אני בחורה יפה, לפחות כך גדלתי בתודעה של "אני אחת היפות אם לא הכי" (תיכף אכתוב איפה זה פוגש אותי היום)
אבל אמא שלי מעולם מעולם לא אמרה לי שאני יפה....
לפחות לא זכור לי שום דבר בסגנון הזה.
היתה מחמיאה מאוד על בגדים, איך הבגד הזה יפה לך, (אולי כן באופן כללי אחרי מקלחת לשבת כשכולם לבושים יפה היתה אומרת כמה יפים אתם), איך הצבע הזה יפה ומאיר אותך.. אבל לא זכורה לי שום סיטואציה שבה היא אמרה לי משהו על העיניים או השיער או כל דבר אחר בגוף שלי שהוא יפה. נדמה לי שפשוט היתה תודעה ברורה של "אתם ילדים טובים מוכשרים ומקסימים וגם יפים" אבל בכלל בכלל לא כמשהו ששים עליו דגש. פשוט גדלנו באווירה שאנחנו באופן כללי טובים ומעולים וכיף להיות איתנו ובחברתנו ושיש לנו הרבה מה להציע לעולם וזהו.
אז איך גדלתי בתודעה של כמה שאני יפה?
לא יודעת. כנראה מהסביבה. סבתות, דודות. כאלה.
זוכרת אפילו סיטואציה בכיתה ט שהיה איזה שבעה במשפחה ועזרתי ועברתי עם כיבוד בין כולם ואז שמעתי מלא מלא דיבורים על כמה שאני יפה... ברמה שנבהלתי מזה שיעשו לי עין הרע😅
ואז דיברתי על זה עם אמא שלי.
והיא הרגיעה אותי ואמרה לי לא לפחד. וסיפרה לי שכשהייתי קטנה כל הזמן אמרו שאני יפה והיא אמרה להם לא לומר לי את זה כדי להרגיל אותי לא לעשות מזה עניין ולפתח את הבפנים שלי... ולימדה אותי גם כמה עניינים על עין הרע שהרגיעו אותי על הדרך.
בקיצור מאוד הסכמתי איתה. שאין עניין לפמפם לילד כל היום כמה הוא יפה. כי זה זמני, וזה גם מתנת שמים, לא משהו שעמלים עליו... מתחברת מאוד לגישה של מיואשת.
מצד שני אולי זאת גישה שמתאימה לילדים יפים,שגם ככה מקבלים מסר מהסביבה על כמה הם יפים. וילדים פחות יפים צריכים חיזוקים יותר תכופים.
למרות ששוב, עיקר החיזוקים צריכים להיות על פנים האישיות... כי אישיות חזקה זה מה שמקרין וחשוב באמת בחיים.
ולסיכום ההירהורים, אוסיף,
שמזל שאמא שלי לא עשתה עניין מהיופי שלי.
כי היום
אחרי 3 לידות תודה לאל, הגוף שלי כבר לא ממש מה שהיה פעם. וגם היופי.... איך לומר... גיליתי שיש יפות ממני
והרבה פעמים המצב רוח שלי מתבאס מזה.
כי אני רגילה ככ להיות מהממת. ויפה. ושמחמיאים לי כל היום.
ופתאום שכבר לא מחמיאים כל היום (אולי בכלל זה רק עניין של גיל? שלילדים מחמיאים יותר ולמבוגרים לא?) אני מודה שזאת התמודדות עבורי.
להתאמץ לפתח את הפנימיות, את ההשגים שלי האמיתיים ולא לתלות שום דבר על היופי.
ואם אמא שלי היתה עושה מזה עניין.... חושבת שבכלל הייתי בקרשים היום. כי הייתי רגילה שכל היום רק מרימים לי....
אז טוב שלא עשתה מזה עניין. ולימדה אותי כמה אני שווה בזכות מה שיש בי. ואל דאגה, היום היא זאת שמעודדת אותי כמה אני יפה למרות הכל.... וכמה זה לא העיקר בחיים.
אז אין לי מסקנה סופית.
ברור לי שיש עניין שהילד יגדל מתוך תחושה שהוא נעים לסביבה. שהוא אהוב ורצוי וגם הגוף שלו אהוב ורצוי וטוב ונהנים ממנו ובמחיצתו.
ויש גם עניין מאוד גדול שילדה תחשוב שהיא יפה. זה ברור לי.
ומצד שני לא כזה ברור לי שזה צריך להיות בדיבןרים של האמא.... לא יודעת. עוד חושבת.
תודה!
)
)