יצא ארוך אבל ממש אשמח לעזרתכן... אני ממש נסערת...
שלשום קיבלתי שיחה מהמחנכת של הבן שלי בכיתה ד', ילד מקסים עם המון איכויות ולב זהב... וגם קצת קושי רגשי (מטופל) ועניין של ויסות חושי. המורה הייתה די נסערת והיא רצתה שאבוא לאסוף אותו באמצע היום כי הוא לא הקשיב לה כבר שני שיעורים, סירב לעבוד, להוציא יומן וגם פטפט בסוג של התרסה כשהיא ביקשה את תשומת ליבו. בכנות, אלולא השרשור של @באר מרים מלפני כמה שבועות והגובות שהיו, כנראה שהייתי עוזבת הכל ואוספת אותו. אבל במקום זה אמרתי שאם זאת החלטה סופית, אגבה אותה ואגיע אבל כן תמהתי על חומרת העונש (הילד לא עודכן שהוא צריך לחזור הביתה. היא קודם רצתה לבדוק איתי שאני יכולה לבוא לאסוף אותו). היא שאלה אותי במהירות איזו תגובה אני מציעה במקום ואמרתי שזאת שאלה טובה ושכדאי שנשוחח בנחת על מה שהיה כדי שנגיע לתגובה הכי מתאימה. היא הייתה בתורנות חצר ומיהרה ודי דחפה שאני אשלוף פתרון חילופי. ואני ביקשתי שוב שנדבר על הכל כשיהיה לה זמן.
בצהריים דיברתי עם הילד. הוא סיפר את הדברים השונים שהיו והסביר לי למה הוא הגיב כמו שהוא הגיב. הוא סירב לעבוד כי המורה שמה ברקע נעימות ש'שיגעו אותי' ולא נתנו לו להתרכז. הוא סירב להוציא את היומן כי לפני כמה חודשים נשכחו תפוחים בתיק שלו שנרקבו על חלק מהיומן ומאז הוא נגעל ממנו. שיקפתי לו את כל מה שהמורה ניסתה לבוא לקראתו: היא נתנה לו לעבוד בחוץ במקום בכיתה (אבל הוא עדיין שמע את הנעימות..) ובסוף היא אמרה לו להשלים בבית. זה אומנם היה בסוג של ייאוש, אבל בשלב הזה היא עדיין ניסתה להכיל את הסיטואציה. היא ביקשה להוציא את היומן כדי שהוא ירשום שהוא צריך להשלים את העבודה בבית. הסברתי לבן שלי שאם יש משהו שמפריע לו יש לו שתי אופציות. או להסביר למורה מה מפריע לו כמו להגיד שהוא לא אוהב לגעת ביומן כי הוא התלכלך פעם. או לציית למה שהיא מבקשת. אבל לסרב לעשות את מה שהיא אומרת בלי להסביר למה, זה דבר שנתפס כחוסר כבוד למורה וזה לא עובד ככה. ביקשתי שהוא יחשוב על הדברים.
הילד כתב פתק התנצלות וישב להשלים את העבודה. הוא עבד בחדר שלו למשך שעה שלמה, בריכוז וכתב שני עמודים במקום אחד. זה היה נראה שהוא מאד מסופק מהתהליך שהוא עשה.
תוך כדי, המחנכת התקשרה ודיברתי איתה. הסברתי לה את מה שהבן שלי הסביר לי וסיפרתי לה מה עניתי לו לגבי החשיבות של לתקשר את מה שהוא מרגיש במקום לסרב בלי לתת הסבר. הזכרתי לה שהוא ילד שמתמודד עם קשיים רגשיים ועם ויסות חושי. וגם שבאותו הלילה הוא ישן מעט שעות כי היינו בדיוק אחרי פסח והוא הלך לישון מאוחר יחסית, עד שכל הילדים התקלחו וכולי. וגם שידוע לכולנו שהוא פחות חזק במעברים, כולל מעברים מחופשה לשגרה. ושצריך לזכור שכשהילד חוזר לבית הספר, הוא גם מתמודד עם כל מיני דברים בקשר לחברים. ב''ה הוא ילד מקובל בסך הכל אבל לדוגמה לאחרונה יש שני ילדים שמפריעים לו ואומרים לו דברים לא יפים. המורה ביקשה לדעת מי הילדים ובהתחלה היה לי קשה להגיד לה בלי לבקש רשות מהבן שלי. כשהיא אמרה שזה חשוב וכו' אמרתי לה מה השמות וביקשתי ממנה שהיא תטפל בזה ממש בדיסקרטיות. המורה הציעה שאני אשכנע את הבן שלי לפנות אליה ושהוא יספר מעצמו, וככה היא תוכל לטפל בזה בלי חשש. אהבתי מאד את הפתרון וסיכמנו ככה. היא עדיין רצתה לתת תוצאה לבן שלי ושאלה מה אני מציעה. עניתי שנגבה כאמור כל תוצאה אבל כדאי לחשוב מה אפשר לעשות כדי שהמשך השנה תעבור בצורה טובה, בעיקר לאור העובדה שהוא כתב פתק התנצלות והשלים את השיעורים. בסוף היא סיימה את השיחה ב''טוב, אני מקבלת. בסדר גמור'' ואני הודיתי לה מאד על כל העבודה שלה. יצאתי מהשיחה עם רווחה ממש גדולה. איך מכמעט פיצוץ הייתה לנו שיחה איכותית ככה. איך אני הצלחתי לשמור על קור רוח ואיך היא שיתפה פעולה איתי בצורה כזאת. שמחתי והודיתי לשם.
חזרתי לבן שלי ואמרתי לו שאני מבקשת בכל לשון של בקשה שעד סוף השנה, הוא יעשה מאמץ מאד גדול להתנהג כמו שצריך מול המורה. אמרתי לו שאני מבינה שזה לא קל ושאני רוצה לעודד אותו. ולכן אני מוכנה לעשות לו מבצע עם תחנה בסוף כל חודש. הזכרתי לו משהו שהוא רצה ואמרתי לו שאני מוכנה לקנות לו אחרי החודש הראשון. הסברתי שזה לא יהיה כ'תלשום' אלא כדי לעודד אותו. הוא הסכים והיה נראה מוכן להתאמץ. ואז אמרתי לו שהזכרתי בשיחה עם המחכנת שהוא מתמודד פה ושם עם עניינים עם החברים ושהמורה מזמינה אותו לספר לה כדי שהיא תעזור לו. הבן שלי היה נבוך כי מדובר בקללות ולכן הוא ביקש ממני אם אני יכולה לכתוב מייל בשמו למורה עם הפרטים של מה הילדים עשו. הוא ביקש מהמורה שהיא לא תגלה לאחד הילדים שהבן שלי הלשין עליו כי אותו הילד סוג של הכריח אותו לכרות ברית שאוסר על שניהם להשלין למורים והוא לא רוצה להסתבך איתו. המתוק הזה היה ממש נבוך ואמר לי שהוא יודע שלא כורתים בריתות כאלה אבל הוא לא ידע איך לצאת מהסיטואציה. כתבתי למורה מייל עם הבקשה של הבן שלי, וגם סיפרתי לה שהוא עשה את כל העבודה בחריצות ואפילו כתב יותר מהנדרש. בסוף גם הצעתי לה את הרעיון של המבצע ושאלתי אותה אם היא תהיה מוכנה לחתום על מחברת קשר באופן יומי. הבן שלי הלך לישון עם תחושת הקלה ענקית מכל מה שהיה. ממש יכולתי לראות איך הוא שמח שהעניינים הסתדרו ובעיקר שהמורה הולכת לעזור לו מול אותם הילדים. הוא הודה לי ויכולתי לראות כמה זה עושה לו טוב להרגיש שהדברים מטופלים.
ואז.. הכל סוג של התהפך. המורה לא הגיבה למייל שלי 
בכיתה הבן שלי הגיש לה את העבודה והיא שאלה איפה הדבר השני שהיה עליו להכין. הבן שלי לא ידע במה מדובר והיא ענתה לו ''אתה רואה? בגלל זה צריך לכתוב ביומן''. ואז שלחה אותו ועוד חבר שגם היה צריך להשלים עבודה לעונש על העבודה החסרה בכיתה המקבילה כדי שהם ישלימו את העבודה השנייה.
ולגבי הסיפור עם החברים, הוא ניגש לשני הילדים (כולל הילד שהבן שלי כ''כ רצה שהוא לא יידע שהמידע ממנו) ודיבר איתם בצורה גלויה ואז קבעה שהשלושה, הבן שלי והשניים, צריכים לעבוד על פרויקט משותף. בתכלס, הבן שלי אמר לי שההצקות פסקו לעת עתה ושהם שוב חברים. אבל מצד שני, הוא סיפר לי הרגיש פגיעה באמון שהיא לא כיבדה את הבקשה שלו, שכ''כ הדגשנו.
ואני? אני רותחת האמת..
ממש כואב לי שהיא לא ענתה למייל שלי, כולל להצעה שלי שנעשה מבצע. שהיא הענישה את הילד שלי על העבודה החסרה, במקום לראות את המאמצים הגדולים שהוא עשה כדי להתיישר. וכמובן שהיא לא כיבדה את הבקשה מהילד שפתח לה את ליבו ושבמקום לשמור על דיסקרטיות גילתה הכל לחבר. ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות. יש בי חלק שרוצה להתקשר או להיפגש איתה פנים אל פנים כדי ללבן את הדברים וגם להראות שאני עוקבת אחרי מה שקורה. לנסות להבין מה שהיה שגרם לה לפעול ככה כי אולי יש הסבר. ואם אין הסבר משכנע אז לבטא שזה מאד מתסכל אותי. זה צד שרוצה להגן על הילד ולנסות עוד קצת לפעול כדי שהגישה שלה אליו תשתנה.
מצד שני, אני קצת מרגישה שאם היא לא הפנימה את הדברים עד עכשיו, זה כנראה חסר סיכוי. ושזה עלול רק להחריף את הדברים. אולי כמה שהיא זרמה איתי בשיחה בסופו של דבר (וזה לא מובן מאליו כאמור כי יש לה אופי די חזק), בלב זה נורא עצבן אותה שאני לא ממלאה אחרי דרישותיה בקלות ומזמינה אותה ככה לראות גם את הצדדים האחרים. ואם זה ככה, אני מפחדת שאם אני אצור קשר איתה כדי לברר מה היה ואיך זה שהיא הפרה את הדברים שסיכמנו, אז בסוף זה יתנקם ביחס שלה לבן שלי. יש בי מקום שמרגיש שמכסת הדיבורים שהיא יכולה להכיל נגמרו ושעוד שיחה איתי לא תבוא לה בטוב.
אני מרגישה שאני ממש נקרעת בין שתי האופציות האלה.
כל הסיפור הזה עושה אותי עצבנית, כועסת. מאוכזבת. וגם דואגת לגבי מה יהיה עד סוף השנה.
מה הייתן עושות במקומי?
(ואפשר גם סתם חיבוק, תכלס).
אז אמנם זו לא המתבגרת הראשונה שלי, אבל בכל זאת ההתמודדות חדשה לי)
(אבל כמו שאני רואה מהניסיון שלי - לא כל המתבגרים אותו דבר...)