צריכה אתכן!!!!! די דחוף..בשנה השביעית
עבר עריכה על ידי בשנה השביעית בתאריך כ"א בסיון תשפ"ב 16:30
ילד מתוק, מלא טוב ואהוב בכיתה ד׳. ילד רגיש שגם נוטה להגיב באימפולסיביות בכל מיני סיטואציות, בעיקר בבית הספר... הוא בטיפול רגשי ואנחנו עובדים איתו על הדברים. לאחרונה קרו כמה דברים בבית הספר, להם היא הגיב בצורה לא מותאמת. ניהלנו איתו על זה לא מעט שיחות. בגלל שכמעט השהו אותו מבית הספר לפני כמה ימים, ושהתחושה הייתה שהוא לא רואה השהייה כדבר בעייתי כ״כ, הסברתי לו שהשהייה שלו תמנע מאיתנו מלעבוד רגיל, שזה כבר ממש לא בסדר ושלכן מבחינתנו על דבר כזה אנחנו לא נאפשר לו למשך תקופה להמשיך לפגוש את החברים שלו אחרי בית הספר כמו שהוא אוהב. שהוא צריך להבין שיש למעשים שלו השלכות ושהוא צריך להשתדל מאד להגיב עם כמה שיותר שליטה.
הוא משתדל. אני באמת רואה את זה. הוא משתדל מאד!
אבל היום קרה עוד משהו, מול ילדים קטנים ממנו שהציקו לו והעליבו אותו, מה שהביא אותו להגיב באלימות (קילל וזרק עליהם אבנים קטנות). התקשרו מבית הספר להודיע לנו שמחר הוא מושהה וצריך להישאר בבית. השיחה הייתה שנייה לפני שהוא חזר הביתה, כך שלא ממש הייתה לי הזדמנות לחשוב או ולהתאפס על עצמי. זה ממש מבאס אותי בין השאר כי הייתי חולה אתמול והיום והתבטלו לי ימי עבודה חשובים ומאד בניתי על מחר כדי להתחיל להתאפס על כל העומס שיש לי. הוא נכנס שמח וטוב לב והודיע שביום X השבוע הוא מתכנן ללכת לעשות Y עם החברים שלו. ישר אמרתי שלא יקום ולא יהיה כי הוא מושהה. הוא לא ידע מזה מסתבר. הוא התפרץ בבכי וניסה להסביר למה זה לא היה אשמתו וכו. ואני חזרתי על זה שבשום אופן לא זורקים אבנים כי זה ממש מסוכן (וגם לא מקללים). ה״שיחה״ הזאת קרתה לפני חצי שעה ומאז הוא ממשיך לבכות. מבחינתו זה מצב שילדים גם העליבו אותו, שהוא גם הושהה ושגם ההורים שלו ״מפנים לו את הגב״.

