הילדונת בת חמש וחצי..
שמה פס על כל העולם.
דוגמא קלאסית מהיום:
א.ערב... היא אוכלת שתהיה בריאה פי שלוש ממני ועדיין טוענת שהיא רעבה, מבקשת עוד קוטג' אני לא מסכימה ומציעה לה עוד לחם במקום.
היא: אבל אני לא רוצה לחם אני רוצה קוטג'.
אני: אם את רעבה אז תאכלי לחם, אני לא מרשה להיום עוד קוטג' אכלת ממנו מספיק.
היא: מתקרבת לקוטג'..
אני: אני לא מרשה ..
(כאן כבר הפיוזים שלי בגוף עולים להם)
היא: ומה תעשי לי אם אני אקח בלי רשות?
אני: זה בכלל לא משנה מה אני אעשה .. את צריכה להקשיב כי אני אמא שלך ואם אמרתי משהו לא מתווכחים.
היא - הולכת מכניסה 2 ידיים לקוטג' ומתחילה לאכול.
אז נכון..
זה סיטואציה שאפשר לאמר , כולה קוטג' ומה את עושה סיפור וכו'.
אבל זה לא כולה..
כמעט התפוצצתי עליה.. אני מרגישה פשוט חסרת אונים מול סיטואציה כזו..
פשוט אין לי מושג איך להגיב בטוב.
אני מרגישה שאני משתגעת, ממש תחושות פיזיות בגוף שעולות בי של כעס מטורף ואני צריכה להחזיק את עצמי בכח שלא לתת לה איזה מכה..
אז מכות לא נותנת..אבל צרחתי עליה והוצאתי אותה החוצה, בחוץ הילדה התחילה לשמוח ורצה לחברים בחוץ לשחק איתם, אז הכנסתי פנימה לחדר.
התחושה העיקרית היא חוסר אונים מוחלט.
היא לא מקשיבה לשום דבר שאני אומרת לה ותמיד עושה מה שהיא רוצה..
מרגישה אמא לא סמכותית.
מרגישה שנכשלתי.
התחלתי ללמוד את הקורס של "תקשורת מקרבת" וגם קראתי את הספר "איך להקשיב כדי שילדים ישמעו וזה.." (משהו כזה)
וואלה לא עזר..
זה יותר מלמד להכיר בתחושות של הילד ולשדר לו הבנה.. זה אולי טוב אחר כך כשמנתחים את הסיטואציה עם הילד..
אבל ברגע האמת אין באמת כלים להתמודד עם סיטואציה של חוצפה וכאלו.
תודה למי שקראה עד כה.
אמא מתוסכלת .