זה הזמן שלי, החיים שלי, הבחירה שלי.
מי שלא טוב לו - יום טוב לו 
אני אתגבר על הרצון לסנן רק במקרה שאדע שאם לא אענה זה ידאיג מאוד את המתקשר(ת. בד"כ).
מי שמכיר אותי יודע שזה אומר שאני אהיה פנוי בשעה ההיא.
לפעמים אני אסנן שיחה ואכתוב שעה / זמן בווטסאפ. קשה לי לסנן בבוטות.
פעם הייתי עונה ומיד אומר "משהו דחוף אחי? אני עסוק כאן"
אבל מה הקטע,
שחלק מהחברים "יגידו אה לא רק רציתי להגיד ש..." וינסו בכל זאת להשחיל את הסיפור שהוא רצו לספר 
אז תלוי מי החבר
תלוי את מי, מתי ומה הסיטואציה.
(סליחה על הדל"פ פה... לא שאני חושב שזו סיבה להתנצל)
ואם פספסתי אני משתדל לחזור אליו
ההנחה שלי היא שאם אדם מתקשר אלי הוא צריך אותי. אם אני לא יכול לעזור למה שצריך אותי, איזה טוב אני מביא לעולם?
לפעמים אתה לא יכול לעזור אם לא תהיה ממש חד על זה. נניח אתה עייף ממש ובלי כוחות ומתקשר אליך מישהו שצריך תמיכה רגשית ואמפתיה שאין לך סבלנות לזה. אולי עדיף כבר לא לענות ולא לגרום לו למפח נפש?
זה אגואיסטיות ברמה גבוהה מאד.
ברור שיש מקרים נדירים. יכול להיות מישהו מסוים שעצם השיחה איתו לוקחת כוחות נפש, או שאתה יודע מה הוא צריך ושאתה לא יכול לעזור והוא ממשיך לנסות כי הוא לא מבין. אבל זה לא אמור להיות המקרה הנורמלי. אם מכל עשרים שיחות יש לך יותר מאחת כזו אתה בבעיה אמיתית
*מה שכן, אני לא תמיד זמין ולא חושב שצריך להיות. אני יכול להיות חצי יום לא זמין בטלפון. אז אולי זה קצת מאזן.
ולכן הרבה פעמים שמתקשרים אני לא עונה.
לא חושב שיש חיוב לחזור למישהו אם אני לא רוצה..
לעומת זאת, אם מישהו שלח הודעה אני לא חושב שאפשר פשוט להתעלם מבנאדם. לחזור לבנאדם זאת פעולה אקטיבית, כל עוד הוא לא התקשר אלי פעמיים - אני שם את זה בתור זכות שלי אם לחזור אליו או לא.
כדי שיחשבו שאני לא ליד הטלפון ולא שראיתי שהם מתקשרים ובכוונה לא עניתי.
זה רק במקרה שאין לי כוח לענות. ברוב המקרים אני עונה.
אבל מישהו שאני מתקשרת אליו מנתק לי את השיחה כמעט מיד אני חושבת "לפחות היא יודעת שהתקשרתי ואולי היא עסוקה עכשיו" וזה יותר מרגיע מאשר אם הצלצול היה מגיע לסוף.
אז אני לא יודעת מה הקטע הסטנדרט הכפול הזה.
כשהייתי בשביעית היו כמה וכמה פעמים שמספר חסוי התקשר אליי, לפחות פעם בשבוע למשך הרבה זמן. לא הבנתי מי המטריד הזה, ואמרתי שאין סיכוי שאני אענה למספר חסוי.
בסוף התברר לי מבנות שדברתי איתן על זה, שזה בשביל הצו ראשון, והם משום מה חושבים שזה מובן וברור ולא קריפי בכלל השתמש באותה שיטת תקשורת של עבריינים שסוחטים באיומים או משהו.
מקודם הגבתי שאני מסנן, אבל לפי התגובות (שחלק אומרים שזה לא יפה, בין אדם לחבירו וכו') לא בטוח שהבנתי מה הכוונה כאן במילה "סינון"
אם זה לתת לצלצול להפסיק מעצמו או לנתק להפסיק את הצלצול.
אז אני התכוונתי לאפשרות הראשונה - נותן לצלצול להפסיק מעצמו
כך שהמתקשר יצא מנקודת הנחה שלא ראיתי שהוא מתקשר
בנאדם שפונה אלי ברחוב יודע ששמעתי אותו
ולכן וודאי הוא מצפה לתשובה ואם אני לא עונה הוא יפגע.
אבל אדם שמתקשר לא יודע מה אני עושה עכשיו ולפעמים אני באמת לא זמין - כמו כולם.
בכל מקרה, לא הייתי מכניס את זה בבין אדם לחבירו כי אחרת היינו צריכים להיות תמיד ליד הפלאפון שלא לעבור איסור.
אולי עבודת המידות, אבל אני אישית גם זה לא חושב - כי זה שיש לנו פלאפון לא אומר שלא מגיע לנו שקט
נכון, זה לא יפה להעליב בן אדם, אבל אם מישהו צריך אותך, למה שלא תענה לו?
זה שהוא חושב שלא שמת לב אולי פותר את העלבון אבל לא את האגואיסטיות שבזה. וגם זה -ולכמה זמן זה תקף? חצי שעה? הרי אחרי שלש פעמים שלא ענית, הוא כבר יודע שאתה לא לוקח את הטלפונים שלו ברצינות.
באמת, מאד מטרידה אותי התפיסה שלהעליב מישהו זה ממש ממש חמור, אבל להתעלם מהצרכים הממשיים שלו ומבקשת עזרה שלו זה בסדר גמור מבחינת בין אדם לחברו.
נכון באמת לפעמים מישהו צריך עזרה באמת, אני באמת מתלבט בגלל זה
אבל הבעיה שברוב רובם של המקרים חברים מתקשרים סתם כדי לספר סיפורים ולהעביר את הזמן שלהם בהפסקה בעבודה...
אז אם זה הורים או מישהו לא שגרתי אני עונה גם אם לא בא לי כרגע
אם זה חבר שתמיד מספר סיפורים השיטה שלי זה לראות אם הוא ינסה שוב או לא.
ואני מקווה שכך לא יצאה תקלה תחת ידי
להקשיב לאדם זה לא עזרה? אני יודע שלפעמים אני צריך פשוט מישהו לדבר איתו
אבל זה נכון, שאלי אכן נדיר שמישהו מתקשר אלי אם זה לא מתוך צורך
סתם אוהבים לקשקש.
מי שאני יודע שהוא במצב כזה בטח שאני אענה לו.
חצי שעה זה בדרך כלל הטווח אצלי כאשר אני בסביבת הטלפון (לפעמים אני יוצא מהבית בלי טלפון אז זה אחרת), לא מחייב אחרים. ברור שזה תלוי בתרבות האישית של בן אדם. יש מישהו בחברה הקרובה שלי שלפחות ברווקותו היה ידוע שהוא זמין כמה דקות ביום.
אני ממש לא בעד זמינות תמידית. אבל כאשר זמינים - אני חושב שצריך סיבה ממש טובה כדי לא לענות/להחזיר טלפון
כשאין לי כח לאנשים.
אח"כ כשמביטה במסך חוזרת אל כל המספרים לפי הסדר
חדשכאןאחרונהלפעמים זה נתפס אצלי כגילוי חולשה, חוסר כבוד עצמי...
גם כשמישהו אחר משתף זה יביך אותי... יהיה לי קשה לשמוע.
אבל לפעמים זה לא מביך, תלוי מה הקושי ואיך הבנאדם מספר את זה.
זאת ממש תופעה... כי סך הכל אני כן רגישה ואמפטית, אבל אם זה משהו רגשני נשפך כזה אני לא מסוגלת...
סוג של "אין לי רשות" או "אין לי זכות" להרגיש. הרגשות שלי צריכים להישאר אצלי. כאלה.
מעין חוסר צניעות כשהאדם מגלה את הדברים האינטימיים שלו (רגשית) גם חשש להיפגע ולא יודעים איך לא לפגוע כשהכל
כך חשוף וגלוי לעין השמש....
זה ממש מרגיש לי משהו פרטי וחשוב, לא כזה שאפשר לשלוף בכל זמן ולפני כל אחד שלא ידע לכבד את זה, להבין ולהתייחס כראוי.
שמבין את החשיבות של הגילוי לב הזה
או מישהו שמזדהה
עם עצמי אני מאד מודעת לתחושות שלי... זה עצם החשיפה
כחתול זמני, דעתי האובייקטיבית היא:
– דבר ראשון שמחי בכך שיש לך רגשות. יש כאלה שאין להם, ובאסה.
– לא נראה לי שאנשים בכללי כל־כך אוהבים כשנופלים עליהם עם רגשנות בלי קונטקסט מתאים. זה באמת מעיד על חולשה מסוימת: ההבדל בין ילד למבוגר זה שמבוגר יכול להתאפק, לא להפיל על אחרים, להתמודד בעצמו וכן הלאה. או מוטב: לדעת מתי כן ומתי לא, איפה ראוי ואיפה לא. "לכל זמן ועת לכל חפץ".