ואני רוצה להתייעץ איתכן מה הלאה. האם אתן מסכימות עם זה שנכון שהוא לא יוכל לצאת חופשי עם החברים שלו בימים הקרובים (נגיד שבוע?). ומה לעשות מחר כדי שזה לא ירגיש לו כיום חופש מחד ושהוא ירצה לא לחזור על החוויה של להיות מושהה מחד ומאידך לא להגזים, לא להכביד עליו יתר על המידה ובעיקר לא לפגוע בקשר בינינו? חשבתי לא לאפשר משחקי מחשב / פלאפון בכלל. וגם לא לאפשר לו לנגן בגיטרה שלי (הוא מאד אוהב וממש נכנס לזה בתקופה האחרונה). האם עלי להיות עם פרצוף חמוץ ועסוק ולהתעלם מנוכחותו כמה שיותר? או להיות רגילה (ואז סביר שיעבור עליו יום נחמד...)?
ואפילו היום, איך להמשיך להתייחס אליו?
מתייגת את @oo ואת @תיתי2 בגלל הגישות המקוריות שלהן. אבל מוזמנות כולכן להגיב בבקשה, מרגישה שממש צריכה עצות...!!!!!
יקירה, דבר ראשון לכי לחבק אותו. חזקמיואשת******
תגידי לו שאת אוהבת
אותו
שהוא מקסים
שברור לך שהוא לא התכוון ועיצבנו אותו
תבקשי שיספר לך בדיוק מה קרה ותקשיבי בלי לומר מילה, תנסי להבין כמה הוא כעס וכמה היה קשה לו. תשדרי לו שאת מבינה
אחרי שהוא יספר הכל ותביני אותו
תסבירי שגם כשמאבדים שליטה אסור להגיע למצבים כאלו, תחזרי על זה הרבה שוב ושוב גם אם אתה צודק גם אם התעצבנת גם אם אתה לא אשם לעולם לא מגיעים לאלימות.
ותנסו לחשוב יחד איך אפשר לעזור אם זה יקרה שוב
מה ההתנצלות המקובלת עליכם לילדים האלו
תכניסי את בעלך לסיפור כי זה צריך להיות מסר משניכם
אבל לילד יש התמודדות קשה והוא נפל
זה חמור זה לא טוב וזה צריך תיקון
אבל זה עדיין צריך להיות על הרבה אהבה והבנה והרגשה שאתם איתו לעזור לו בהתמודדות הזו ולא נגדו.
תודה! יש בי חלק שמתחבר לזה מאדבשנה השביעית
אבל יש בי חלק שגם מרגיש שהוא צריך להבין מסר שזה רציני. כי מבחינתו דווקא נחמד להישאר בבית בכללי והוא לעולם לא פחד מהשהייה. הוא אמר לנו לא פעם דברים בסגנון ״אז שישהו אותי, לא איכפת לי, אני גם ככה מעדיף להישאר בבית״. מה יגרום לו להבין שהשהייה הוא דבר חמור אם לא נדגיש את זה אנחנו?
שניכם צודקיםoo
הוא צודק: החברים העליבו, קיבל עונש מבית הספר ועכשיו עונשים ממכם.

אתם צודקים: הילד מתנהג לא כראוי ואתם נענשים שהוא בבית והוא רוצה לחגוג את החופש.

אבל הוא ילד ואתם המבוגר האחראי.

ילד עשה מעשה שלילי- קיבל עונש מבית הספר, בעיני אין צורך בעונשים נוספים, אלא לדבר איתו ולקוות שזה לא יחזור שוב.

גם אם הוא רואה את ההשהיה כיום חופש, עדין זה עונש בשבילו, והחברים יודעים שהוא בעונש, והוא מפסיד מה שהוא כן אוהב בבית הספר.

צריך עכשיו לעזור לו לעבור את העונש, ולעבוד על תגובות הולמות במקרה של פגיעה מחברים.
תודה על התגובה. החשש שליבשנה השביעית
הוא שהוא בסוף יהנה כאן ושהוא לא יבין שהשהייה הוא משהו שלא כדאי שיקרה. כי הוא ילד שיכול להעסיק את עצמו בכל מיני דברים שמעניינים אותו, כמו הגיטרה, שהוא יכול להיות עליה שעות. זה נכון שיש דברים שהוא אוהב בבית הספר. אבל בכללי יותר כיף לו בבית... את מבינה?
הוא לא צריךoo
לסבול בבית ע״מ להבין שזה בעייתי להיות בהשהיה, הוא מספיק גדול להבין את העיקרון של התנהגות בעייתית ועונש.

בראש של ילד הוא חושב, שגם קשה לו בבית הספר עם העלבות של ילדים, וגם יותר כייף לו בבית.

צריך לפתור את הבעיה האמיתית: לעזור לו עם התגובות שלו, שלא יהיה לו קשה עם הילדים בבית הספר.
אז היית מרשה לו את כל מה שבא לו מחר?בשנה השביעית
כןoo
מתחברת מאוד לתגובה של 00דפני11
מהכיוון של זה שלמרות שהוא כאילו חוגג, בעצם ברור שהוא מתבאס מזה. זה לא שהוא נשאר מרצונו לחופש אלא מישהו אוסר עליו להגיע למקום שלפעמים גם טוב לו שם...
עצם ההרחקה היא לא נעימה ופוגעת בו.
מה גם שעכשיו פעילויות סוף שנה ובטוח כשהחברים יחזרו מהלימודים ויספרו לו מה היה הוא יתבאס. ובכלל עצם זה שהחברים יודעים שהועף זה תחושה לא נעימה בכלל של ילד רע.
בוודאי שלא הייתי מקשיחה יותר מזה בבית.

