיובית ומעודדת בסה"כ. היא באמת בנאדם טוב.
יכול להיות שבגלל שעשיתי את הבחירה הזאת כבייניש בל"ח, ש"חייב" להתחתן, ולא בודק בציציות, הייתי עיוור לצרכים שלי לבחור אישה "ברמה שלי", ש*תאתגר אותי*, שכלית, רגשית, תמשוך אותי יותר מבחינת מראה וכו' וכו'.
מבאס שזה ככה. ממש מבאס. זו נקודת התורפה של מוסד השידוכים הישיבתי הדתי לאומי: בן? בת? יש חיבור בסיסי? יאללה תתחתנו.. מרגיש שהיום בהחלט הייתי בוחר אחרת (גם אם לא בהכרח מישהי אחרת), מערכת השיקולים בוודאות היתה אחרת.
אני מרגיש שאולי הייתי צריך להתעכב (גם במחיר של להתחתן מאוחר הרבה יותר), להתבחבש עם עצמי, עם הציפיות שלי מאישה, להכיר מישהי פתוחה יותר מראש, להתנסות, לגעת, לחוות, לעשות שטויות, להתאהב, להתמזמז,
להיות יכול להתייחס לתהליך בחירת בת זוג לחיים שלי כחוויה מעובדת שעברתי עם עצמי, ולא כאיזו החלטה אפיזודית שקיבלתי, מהמון סיבות שאינן בהכרח הקול הפנימי והבוגר שלי.
2. יש בינינו הערכה, אני מכבד אותה כבנאדם, אך מרגיש שחסר המון במימד האהבה, תשוקה וחיבור.
אם ישאלו אותי אם אני אוהב אותה, אעדיף לענות שאני מעריך, ואפילו מאוד, אך אתקשה לומר שאני אוהב, לפחות בחלק מהזמן. מרגיש שאני משקר לעצמי.
אני מאמין ורוצה שזה ישתנה. רוצה שתתפתח בינינו זירת אהבה משמעותית יותר.
אני אדם מאוד מאוד מיני, מאוד תשוקתי, והיא הרבה פחות.
היא גדלה בבית סגור יותר, מיניות היתה דבר שלא נחשפים אליו, מדחיקים לפינה. היא פחות "מדברת" עם הגוף שלה בבית ובמיטה. שפת הגוף והמיניות שלה סגורה, שלא תמיד מספקת אותי.ואני מרגיש פער אדיר בציפיות.
גם ההשקעה בטיפוח מינורית, אני אמנם חושב שהיא "חמודה", החן שלה לא סר מעיני, אבל מאז ומתמיד היו כל מיני דברים קטנים שהפריעו במראה. וגם פה, מרגיש שבדיעבד "היה יכול להיות מגיע לי יותר".
החוסר הזה מאוד משפיע, גורם לי לחפש תשוקה במקומות אחרים.
ב"ה לא עשיתי שום דבר שאין ממנו דרך חזרה. אבל חבל לי על זה.
אני בטח נשמע נורא. בלי שיפוטיות פליז.. רוצה טוב..
זה ממש חוסר שמרגיש כמו חור בלב.
אני נמצא בחברה שהיא לא דתית מאוד, כמו רובנו כנראה. ומה שאני בא לומר בזה הוא שאני לא נמצא בחברה שמפנימה יופי, גוף, תשוקה, וסוגרת אותם פנימה, אל תוך הבית. אלא חיה ונושמת אותם כל הזמן, זה כל הזמן מונח ונוכח, גלוי וחשוף לעיני כל. ובסביבה הזאת (שלא ריאלי לומר לי לעזוב: אני עובד שם, חי שם, העולם כולו מתנהל שם. לא באיזו שכונה ישיבתית ביישוב סגור ביו"ש) אני כל הזמן מרגיש חוסר אדיר, מדמיין איך הכל היה יכול להיות אחרת.
איך בחירה בשלה יותר גם בתחום הזה - מראה, וויב, פתיחות, מיניות, היתה נותנת לי נקודת פתיחה טובה יותר להתמודד עם העולם.
ובעולם כזה, אני מוצא את עצמי לא מפסיק להתבלבל, עד כדי עייפות, וכן, גם לחמוד, ולחשוק.
אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה