תראי, חסרים פה פרטים לגביו, אני לא מתיימרת לומר מה נכון או אפילו כדאי. יש לכם מטפל רגשי, הייתי מנסה להבין ממנו בסדרת פגישות מה הוא חושב שצריכה להיות התגובה למצבי תסכול של הילד.
ואם אתם לא מרגישים שקיבלתם ממנו מענה מספק או שמתאים לכם, תשקלו הדרכת הורים על ידי איש מקצוע מוסמך (ולא בוגר קורס).
רוב המטפלים הרגשיים לא מיומנים בטיפול בהורים, ואני מאמינה שטיפול רגשי חייב לבוא ביחד עם הדרכת הורים, אחרת הטיפול הוא רק רבע או לכל היותר חצי מהפתרון... הדינמיקה המשפחתית חייבת להיות מתואמת עם התהליך של הילד בתוך הטיפול, כדי לייצר שינוי אפקטיבי לאורך זמן.
(מלבד זאת שגם המטפל נתרם מהקשר עם ההורים ומבין את הילד יותר, אבל אין מקום להאריך).
לענייננו,
עלתה פה שאלה בשרשור שאני בוחרת להתייחס אליה כי עוד לא יצא לי לכתוב עליה -
איך לגרום לילד להפנים שהמעשה הוא בלתי רצוי.
כלומר, איך ליצור למידה אצל הילד.
יש אפשרות לייצר למידה באמצעות התניה - עונש. עונש יכול להיות השעיה, מניעת דבר טוב, פרצוף חמוץ, וכן הלאה. הלמידה מתרחשת כי המוח מקשר בין המעשה לבין חווית *פחד*, *בהלה* (שמופיעות בגלל העונש שניתן בעבר).
הבעיה היא, כמו שאת רואה, שהעונש הופך להיות לא אפקטיבי כי הילד נענש פעם ופעמיים, בפעם השלישית הוא כבר מפתח שיריון הגנה מפני חווית ההחמצה והכאב שיש בעונש, וכבר לא אכפת לו.
לא אכפת לו.
תענישי.
הוא כבר לא במגע עם עולמו הרגשי כדי להצליח להתמודד עם העונשים שניתנים לו.
ואז הנטיה של המבוגרים היא להעניש עוד יותר ועוד יותר כדי להגיע למקום שעוד לא ממוגן, שעוד פגיע, שעוד אכפת לילד לאבד.
אז בהתחלה לא אכפת לו ללכת לבית הספר. בהמשך, כשמונעים ממנו חברים, יתחיל להיות לו *לא אכפת* מהשתתפות בפעילות חברתית. אני בטוחה שאת לא רוצה את זה...
מעבר לכך שילד שלא מסוגל לבוא במגע עם עולמו הרגשי, כי הוא נפגע שוב ושוב, בעיות ההתנהגות רק מחריפות, והתובנה לגבי המשמעות של המעשים רק נחלשת.
או שאנחנו מתחילים לראות ילד שמתנהג למופת כי *הצליחו להפחיד אותו יותר מדי*. זה מפחיד לראות את זה...
האופציה השניה ללמידה, היא דרך
מנוחה.
כשילד נמצא במנוחה רגשית, הוא פנוי ללמידה.
כולנו מכירים את זה ברובד הכי בסיסי של ילדינו...
וגם על עצמנו. כשאנחנו מוטרדים, לחוצים, סוערים - אנחנו עובדים הרבה פחות טוב, אנחנו מבינים הרבה פחות טוב, אנחנו מגיבים לסביבה הרבה פחות טוב.
אנחנו יכולים להיות אפילו פוגעניים לסביבה כשאנחנו לא במנוחה רגשית.
כשאנחנו לא מרגישים סה"כ טוב.
וכשאנחנו במצב טוב? כשהחיים מאירים לנו פנים? כשאנחנו מצליחים להתמודד עם הקשיים שלנו? כשאנחנו במצב רוח רגוע מתמשך?
אנחנו מתפתחים, צומחים, מאתגרים את עצמנו, גדלים.
לכן,
אם אנחנו רוצים למידה והתפתחות טובה של ילדינו, כדאי שנשים לב לייצר להם מנוחה רגשית פנימית.
באופן קונקרטי, אם הילד הושעה, קודם לדאוג למנוחה הרגשית שלו, למצב נינוח, לרגיעה, לאמון בו ולחיזוק הקשר איתו, ורק באופן מותאם ליכולת שלו - לשוחח על מה שהיה.
לא מתוך רצון לתקן אותו. אלא מתוך רצון להבין ביחד ולעזור לו.
כי הוא טוב, ורוצה להיות טוב, וקרה לו משהו בלי שליטה. הוא הכי רוצה לדעת וללמוד איך להתנהל בעולם טוב יותר. בשביל זה הוא זקוק לתיווך אמפתי מאוד, שרואה את הקושי שלו ואת היכולות שלו, ולא נמצא בכלל בסקאלה של נזיפה או ביקורת. נטו חשיבה משותפת איך אפשר להתמודד כי הוא יכול וכי הוא טוב.
במובן הרחב, מעבר לסיטואציה הספציפית שתיארת,
אני שואלת - מדוע הילד מתקשה למצוא מנוחה רגשית?
מה בחייו מעורר בו תחושות מצוקה ופגיעות?
צריך למפות את הגורמים הפנימיים כדי:
א. לצמצם פגיעות לרמה שהוא מסוגל לשאת כרגע
ב. להכיר את הטריגרים להופעת תסכול, וטריגרים להופעת אגרסיביות. לאחר מכן שהוא יכיר אותם ויפתח מודעות לעצמו, יעזור לו לעצור לפני התגובה.
ג. לחזק אותו במקומות הפנימיים שבהם הוא זקוק. חיזוק מדוייק ולא כללי, יהיה יותר משמעותי ואפקטיבי.
החוויה עצמה של הכרות אינטימית עם עולמו הפנימי, היא שמחזקת את הקשר ואת הילד עצמו. תחושת "רואים אותי" ו"מבינים אותי" היא הגנה מעולה במצבי תסכול, מצוקה, פגיעות. הוא ירגיש שהוא לא לבד בתוך המצוקה, יש לו מישהו שמבין אותו. ורק הידיעה הפנימית הזו יכולה לעזור לו להתמתן בתוך סיטואציות לחוצות ומאתגרות.
לגבי בית הספר, אומר את הדברים הלא פופולריים שכבר אמרתי.
את
האמא
ואת
האחראית
על הילד.
הצוות החינוכי לא בהכרח יודע יותר טוב ממך איך לתת מענה לילד, ואם את מרגישה שהעצות וההנחיות שלהם לא עוזרות לך, זה המקום שלך לתפוס אחריות, ולהוביל אותם לטיפול מיטבי בילד.
מה הכוונה?
לעשות שיעורי בית טוב טוב, לקחת אנשי מקצוע, ללמוד, להבין, לבחור את הדרך שלך, להתנסות בה בבית,
ואז לחבר את בית הספר לדרך שלך.
את לא אומרת להם מה לעשות, את מבקשת מהם שיתוף פעולה וחשיבה משותפת, כשאת הגורם שמשתף בידע שרכשת, בניסיון שלך עם הילד, ומצפה מהם לדיאלוג ועבודה משותפת לפי הקווים הכלליים של הדרך בה את הולכת.
את יכולה ואני ממליצה מאוד, להביא את איש המקצוע שלך לשיחה הזו בבית הספר. ולהמשך ליווי.
המורים הם נפלאים ומסורים, חלק מהילדים זקוקים למענה שהוא יותר טיפולי, ופחות חינוכי קלאסי,
מורים לא לומדים את זה, לא מקבלים הדרכה לזה, ולכן גם פחות יודעים לתת מענה.
אין פה שום ביקורת כלפיהם. לדעתי, ורבים יסכימו, לצערנו הם לא מקבלים הכשרה מתאימה לצרכי הדור.
ולכן ממליצה להורים לשלב איש מקצוע טיפולי מטעמם במצבי משבר, כדי לרתום את בית הספר לתכנית טיפולית.