אבל-
לדעתי האישית, לא הייתי נותנת לו כל מה שהוא רוצה בבית. ממש לא.
זה יום רגיל ככל הימים ובלי טובות הנאה מיוחדות.
למשל, אם ביום רגיל לא רואים סרטים- גם היום לא. אם ביום רגיל לא קונים גלידה- גם היום לא.

הוא מוזמן לעשות שאר דברים- לשחק, לצייר, לקרוא, **לעזור לך בעבודות הבית**- בין אם נהנה מזה- אדרבה, שיהנה. ובין אם לא- מאמוש שלי, מי שנשאר בבית צריך גם לעזור. זה חלק מהעניין.
וכמובן הרבה מקשיבה לו ומדברת איתו בנינוחות- זמן איכות עם אמא. בטוחה שעצם הזמן איכות והיחס האישי שיקבל ממך יעשה לו מאוד טוב.

ככה שמצד אחד הוא יקבל יחס (לא על דרך השלילה) ויהיה לו סביר בבית, ומצד שני יבין בעצמו שזה לא יום חגיגי במיוחד עם דברים כיפים במיוחד... יום רגיל. וכנראה שלאורך זמן יותר טוב בבית הספר מאשר בבית.
מוסיפה שאני ככ מתוסכלת ועצבניתבשנה השביעית
ככ הייתי צריכה את יום העבודה שלי מחר... אנחנו בלחץ כלכלי וכאמור כבר פספסתי יומיים. ברור שהכל לטובה. אבל כרגע אני לא במדרגה הזאת. אני מתוסכלת, מתוסכלת, מתוסכלת 😓
אולי הוא יכול להשאר לבדoo
לא רלוונטי מכל מיני סיבות אבל תודהבשנה השביעית
אשמח לשמוע אם יש בקהל גם דעות אחרות 🙏🏻בשנה השביעית
בין אם קצת שונות ובין אם מאד. מבינה את מה שנאמר לי עד עכשיו אבל לא בטוחה כמה זה נכון לנו. הלוואי ועוד אימהות יענו ואצליח להרגיש מה נכון במקרה הספציפי שלנו...
אני חושבתהמקורית
שאת רואה כרגע את המקום שלך. את הצער שלך, את אבדן יום העבודה. מובן. ואולי בא לך 'להוציא' את זה קצת על הילד ושיהיה לזה אפקט כדי שיבין כמה זה חמור בעינייך שאת צריכה להפסיד יום עבודה על כל המשתמע מכך. וזה בנוסף לאפקט החינוכי שאת חושבת שנכון להשיג וממה שאני מרגישה מהמילים שלך, הוא גם משני לתחושות שלך כרגע.
אבל, האמת היא שהילד לא מבין מה המשמעות של אבדן יום עבודה ולחץ כלכלי. וטוב שכך. ואם הילד חווה קושי רגשי בוויסות תגובה מול הבחוץ, הוא צריך שתהיה לו כרית נוחה לנחות עליה. הבנה לתחושות שלו.
נכון, הוא עשה מעשה שאסור. אבל הסנקציות שאת רוצה לנקוט (והן רבות בעיניי) לא בהכרח יביאו אותו לתוצאה הרצויה כי הוא חווה הצפה רגשית שמקשה עליו לרסן את התגובה ברגע האמת.
בעיניים שלי, תגובה קשה מאוד שלך בנוסף למה שהיה בבית הספר במיוחד שהוא לא ידע על ההשעיה, היא קשה מדי עבורו. אולי ההשעיה היא גם לא נוראית עבורו כי היא עדיפה לו על ההתמודדות בבית הספר. זו גם אופציה.
יכול להיות שאני טועה, אבל אני הייתי נוהגת יותר ברגישות ולא בקרירות. לא מתעלמת אבל כן יושבת לדבר איתו ולא בביקורתיות, תשמעי אותו, תכירי אותו, תביני מה מניע אותו ברגע של קושי . סה חשוב שיהיה לך אפיק של תקשורת איתו שהוא לא ביקורתי ויותר מכיל.
נראה שאת מתקשה להבין אותו וחושבת שהוא יכול לשנות את ההתנהגות אם רק ירצה, אני לא מסכימה עם זה.

