שבוע אחרי לידה שלישית. תינוקת שחיכינו לה המון זמן. מרגישה בתוך חלום שהתגשם.
יש לי שני בנים בבית. הבכור מאד מאתגר אותנו כבר תקופה ארוכה (בן 7). התפרצויות זעם, קבעונות ועוד. הרבה "ראש בראש". דורש המון המון הכלה ואנרגיה. כבר היינו באינטייק במרכז רגשי לטיפול. הבנו שהכיוון הוא הדרכת הורים. עוד לא פנו אלינו
ה' עדי כמה לאורך כל הזמן בעלי ואני עושים ככל יכולתנו להיות אןהבים ומכילים וזה מתיש ולא תמיד מצליח. כבר אין לנו הרבה סבלנות. בעוונותינו יוצא לנו די הרבה לצעוק עליו.
מאז שחזרנו הביתה, יחד עם זה שהוא מקסים עם התינוקת ואןהב אותה מאד, ההתנהגויות שלו החמירו. הוא כאיתו מנסה להרגיז. זה הרבה הרבה יותר אינטנסיבי. אתמול הייתה לי אפס סבלנו. נכנסתי בו על כל דבר קטן. לא גיךיתי שום סבלנות. לפעמים בצעקות. לפעמים בגערה. אפילו אמרתי לו דברים קשים (שהוא מצער אותי. די להתנהג לא יפה). והוא כבר לא מתרגש. לפעמים רק מסתכל עלי ומחייך.
בלילה חיבקתי אותו חיבוק חזק וארוך. אמרתי לו כמה הוא ילד טןב וכמה אני אוהבת אותו. הלב שלי יצא אליו. לשמחתי הוא ממש נענה והתמסר לחיבוק
מרגישה מותשת, חסרת מסוגלות, אמא איומה ומעבר לזה- שאני רוצה שכולם יעזבו אותי ואני רוצה להיות לבד לבד רק עם התינוקת המתוקה.
מה עושים? מה יהיה? זה יעבור? אני מרגישה שאני לא יודעת כבר מה לעשות כדי להשךיט אוןירה טןבה בבית
תגובה נפלאה נפלאה
(קצת ירקות ופירוצ פה ושם, לפעמים גם דברים חלבוניים כמו טופו ושניצל טבעול לא עלינו...)
) הגענו למתכון שהכי טוב לו. ב"ה בשנים האחרונות כמעט ולא היו התפרצויות שנזקקנו להשתמש בסטרואידים.