****

"up up, קום, הגיע הזמן, להתחיל לעבוד, אין זמן". אביו של אמנון העיר אותו.

אמנון קם בבהלה מהמיטה, זינק, פתח את הברז ישר על פניו כדי לעורר את עצמו, והלך עם אביו לעבוד.

"תזיז את העץ ותחזיק לי, אני קודח בזה חורים". אמר אביו, וקדח עם המקדח. הרעש היה גדול.

"אבא, אני הולך להביא אזניות, שלא יהרסו לי האזנים...". אמר אמנון. "חבל על הזמן....". אמר אביו. "מה זה משנה שיהרסו האזנים? תיהנה כל עוד אתה יכול...". "טוב", אמר אמנון.

***

אביו של אמנון לוחש לו: "אמנון, קום, אמנון, הגיע הזמן לקום".

"עוד יום של עבודת ה' מחכה לי", חושב לעצמו אמנון. אומר אמנון בכוונה גדולה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", מדגיש כל תיבה ותיבה.

הולך אמנון ונוטל ידיים בטהרה ומברך: "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם על נטילת ידיים". וכך אומר ברכות התורה.

אמנון צועד עם אביו לכיוון בית הכנסת לתפילת שחרית מוקדמת. אמנון מתפלל בכוונה, זכה אפילו לקרוא בתורה לציבור בקול ערב.

מקפל תפילין, ושר לעצמו: "איזה טוב ה', איזה טוב ה'....". חיוך נסוך על פניו, הוא זכה לעבוד את ה', זכה להיות יהודי, להרגיש את נשמתו ופנימיותו, ולא רק להתרוצץ במירוץ העכברים.

אחרי התפילה דוד התיישב ללמוד, כרגיל, פתח חומש והתבונן בפרשה. חידושים נפלאים עלו לו, מהלך גאוני נרקם בראשו, וכאילו היה אפשר לשמוע את צליל ה"דינג" של חידוש שירד לעולם. "איזה כיף, תודה רבה לך ה' שזכיתי לחדש בתורה ולהיות שותף עם א-ל".

בחזרה מבית הכנסת אביו אומר לדוד: "אמנון, רציתי שהיום נבנה איזה ספרייה לספרי קודש, תוכל לעזור לי היום בזה?". "כן, בשמחה, אבא", השיב דוד.

דוד לא שם אזניות, ואביו העיר לו על כך. "אבל אבא, מה זה כ"כ משנה?". שאל דוד. ענה אביו: "צדיקים חסים על גופם. הגוף הזה הקב"ה נתן לנו אותו במתנה, ואנחנו צריכים לשמור אותו. כל עוד אתה לא מפסיד מזה, תשמור על הגוף שלך, זה פקדון שאתה שומר עליו, ואתה צריך להחזיר אותו שלם". שתק אביו שתיקה קלה והרהר, ומיד המשיך: "וחוץ מזה, חבל שכשתגדל לא תוכל לשמוע טוב. עכשיו זה נראה לך נוח לא להביא אזניות, כי זה לא כזה משנה, אבל בתור יהודים, אנחנו חושבים על המכלול, חושבים על הכל, לוקחים את כל הדברים בחשבון, ואסור לזלזל בזקנים ולהגיד כמו עשיו: "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה?", לדעת את הערך של כל דבר בעיתו, ולכל גיל ואיבר יש תפקיד חשוב, אסור לזלזל".

****

"אבא, למה אני מתאמן? זה לא כיף לי לרוץ ולהתאמץ...", אמר אמנון לאביו.

"אמנון, אני יודע שזה לא כיף, אבל זה מאוד מספק ומהנה להיות בכושר, ואחרי זה תוכל להרשים את כולם בשרירים שלך, לטווח רחוק זה שווה". "מה טווח רחוק? אבל עכשיו לא בא לי....". "אני אקנה לך מחשב חדש אם תבטיח לי שאתה מתאמן..." סינן אביו. "יששש.....! תודה רבה, אבא, אני מבטיח".