יכול להיות שזה לא רלוונטי מה שאני כותבת אבל כך נראה לי. ואם לא שייך כמובן תתעלמי אבל זו נקודת המבט שלי
תודה. תשובה בפנים (אשמח שמי שרוצה להגיב תקרא 🙂)בשנה השביעית
עבר עריכה על ידי בשנה השביעית בתאריך כ"א בסיון תשפ"ב 19:04
בכללי אנחנו מאד מהווים את ה״כרית הנוחה״ שאת מתארת. באמת. אנחנו כמעט כמעט ולא מענישים. מקשיבים המון. כל פעם שקורה משהו מול בית הספר, דואגים לשמוע את הצד שלו, ממש. ברור לנו שבהרבה מקרים הדברים לא שחור לבן. אנחנו בקביעות מחבקים, אוהבים ומאירים את החוזקות שלו, ויש מלא ברוך השם. משדרים לו המון אמון. גם כשהיו מקרים חמורים שחשבנו שאולי כן כדאי שתהיה תגובה משמעותית, בסוף לרוב בחרנו בלשדר לו שאנחנו סומכים עליו ועל היכולות שלו לשפר. וזה עובד באמת. אני רואה את ההתקדמויות. אני לא חושבת שהשיקול החינוכי הוא משני לתחושת הלחץ שאני חווה. אני כותבת את השרשור כדי לאוורר את התחושות שלי ולהיות מסוגלת להגיב בצורה הכי טובה כלפיו. כרגע אני נסערת כי זה לא קל לי, מהרבה סיבות. אבל אני בדיוק מנסה לעשות תהליך שיאפשר לי לקבל את ההחלטות הנכונות ולהתייחס לבן שלי בצורה נכונה (כרגע ברחתי לשטיפת כלים כי אני מרגישה ששום דבר טוב לא ייצא ממני). יש לי התלבטות אמיתית, לאור זה שהוא חזר לא פעם על כך שלא איכפת לו להיות מושעה, האם לתת לו יום חופשי בבית, כולל בונוסים כמו מחשב ושימוש בגיטרה שלי. ומתלבטת לגבי היציאות למשך כמה ימים. (אני מרגישה שאולי הוא יבין משהו מזה שזה לא הגיוני שחופש התנועה שלי יוגבל בגלל שהוא התנהג כך, וחופש התנועה שלו יישאר אותו דבד. מדובר כנראה בפעם או בפעמיים שהוא לא ייצא,זה לא שהוא יוצא ממש כל יום). אני מתלבטת כי אולי כן יש טעם להדגיש יותר איפה הגבולות, אחרי שהרגשנו שהם נפרצו די הרבה לאחרונה בבית הספר. הוא ילד רגיש וסוף השנה בטח קצת מערער אותו. אבל מאידך אולי באמת הוא זקוק לגבולות יותר ברורים. אני שמחה לשמוע כל כיוון. אולי הייתי צריכה להוסיף שאשמח שגם תחזקו אותי כי גם ככה לא קל לי הערב. בבחינת אם יכילו אותי אולי גם אני אצליח להכיל אותו יותר..
נזכרתי שיש לבאר מרים ולאורי8 ילדים גדוליםבשנה השביעית
אולי תהיה לכן עצה מנסיונכן?@באר מרים @אורי8
אשתדל להגיב יותר מאוחרבאר מרים
(בתקווה בע"ה שאסיים להשכיב אותם בשעה הגיונית.. זאת נקודת תורפה שלי..)
מנסהאורי8
אני חושבת שיום השעיה לא יכול להיות יום כייף, והוא צריך להבין את המשמעות שלו, ילד בכיתה ד לא בהכרח מבין את המשמעות של הפסד יום עבודה לאמא, ומתוך זה גם שיש מחיר לחוסר שליטה ולזריקת אבנים.
אבל, לא צריך להפעיל את כל התותחים. אפשר שבזמן שהוא בבית בבוקר, אין מחשב וגיטרה, אבל אל תתעלמי ממנו ואל תהיי כעוסה כל היום, אפשר אפילו שביום שהוא מושעה הוא לא הולך לחברים אחר הצהריים( שבוע בלי חברים זה יותר מידי ולא תעמדו בזה).
