שמאמר הדור לא מכוון לדורנו, לא התעניינתי במיוחד אבל זה לא מסובך לשחזר את הרעיון

אצטט את המשפטים הכי עיקריים של מאמר הדור, לאו דווקא לפי הסדר:

"המכאוב הגדול, [...], המצוי בדורנו בלב כל מי שחושב מעט מחשבה והוגה מעט דעה, ביחוד אם הוא גם-כן מוכשר לקבל הרגשה עדינה וישרה בלבבו, אין לתאר ולספר."

המשפט הזה בעצם כולל את כל מאמר הדור, מאמר הדור מדבר על דור שבמהותו הוא חזק, מוסרי (לאו דווקא מוסר של תורה), מלא בתכונות טובות, צמא לרעיונות גדולים, "אידיאליסט" מה שנקרא בלשון הכיפות הסרוגות, למעשה היסטורית הדור דאז נאלץ להתמודד עם המון קשיים שאין בימינו - ליישב את הארץ כשאנחנו לא רצויים כאן לא על־ידי הערבים ולא על־ידי העותמנים (נראה לי שהמאמר נכתב לפני המנדט), עוני, מחלות, עבודת כפיים, ומצד שני הייתה בו המון מסירות נפש, היו בו הוגי דעות חילוניים "רציניים", הייתה אידיאולוגיה חזקה של סוציאליזם (בקרב הסוציאליסטים מביניהם), בקיצור מה שנקרא בחורים לעניין.

אבל מה, חסרה להם תורה, חסרה להם השקפה נכונה, הם מפותחים מבחינת המוסר הטבעי שלהם ומבחינת השכלה ומאוד הרבה מאוד בחינות אבל כל מה שמלמדים אותם זה תורה טכנית שנראית כאילו בקושי מתאימה לשטייטעל במקום תורה גדולה שמדברת על הדברים הגדולים של החיים ויכולה לסחוף אחריה.

"והנה אם היה באמת דורנו דור רע ומושחת, [...], אז עוד היינו מקבלים עלינו באהבה את הבוז והקלון, כיון שאיננו ראויים לצורה של חיים יותר הגונים, [...] אבל במה ננחם כאשר נחדור לתוכיות מצבו הפנימי, המוסרי והשכלי של הדור, אדרבה נמצאנו לא דור שפל, גם לא דור חוטא לפי האמת. בין באבות בין בבנים נמצא המון דברים טובים, רגשות עדינים, ורצונות נכבדים."

"בכל הזמנים ובכל הדורות אנחנו רואים, בדור שהוא מלא פרצות, הפרצות עוברות על פני כל חוגו המוסרי לכל צדדיו. דור שוכח אלוה הוא ג"כ דור סורר ומורה, זולל וסובא."

"מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונשא - [...] רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה."

"אבל זה הוא דבר מוחש וגלוי לעינים, כי אור הצדק הפנימי, היושר הכללי והאהבה הלאומית הטהורה ברשפיה רשפי אש נתרבה ונתעלה בלב הדור הצעיר, במעולה שבו."

כלומר מצד אחד זה דור שוכח אלוה, מצד שני, זה דור שיש בו רגשי חסד, מסירות נפש ובייחוד למען עם ישראל, והרי לכאורה זה סותר, איך אפשר להגיע לערכים כאלה מבלי התורה הקדושה? איך "אור וחושך משמשים בערבוביא?"

"כשהדור הוא שפל, כשמוסרו העצמי הוא נשחת, כשמושגי הצדק והיושר הטבעי אינם מפותחים בו כראוי, אין המחשבה פועלת עליו לא לטובה ולא לרעה, או פועלת פעולה חלושה. אבל כיון שהוא מתעלה, כיון שהוא מרגיש בקרבו אצילות ועדינות, נטיה חזקה להשכיל ולהטיב והכרה פנימית [...], אע"פ שאינם גמורים ומשוכללים, מכל- מקום הרי הוא כבר צמא למחשבה והגיון, ועם זה גם לרגש יושר שמן ורטוב, רענן וחי."

"ודור בעל רוח גדול חפץ ומוכרח לחפוץ, בכל מקום שהוא פונה, לשמע דברים גדולים."

זה מאמר הדור בגדול.

האם ניתן להעתיק את הדברים האלה לימינו?