****

דוד הלך על לכלוך ודרך עליו, והמשיך בדרך. "למה אתה לא מרים את הלכלוך ומשליך אותו לזבל?" שאל אביו. דוד השיב בשאלה: "מה זה משנה? זה רק לכלוך קטן ושולי, למה זה כ"כ חשוב?". אביו של דוד עצר את ההליכה, הרצינו פניו, ודוד ששם לב עצר גם הוא, ואביו של דוד אמר לדוד דברים שיחרטו בליבו של דוד: "תדע לך, דוד. אל תזלזל בפרטים הקטנים. לפעמים דווקא הם משנים את כל התמונה. כל פרט ופרט חשוב. ובסוף, בשביל שהכלל יהיה גדול, יהיה נקי, צריך כל אחד ואחד, צריך כל פרט ופרט. אתה בוודאי מכיר את המשל של חז"ל על הספינה, שאחד מנוסעיה קדח בה והיתמם ולא הבין מה הבעיה, הרי "הוא קודח בחלק שלו", אבל הוא לא מבין שהוא פוגע בכולם. כשחסר בפאזל ענקי אפילו חלק אחד, כל הפאזל חסר. אנחנו מצד אחד אוהבים את הכלל, את הנשמה הגבוהה האינסופית שאינה שמה לב לפרטים, אלא פשוט כוספת ומשתוקקת, בלי הגבלות ובלי פרטים קטנים, אבל צריך לזכור שגם עבודת הפרטים היא חשובה, והיא משתלשלת מכוח הכלל, ובה יש את הכלל, אם מסתכלים טוב רואים את ההשתלשלות של הפרט מתוך הכלל, ואפשר להגיע גם הפוך, מהפרט להגיע אל הכלל.

הכלל הוא שארץ ישראל תהיה נקייה, יפה. וכל לכלוך ופרט הורס את זה, מלכלך את הארץ היפה שלנו. אם רק נשים לב לפרטים הקטנים, נדייק, לא נתעצל, כי בסוף אנחנו לא לעצמינו, אנחנו אוהבים את הארץ, "כי רצו עבדיה את אבניה ואת עפרה יחוננו". אנחנו אוהבים את היופי של הארץ, את האדמה, את הפירות היפים והמשובחים. "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", אמנם בהתחלה צריך להזיע, צריך לעמול, אבל זה לא מתוך מסכנות, זה לא כי חייבים לעשות אנחנו עושים, אנחנו אוהבים להזיע על הארץ שלנו....! אנחנו אוהבים את הדרך, את התהליך. ואחרי שעובדים כמו שצריך אפשר להיות באמת בני מלכים, בנים של הקב"ה. "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". וזה גם בדברי תורה אותו דבר, בשביל להגיע להבנות ולחידושים זה לא עבודה קלה, זו עבודה קשה, תהליך ארוך וממושך, וגם אם יש הברקה, צריך לחדד אותה, לראות איך היא מסתדרת עם פרטי הסוגייה, זה לא פשוט. אבל אנחנו צריכים לדעת ליהנות מהדרך, ליהנות מהעמל, ואחרי העבודה הקשה התורה גם יותר מתוקה, תורה שלמדתי באף עמדה לי. "לולי ישבתי בחושך לא היה ה' אור לי". דווקא אם לא הייתי בשאלה בסוגייה, אם לא היה לי קושי, התשובה לא הייתה מתוקה, ההבנה המחודשת לא הייתה יפה ונעימה, ודווקא זה הופך את הלימוד למשובח יותר, לטוב יותר, ומי שעמל סופו לקטוף פירות יפים.".

****

אפשר לראות שמי שעובד ה', ולא חי לעצמו ולהנאה הפרטית שלו, אז גם בדברי החול, וכ"ש בקודש, הוא מתאמץ, הוא לומד לשבור שיניים, לא להתעצל, לא להיות כבדים ולהימשך אל החומר, אלא לרוץ כגיבור, להתקדם, לא לעצור. זה לא שהעבודה היא רק בשביל התוצאה, והכל בשביל המנוחה שלי עצמי והרווחה שלי, אלא ההיפך...! המנוחה בשביל העבודה. העיקר זה העבודה, העיקר זו ההתקדמות, העיקר זה עבודת ה', ויש גם לפעמים הפסקות, לפעמים צריך לנוח כדי להמשיך בכוח יותר גדול אחרי זה.

המירוץ אחרי החיים החומריים, בלי להתחבר לדברים ורעיונות נצחיים, הוא פספוס של משמעות החיים. אנחנו עובדים ומתאמצים בשביל הרוח, בשביל הגדלת התורה, בשביל קידוש ה', בשביל לעבוד את ה', ולא ההיפך. לזכור את המשמעות שלנו, את מה שחשוב, לא לשכוח את זה.

****

שנזכה....!

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף