ברוך ה' התחתנתי לפני כמה חודשים, מנענו הריון למשך כמה חודשים בגלל מורכבויות בחיים האישיים שלנו, ולאחר מכן נכנסו להריון ברוך ה' תוך כמה חודשים נוספים.
בהתחלה היה לי קשה עם זה שנמנע, בסביבה הקרובה שלי זה לא מקובל בכלל, ומעבר לכך - מאוד מאוד רציתי להיות אמא. בדיעבד, זו הייתה החלטה נכונה למנוע, זו הייתה תקופה מאוד קשה גם בלי הריון... אני מרגישה שהזוגיות שלנו התחזקה מאוד, וששנינו בשלים יותר להיות הורים ברוך ה'.
ועכשיו, אני ברוך ה' שבוע 4+3 ומרגישה פשוט כפויית טובה כלפי ה'. כמה התפללתי בשביל העובר הזה, בשביל שיהיה לנו ילד משלנו, בשביל שנצלח את התקופה המורכבת מהר ונצא ממנה מחוזקים, גם כי היא הייתה קשה מאוד, וגם כי רציתי ילד, וידעתי שאין על מה לדבר לפני כן. והנה, עכשיו קיבלנו את מה שכ"כ רצינו וייחלתי לו, ואני מרגישה מפוחדת מאוד.
רגע אחד אני רואה אמהות ומתמוגגת וכמעט מתפתה ללטף את הבטן השמנמנה שלי משוקולד ולא מהריון עדיין
רואה אחיינית צוחקת והלב שלי נמס מהמחשבה שבקרוב יהיה לי ילד משלי... מתרגשת מלראות ילד של חברה מתחיל לזחול, או למחוא כפיים... ורגע אח"כ אני בוכה לבעלי שלא הבנתי לאן הרחם הזה אמור להמתח, ואיך הוא יתכווץ חזרה אח"כ ואיך יצא מתוכי תינוק. ואיך נהיה הורים כשאני אמורה להיות שנה הבאה בשנת סטאז' קשוחה, והוא בלימודים אינטסיביים. ובכלל עוד לא מצאתי סטאז', ואנחנו אמורים לעבור דירה, ואני אדם שלא קל לו עם שינויים, ולהוסיף לכל זה גם תינוק... אמאל'ה!!! איך נהיה הורים? אני מפחדת מכל מיני דברים. מפחדת מהפלה, מפחדת מלידה קשה, מפחדת מסימפליוזיס... מלהיות בשמירת הריון ושזה יחסל לי את הסטאז' סופית. שומעת סיפורי אימה מחברות שעברו ל"ע לידה שקטה. מחברות שהתמודדו בגבורה עם צירי פיטוצין ולידת שנמשכה 48 שעות והסתיימה בוואקום. שומעת מהגיסה על כמה קשה זה להניק, ועל שאיבות בעבודה, ועל הגוף שלא חזר לעצמו, ועל זה שאין לילות רצופים ואין שקט ופרטיות אפילו לדקה. שומעת על ההיא שהילד שלה אלרגי, וההיא שלא קיבלה דרגה במעון... וכ"כ מפחיד אותי הכל. גם דברים נורמליים כמו להתחיל עבודה בחודש חמישי, ללדת באמצע סטאז' ולחזור מהר מהר כדי לסיים נורמלי בלי יכולת להאריך כדי להתקדם הלאה... וגם כמובן מסיבות כלכליות (בעלי לא יוכל לעבוד בשנה הבאה יותר מכמה שעות, הוא מקווה לטחון עבודה בין הסמסטרים כדי לחסוך... אבל התואר שלו מאוד דורש ולא מאפשר עבודה כמעט, ומה שכן - יש לו מחירים זוגיים כבדים ואני מעדיפה להעמיס על עצמי מאשר שהוא יעבוד ובקושי יהיה בבית). ומצד שני, אם אני לא אתאושש? אם אני לא אמצא מקום לקטני במעון? אם אני לא אהיה מסוגלת רגשית להכניס אותו בגיל כזה? אני רואה את חברות שלי פורשות מתארים, מוותרות על החלומות שלהם בעבודה, ואת חלום התואר השני-פתיחת עסק משלי הולך ונגוז.
שלא תבינו לא נכון, אני מאוד רוצה להיות אמא.
אבל מפחדת מגודל האחריות, וגם טכנית כל הסיפור הזה של לידה-הריון לא נשמע לי מרנין במיוחד... אולי אני אדבר אחרת בהמשך, אבל כרגע הייתי מוכנה בכיף להתחלף עם בעלי ושהוא יעבור את כל זה (עד כה היה ממש בסדר חוץ מכאבי מחזור חלשים, כן? אבל מפחדת מההמשך 😐)
אני לא יודעת מה אני רוצה מכן מעבר ללשמוע שאני נורמלית ושזה קורה להרבה נשים ושאני יכולה להיות אמא טובה למרות כל מה שרץ לי בראש.
אולי אם יש לכן רעיון למה אפשר לשמוע/ לקרוא כדי להכין את עצמי להריון-לידה-הורוּת. ידע זה מהדברים שמאוד מרגיעים אותי ונותנים לי בטחון.
מקווה שלא חפרתי מדיי, תודה מראש לכל מי שקראה עד לכאן, ותודה עוד יותר למי שתגיב
בהתחלה היה לי קשה עם זה שנמנע, בסביבה הקרובה שלי זה לא מקובל בכלל, ומעבר לכך - מאוד מאוד רציתי להיות אמא. בדיעבד, זו הייתה החלטה נכונה למנוע, זו הייתה תקופה מאוד קשה גם בלי הריון... אני מרגישה שהזוגיות שלנו התחזקה מאוד, וששנינו בשלים יותר להיות הורים ברוך ה'.
ועכשיו, אני ברוך ה' שבוע 4+3 ומרגישה פשוט כפויית טובה כלפי ה'. כמה התפללתי בשביל העובר הזה, בשביל שיהיה לנו ילד משלנו, בשביל שנצלח את התקופה המורכבת מהר ונצא ממנה מחוזקים, גם כי היא הייתה קשה מאוד, וגם כי רציתי ילד, וידעתי שאין על מה לדבר לפני כן. והנה, עכשיו קיבלנו את מה שכ"כ רצינו וייחלתי לו, ואני מרגישה מפוחדת מאוד.
רגע אחד אני רואה אמהות ומתמוגגת וכמעט מתפתה ללטף את הבטן השמנמנה שלי משוקולד ולא מהריון עדיין
רואה אחיינית צוחקת והלב שלי נמס מהמחשבה שבקרוב יהיה לי ילד משלי... מתרגשת מלראות ילד של חברה מתחיל לזחול, או למחוא כפיים... ורגע אח"כ אני בוכה לבעלי שלא הבנתי לאן הרחם הזה אמור להמתח, ואיך הוא יתכווץ חזרה אח"כ ואיך יצא מתוכי תינוק. ואיך נהיה הורים כשאני אמורה להיות שנה הבאה בשנת סטאז' קשוחה, והוא בלימודים אינטסיביים. ובכלל עוד לא מצאתי סטאז', ואנחנו אמורים לעבור דירה, ואני אדם שלא קל לו עם שינויים, ולהוסיף לכל זה גם תינוק... אמאל'ה!!! איך נהיה הורים? אני מפחדת מכל מיני דברים. מפחדת מהפלה, מפחדת מלידה קשה, מפחדת מסימפליוזיס... מלהיות בשמירת הריון ושזה יחסל לי את הסטאז' סופית. שומעת סיפורי אימה מחברות שעברו ל"ע לידה שקטה. מחברות שהתמודדו בגבורה עם צירי פיטוצין ולידת שנמשכה 48 שעות והסתיימה בוואקום. שומעת מהגיסה על כמה קשה זה להניק, ועל שאיבות בעבודה, ועל הגוף שלא חזר לעצמו, ועל זה שאין לילות רצופים ואין שקט ופרטיות אפילו לדקה. שומעת על ההיא שהילד שלה אלרגי, וההיא שלא קיבלה דרגה במעון... וכ"כ מפחיד אותי הכל. גם דברים נורמליים כמו להתחיל עבודה בחודש חמישי, ללדת באמצע סטאז' ולחזור מהר מהר כדי לסיים נורמלי בלי יכולת להאריך כדי להתקדם הלאה... וגם כמובן מסיבות כלכליות (בעלי לא יוכל לעבוד בשנה הבאה יותר מכמה שעות, הוא מקווה לטחון עבודה בין הסמסטרים כדי לחסוך... אבל התואר שלו מאוד דורש ולא מאפשר עבודה כמעט, ומה שכן - יש לו מחירים זוגיים כבדים ואני מעדיפה להעמיס על עצמי מאשר שהוא יעבוד ובקושי יהיה בבית). ומצד שני, אם אני לא אתאושש? אם אני לא אמצא מקום לקטני במעון? אם אני לא אהיה מסוגלת רגשית להכניס אותו בגיל כזה? אני רואה את חברות שלי פורשות מתארים, מוותרות על החלומות שלהם בעבודה, ואת חלום התואר השני-פתיחת עסק משלי הולך ונגוז.שלא תבינו לא נכון, אני מאוד רוצה להיות אמא.
אבל מפחדת מגודל האחריות, וגם טכנית כל הסיפור הזה של לידה-הריון לא נשמע לי מרנין במיוחד... אולי אני אדבר אחרת בהמשך, אבל כרגע הייתי מוכנה בכיף להתחלף עם בעלי ושהוא יעבור את כל זה (עד כה היה ממש בסדר חוץ מכאבי מחזור חלשים, כן? אבל מפחדת מההמשך 😐)
אני לא יודעת מה אני רוצה מכן מעבר ללשמוע שאני נורמלית ושזה קורה להרבה נשים ושאני יכולה להיות אמא טובה למרות כל מה שרץ לי בראש.
אולי אם יש לכן רעיון למה אפשר לשמוע/ לקרוא כדי להכין את עצמי להריון-לידה-הורוּת. ידע זה מהדברים שמאוד מרגיעים אותי ונותנים לי בטחון.
מקווה שלא חפרתי מדיי, תודה מראש לכל מי שקראה עד לכאן, ותודה עוד יותר למי שתגיב