יש מי שאומר שלא, ואני חושב שעם־כל־כמה שזה נשמע ציני, זה לא מופרך כל־כך, בסופו־של־דבר יש הבדלים בין הדור של אז לבין הדור של היום, ה' ישמור מללמד קטגוריא על עם ישראל אבל בעיני המתבונן על החילוניוּת ה"קשה", מה הוא רואה? נהנתנות, אובדן של ערכים בסיסיים כמו משפחה, זוגיות, אם אתה לא הייטק אתה לא קיים, איך משיגים עוד כסף ואיך מתחילים עם בחורות במסיבות ואיך משתוללים בחצי עירום במצעד הגאווה.

זאת חילוניות שונה מזאת של לגדל שפנים וחזירים בקיבוץ, ושל בן גוריון, ושל מפא"י, ולכן התרופה גם תהיה שונה, לכאורה זה לא נראה שהבעיה העיקרית של הדור בכללותו היא שהוא לא שומע דברי תורה "גדולים", החסידות וכתבי הראי"ה פשטו מעיינותיהם ב"ה ובכל מקום ניתן למצוא שיעורים יוצאים מן־הכלל, אז מה בכל־זאת מונע את הדור הזה מלחזור בתשובה?

ומה עם החילוניות ה"רכה", זאת שאין לה בעיה ללכת לבית הכנסת בחגים ולעשות ליל הסדר, זאת שאפילו לומדת בממלכתי דתי, הרי מחנכים מצוינים יש לנו, הרי תוכנית הלימודים של מקצועות הקודש בנויה במיוחד כדי להנגיש בשפה פשוטה רעיונות גדולים ונפלאים, למה בכל־זאת אין עניין? למה יש כזאת נשירה? לא דומות העליות הראשונות לעליות של עדות המזרח! והנה דווקא עם אותן עליות אפשר לראות איך התמודדו גדולי ישראל בדרכים אחרות, למשל המאבק של מרן הרב עובדיה זצ"ל להחדיר את ההלכה לציבור הדתי־מסורתי.

מאידך גיסא - וכי אין בימינו אנשים שצמאים לרוחניות אמיתית? איך ייתכן שאנשים משכילים, עם תואר ראשון ושני, נמשכים להשקפות נשחתות, אם לא מהסיבה שהתורה לא נראית להם אלטרנטיבה מספקת? בעיני המתבונן מן הצד, איך נראים הציבורים שלנו? למה בפוליטיקה אנחנו לא יכולים להיות מיוצגים על־ידי ערכים אמיתיים? ולאו דווקא ארץ ישראל השלמה, אלא דברים השווים לכל נפש - ברוח התורה.

בכל־אופן זה הרעיון, אני לא יכול להגיד מה נכון ומה לא כי קטונתי, מה שכן ברור שזאת סוגיה שיש לתת עליה את הדעת היות שהיא לא עוסקת רק באיזה מהלך כללי אלא על החובה של כל אחד ואחד מאיתנו בחינוך הילדים ובגישה לזולת, עד כמה שזכור לי אלה שאומרים שמאמר הדור לא שייך בימינו הם גם אלה שיגידו שצריך להתבצר בתוך השמרנות והקנאות ואם כן איזה מין פתרון הציעו לבעיה?

אבל הרצי"ה אמר ש"מאמר הדור הוא לדורות"

ואני לא רואה סיבה שמאמר שעוסק בדור מסוים יהיה בהכרח רלוונטי באופן מלא לדור אחר

אני יכול ללכת לאחד מחברי הרבנים, לשכנע אותו שזה כך, והוא יוכל ללמד שיעור ולומר למה הגיוני שזה לא רלוונטי לדורנו, ואז אני יכול להקליט את השיעור ולשים לך לינק להקלטה. מתאים?

כי לא משנה מה שיקרה בעולם, תמיד מייחסים איזה שהוא קשר ליהודים, והיהודים אשמים.

אנחנו הפנס של העולם 🙂

אבל מתברר שהוא דיי ג'י, ואנס

מה המוסר האמיתי.

למשל להוציא להורג את המחבלים זה המוסר האמיתי, לעומת המוסר הנוצרי המזויף

בטח בבל הייתה ליברלית מדי וזה מה שהפריע לו

זה כנובן היתה תגובה ייעודית לסייעתא. אין ללמוד ממנה

והם יתנו את הדין, כך לפי המדרש.

ואכן יבוא יום ובו הם יכירו בטעותם ויבינו שעם ישראל נשא את חוליים והם חשבונו נדכאים וכו. עיין ישעיה נג.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי