אני ממש מבינה את ההרגשה שלך.
זה לא תמיד קל לשמוע מאנשי צוות מה אנחנו צריכים לשנות בבית. ולשמוע על כל הילדים הערה והנחיה דומה, גורם להרגשה שאולי משהו שעשינו לא היה טוב. וזה פוגע, ואולי גם גורם לתחושת אשמה, ואולי גם לא מספיק ברור איך אפשר לעשות אחרת ומה צריך לשנות…
מה שאני חושבת, זה שבתור הורים, קודם כל הכי חשוב לזכור שהקב"ה נתן את הילדים האלו דווקא לנו, כי אנחנו ההורים המדוייקים בשבילם, והם הילדים המדוייקים בשבילנו.
אנחנו ההורים המדוייקים בשבילם - כי ה' בחר בנו לגדל אותם. ואנחנו נותנים להם את הכי טוב שאנחנו יכולים. ואנחנו לא אמורים להיות מושלמים. כי אף אחד לא מושלם. וה' נתן דווקא לנו את הילדים האלו, שצריכים לקבל מאיתנו את מה שאנחנו כן נותנים להם, וצריכים גם להתמודד גם עם מה שאנחנו לא עושים מושלם.
והם הילדים המדוייקים עבורנו - כי ה' מזמן לנו על ידי הילדים את עבודת המידות שאנחנו צריכים לעשות. וכל ילד מביא אתגרים אחרים, ומכוון את ההורים שלו לעבודה שהם צריכים לעשות מולו. וה' נתן לנו דווקא את הילדים האלו, שידחפו אותנו לעבודה שאנחנו צריכים לעשות כדי להיות הורים עוד יותר טובים עבורם, כי זה מה שיפתח אותנו ויעשה אותנו אנשים טובים יותר.
ומתוך מבט כזה, אני חושבת שיכול להיות קל יותר לקבל את האמירות של אנשי הצוות. כי הן לא אומרות שאת אמא לא מספיק טובה. את אמא מדהימה ומצויינת, וזה בטוח. אבל חלק מההורות שלנו זה גם השינויים שאנחנו עושים בעצמנו, ואולי מה שהצוות אמר לך יכול לזרוק אור על שינוי שאת יכולה לעשות שיוסיף לך ולילדים.
באופן אישי, כשהילדים שלי נמצאים במסגרות חינוך, אני מרגישה שהצוות החינוכי הוא שותף לגידול הילד שלי. ויש לו הזדמנות לראות את הילד שלי בסיטואציות שלי אין את האפשרות הזו.
כל ההתמודדות של הילד בחברה, כל ההתנהלות שלו בתוך קבוצה גדולה, היכולת שלו להתמודד עם סיטואציות חברתיות מורכבות, וכו' - כל אלו הם דברים שלא קורים בבית. ואין לי דרך לדעת איך הילד שלי מתמודד איתם, איפה קשה לו, או מה צריך לעשות כדי להקל עליו.
אז כשאני מדברת עם הצוות החינוכי, אני רוצה לשמוע מה הם רואים, איך הם רואים את הילד בסביבה שלהם. והרבה פעמים זה שונה ממה שקורה בבית, וזה בסדר. ודווקא לכן חשוב לי הקשר עם הצוות, כדי לשמוע אם יש דברים שדורשים התייחסות, ואם יש לי מה להוסיף בזה מהבית.
ולגבי מה שנאמר לך, על הגברת הביטחון העצמי -
אני חושבת שחשוב להבין מה ההקשר שגרם לצוות להגיד את הדברים. מה הם רואים בפועל שגורם להם להגיד את זה.
כי העניין הוא לא רק ההנחיה מה לעשות, אלא ההסתכלות הכוללת על הילד. ולפעמים כשהם יסבירו מה הם רואים, את בתור אמא תוכלי אולי לזהות שזה יושב על משהו אחר בכלל.
אם העניין הוא שהילדים שקטים בחברה או מתביישים, אז כמו שכתבה
@אם מאושרת - לא בהכרח זה מעיד על בעיה. מותר לילד להיות ביישן ושקט.
אבל כן חשוב לדעת את זה. ולהבין מה עובר עליו. ולזהות אם יש צורך בכך זאת להתערב ולעזור לו.
האם טוב לו להיות שקט ויותר לצפות מהצד? האם כשהוא רוצה להגיד או לעשות משהו הוא מסוגל? או שיש דברים שהוא נמנע מהם כי הוא מתבייש מידי? (כמו להגיד משהו מול הקבוצה, להזמין חבר לשחק איתו, להצטרף למשחק של אחרים וכו').
מקווה שהדברים מועילים ומתאימים לך. קחי רק מה שמתאים…