– כמו ש @נחלת אמרה כמו שלא חושפים את הגוף לכל אחד בכל מצב (טוב יש כאלה שכן ר"ל...) כך גם לא את עמקי הנפש...
מחפשים שידוך לבחורה (48), ישרה, טובת לב, שמורה ודתיה,
עם איזו בעיה נפשית. (לא דיכאון. מתפקדת).
תימניה.
מחפשת כיפה סרוגה.
האם מישהו מכיר מקום שעוסק בכאלה זוגות?
בחורה טובה מאוד. תהיה אמא טובה!
תודה רבה.
על מנת לא לייבש את פורום לנ"ו מגולשיו נולדה ההחלטה לאסור כתיבת כל ענייני לנ"ו בצמ"ע כי אז מה עשינו בזה? פשוט העברנו את הטראפיק מפורום א לפורום ב.
גם אם תרצה להקים פורום אחר ותבקש זאת ממשה, הנטיה שלו לרוב תהיה לסרב אלא אם כן תמצא מספר ניקים מכובד שיהיו פעילים בפורום החדש ושהפורום החדש לא ייבש ויפגע בפורום ישן ופעיל יותר.
שבדורות הבאים ילמדו עליכם?...
אם מדברים עליך
וואן גוך היה סמרטוט בחיים שלו. איכשהו אחרי שמת נהיה צייר ענק.
לוינס לא היה כל כך מוכר, ודאי לא רוב חייו (חלק גדול מחייו הוא היה בכלל מנהל בית ספר). היום הוא נחשב אחד ההוגים המודרניים החשובים ויש פקולטות שלמות שלומדות אותו.
ויגוצקי הוחרם בחלק גדול מחייו, והכתבים שלו התפרסמו הרבה אחרי שמת, רק אחרי נפילת מסך הברזל.
דה ווינצ'י היה חשוב מאוד בחייו, אבל נוסחאות שהוא הגה, תרמו לעולם המון שנים אחרי מותו.
יש"ו ויוחנן המטביל, בחייהם היו מהפכנים הזויים, והיום הרבה אנשים מעריצים אותם.
ועוד הרשימה ארוכה...
החתול הזמני עלול להפוך לקבוע.
לפי הגמרא, הם לא היו אנשים חיוביים, אפילו מקולקלים...
ואת תוצאות "מהפכנותם" סבלנו וסובלים עד היום...
בקטע של להשאיר משמעות לנצח בעולם
Lavenderאם כבר להיות מפורסם עכשיו יותר קורץ לי
אבל גם זה לא באמת
הייתי מעדיף שיזכרו אותי כמה שפחות.
מאמר מעורר מחשבה של העיתונאי הבריטי אליסטר הית' מהעיתון "דיילי טלגרף":
יש משהו בישראל שמטריד אנשים — וזה לא בדיוק מה שהם אומרים.
הם ידברו על מדיניות, על התנחלויות, על גבולות ועל מלחמות.
אבל אם מגרדים מעט את פני השטח של הכעס, מגלים משהו עמוק יותר:
חוסר הנוחות אינו בגלל מה שישראל עושה — אלא בגלל מה שהיא מייצגת.
אומה קטנה כל כך לא אמורה להיות חזקה כל כך. נקודה.
לישראל אין נפט.
אין לה משאבי טבע מיוחדים.
האוכלוסייה שלה בקושי בגודל של עיר אמריקאית ממוצעת.
מסביבה אויבים.
שנאה באו"ם.
יעד לטרור.
גינויים מצד ידוענים.
חרמות, השמצות והתקפות.
ובכל זאת — היא משגשגת כאילו אין מחר.
בצבא.
ברפואה.
בטכנולוגיה.
בחקלאות.
במודיעין.
בביטחון.
ובעיקר — ברוח ובנחישות בלתי שבירה.
הם הפכו מדבר לשדות חקלאיים.
מפיקים מים מן האוויר.
מיירטים טילים באמצע מעופם.
הם מצילים בני ערובה מתחת לאפם של המשטרים האכזריים בעולם.
הם שורדים מלחמות שכולם היו בטוחים שימחקו אותם מהמפה —
ואף מנצחים בהן.
העולם מביט — ואינו מסוגל להבין.
וכשאדם נתקל בעוצמה שאינו יודע להסביר, הוא מחפש הסבר אחר:
אולי זו עזרה אמריקאית.
אולי זה לובי בינלאומי.
אולי דיכוי.
אולי גניבה.
אולי איזה טריק אפל שנתן ליהודים כוח כזה.
כי חס וחלילה שזו תהיה האמת.
חס וחלילה שזה אמיתי.
חס וחלילה שזה מגיע להם.
ואולי גרוע מכל — שזה נגזר מלמעלה.
העם היהודי היה אמור להיעלם מזמן.
כך בדרך כלל מסתיים סיפורם של עמים שנרדפו, גורשו ושועבדו.
אבל היהודים לא נעלמו.
הם חזרו לארצם.
בנו אותה מחדש.
החיו את שפתם העתיקה.
והחזירו את עברם לחיים — בזיכרון, בזהות ובכוח.
זה לא רק פוליטיקה.
זה כמעט מקראי.
אין שום נוסחת רמאות שמסבירה איך עם חוזר למולדתו אחרי אלפיים שנה.
אין דרך הגיונית לעבור מתאי הגזים להשפעה עולמית.
אין תקדים היסטורי לשרוד את הבבלים, הרומאים, הצלבנים, האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה —
ועדיין להגיע ביום ראשון בבוקר לעבודה בתל-אביב.
ישראל אינה רק היגיון.
אלא אם כן אתה מאמין שיש משהו גדול יותר מהיגיון.
וזה מה שמטלטל את העולם.
כי אם ישראל אמיתית,
אם האומה העתיקה והקטנה הזו עדיין חיה, מוגנת ומשגשגת —
אז אולי…
אלוהים איננו מיתוס.
אולי הוא עדיין חלק מהסיפור.
אולי ההיסטוריה אינה מקרית.
אולי הרוע אינו המילה האחרונה.
ואולי היהודים אינם רק עם…
אלא עדות.
וזה הדבר שקשה לעולם לשאת.
כי ברגע שמודים שהישרדותה של ישראל איננה רק מרשימה — אלא אולי גם אלוהית —
הכול משתנה.
המצפן המוסרי מתערער.
ההנחות על כוח, היסטוריה וצדק מתמוטטות.
ואז מבינים שלא מדובר בסוף של אימפריה —
אלא בתחילתו של משהו נצחי.
לכן מכחישים.
לכן משמיצים.
ולכן תוקפים בזעם.
כי הרבה יותר קל לקרוא לנס "תרמית"
מאשר להתמודד עם האפשרות
שאלוהים באמת מקיים את הבטחותיו.
ועושה זאת… בשקט.
יש לכם המלצות לקייטרינג שאפשר לקנות אוכל מוכן לשבת? באזור המרכז והשרון...
אתם יודעים, לא כזה שמזמינים ממנו ל50 איש אלא כזה שקונים בו קצת הביתה. עדיף קייטרינג יחסית "בריא", כלומר מנות עם שמן ולא שמן עם מנות...
תבדוק בסניפים שקרובים אליך
בת"א, ברח' בן יהודה:
משלוחי אוכל ביתי בתל אביב - הו מאמא
יש לי אח שגר בקרבת מקום והוא קונה שם
בקיבוץ משמר השרון - 'בורדו'
אנחנו קונים שם שנים, לשבתות וחגים, כשאחים שלי גרו במעונות באוניברסיטה הצטיידו מידי שבוע משם.
אני גולל בשרשורים מלפני 10 שנים ומעלה
זה נותן מחשבות על החיים
כאילו אנשים היו אז בני 25 ואיפה הם היום
כל אחד עבר וצמח
איפה אני יהיה עוד 10 שנים?
מכניס אותי קצת לעצבות על החיים
(יש לי נטיה כזאת מדי פעם כשיש זמנים מיוחדים להיכנס להרהורים עצובים על החיים)
שעכשיו אני בשלב קצת מבולבל בחיים שלי
אז עוד יותר מרגיש ככה
אמרתי משהו בסגנון לאדם גדול שהכרתי והוא ענה לי:
אני חי מהבוקר עד הערב כל יום (משהו כזה) - ברוך השם.
חושבת שטבעי שכבני אדם איננו יכולים לחיות כמו...פרה
למשל, ויש מחשבות וחששות ותקוות, אבל איך אומר
ד"ר הררי (אתר התבוננות פנימית) - אם המחשבות
אינן מהסוג שנושא פרי, לסלק אותן.
לא קל, אבל באמת, אם חושבים, החיים עוברים
כל כך מהר (מגילוכד' 40 בערך)....
כן. קל לדבר. בראש ובראשונה, אני מדברת
זאת לעצמי.
אאל"ט (אם אני לא טועה, אין לי כח לכתוב
זאת כל פעם מחדש), ד"ר אדהאן אומרת
לעטוף את המחשבה/חרדה הזו
עם נייר עטיפה נחמד, לקשור בסרט
נחמד ולהעיף אותה (אפשר עם בלון...)
למעלה.
ה ו א יקבל זאת באהבה, בהבנה,
בחיוך, בליטוף רך על הראש:
הכל בסדר, בני היקר, ויהיה
עוד יותר ועוד יותר ועוד....
ולדבר עם מישהו וכו' וכו'....
אתה שיא הצעיר. שיא!
עוד כל כך הרבה דברים
טובים עוד נכונו לך, בעזה"ש!
יודעת שאינך זקוק לנחמה,
סתם...
ל המשוגע היחידיוגם להזכיר לי שאני עוד צעיר,
כי בקטעים האלה אני תמיד מרגיש כאילו יש הרבה
דברים שיכולתי לעשות בשנים שעברו ולא עשיתי
ואז זה גם מעציב
נראה לי זה עצוב לקרוא את זה מבחוץ, אבל יש מצב שהאנשים המדוברים שמחים עם התהליך שהם עוברים בחייהם.
מכירה את הרהורים העצובים.
דבר ראשון הם עוברים, נמצאים בהם קצת ואז עוברים הלאה להרהורים מסוגים אחרים.
דבר שני זה משהו שעוזר למצוא את הכיוון בחיים בעיקר בשלב שיש עוד הרבה החלטות לפניך. זה טוב לחוות את החיים גם מהזוויות האלה וזה עוזר להבין עם הזמן מה עושה לך טוב ומה נכון לך.
רק צריך לזכור לא לשקוע בזה...
זה מרגיש לי כמעט כמו לפגוש דינוזאור 🤪
ל המשוגע היחידיאח שלי נהרג במלחמה ומשם החיים הלכו והדרדרו. נקווה שעוד עשור אהיה במקום טוב יותר
😢ל המשוגע היחידיאני מנגן עכשיו את אצלינו בגן וחושב עליך,
עצוב
העולם הבא הוא מציאות על תדר אחר.
בטח נורא טוב לו שם. ובעז"ה, הוא עוד יחזור. הלוואי ובקרוב.
יום ראשון שלי בעבודה.
השעון צילצל והתהפכתי, קמתי 45 דקות מאוחר יותר ממה שתכננתי.
הלכתי לאוטובוס, הוא לא הגיע, הלכתי לכספומט פרטי והוצאתי 100 שקל בעמלה של 7.9 כדי לעלות על מונית, אני בדרך לעבודה אמור להיות שם בשבע, מקווה שיסתדר היום
מנהל שתלוי בעובד שלו יקדם אותו.
אני אשאל בפעם הבאה. תודה!
אולי דוכן מיצים בפארק
או שערות סבתא ביום העצמאות
שאר המקומות מקבלים בעיקר אשראי
לאט לאט גם לא מקבלים מזומן.
לדוגמה היום הלכתי לקנות משהו בקניון
היו 2 ילדות-נערות לפניי שרצו לשלם במזומן
אבל הדוכן הזה מקבל רק אשראי
(רציתי לעזור. אבל לא היה לי כסף להחזיר להם עודף.)
לק"י
אף נהג מונית לא הציע לי.
זה מוזר שהכל עובר לאשראי. מה יעשו ילדים שהולכים לקנות....
מאחל שהמקום יהיה טוב לך ברמה האישית והמקצועית, שההמשך יהיה טוב מהפתיחה כעת, שתיהנה מהעבודה ושיהיה רגוע.
זה לפחות הרושם שלי מהפעילות שלך בפורום.
לכן אני לא דואג לך שיהיה לך בהצלחה רבה!
אנוני.מיתאני במרכז צריך להעביר כמה שעות והייתי צריך להטעין א הפלאפון אז הלכתי לבית אריאלה ונכנסתי לפורמים. קצת מוזר לי להית פה אחרי כל השנים האלה
להגיד שאני נהנית מזה שהבעל עבד קודם מהבית והיה פה כל היום והחליף תפקיד לכזה שהוא צריך ליסוע לעבודה?
בעלי עובד מהבית חלק מהשבוע וחלק נוסע ואני מעדיפה את הימים שהוא בבית, אבל לדעתי הוא ממש ממש חריג ביכולת שלו לעבוד תוך כדי ההמולה של הבית ולשלב הפסקונות כשהוא רוצה, יכול ומרגיש שזה חיוני. (אני לא חושבת שהייתי יכולה, אני חושבת שהייתי מסתגרת בחדר ועדיין עצבנית שמרעישים לי...)