יש מקום לשמע אותו, להבין ולאחר מכן לומר שאתם מבינים שממש העליבו אותו אבל הבעיה היא התגבובה שלו, שבסופו של דבר פגעה בו, ובמקום שבית הספר יכעס על מי שהעליב אותו כועסים עליו.
שבעצם הוא מפסיד מכך שזרק אבנים.
אני חושבת שהתגובה צריכה לכלול קשר, הקשבה, להמשיך להיות ההורים שלו, לא לשבור את כל הכלים אבל כן , ממש עם גבולות. גם להכלה יש גבול, וכן לשדר שזריקת אבנים/ אלימות היא אירוע חמור שיש לו תוצאות שלא נעימות לו.
תודה אורי, עזרת לי.גם כאן וגם עם התגובה השנייה שלךבשנה השביעית
עם התלמידה.
סליחה על חוסר האמפתיה יקירה❤️❤️המקורית
ברור שאת צריכה תמיכה וחיזוק כי זה באמת לא פשוט. זו הרבה התמודדות. וכמובן שאת גם אמא וגם בנאדם וגם אישה ורעיה ויש לך את הדברים שאת עוברת בפני עצמך והקשיים שלך לבד גם בלי קשר לילדים וזה בהחלט מעמיס. בדיוק כמו פה, עם העניין של העבודה מחר.
אני לא חושבת שאתם לא מספיק מכילים אלא שבאמת הרגשתי את הקושי שלך בסיטואציה שהוא גדול ונלווה לקושי שלך מול הילד
ולעניין הענישה - שוב, אולי אני לא מבינה בזה מספיק אבל כן הייתי מתייעצת עם המטפל/ת הרגשי/ת כיצד נכון להגיב.
אני מתייחסת לרגישות הזו כבעיה שיש לו בלפרש את הסיטואציה נכון ולהגיב לה בצורה פרופורציונלית(אולי אני לא מפרשת אותה נכון אבל כך הבנתי מהתיאור שלך). ועונש מבחינתי הוא לא ' לימוד לקח' בהכרח אלא יותר - עברת גבול שאתה מכיר ויודע ומסוגל להתמודד איתו. העונש הוא בהתאם לחומרת המעשה של הילד ולרוב גם יהיה קשור אליו איכשהו בקשר של סיבה ותוצאה. מאחר ואני לא בטוחה שהוא מסוגל להתמודד עם הגבול - אני לא בטוחה שעונש יעזור פה. הוא לא יוביל אותו בהכרח להבנה יותר טובה של הסיטואציה וגם לא לחיזוק הערך העצמי או לשליטה בכעסים. זה כן יכול לתסכל אותו, כמעט בוודאות.

זו דעתי. שוב, לא יודעת אם עוזר לך מקווה שיבואו חכמות ממני ויתנו לך מענה שיסבר לך את האוזן.

ומעל כל זה - את אמא מדהימה שהלכת לשטוף כלים במקום לכעוס. את אמא מדהימה שרוצה מאוד בטובתו של הבן שלה. ממש מרגישים במילים שלך. הוא ממש זכה בך. אשריכם!
תודה יקרה. נתת לי חומר למחשבה. האמת היא שבשנה השביעית
אני מרגישה שאני מושפעת מריבוי השיחות שקיבלנו מבית הספר + פגישה אחת שזומנו אליה לפני כמה ימים. בבית הספר כל הזמן מדגישים את העניין הזה של הגבול. בעוד שאני משתדלת לראות את התהליך שהוא עושה ואת ההתקדמות. לפעמים זה דורש המון סבלנות וגם אומץ מול הצוות, כשאני רוצה להאיר גם את הצד הזה, בעוד שהם מעוניינים כבר בתוצאות. אני כותבת בצורה קצת פשטנית, כי יש כל מיני מורים, וגם כי להם יש כמובן הרבה תכונות טובות. אבל זה סוג של כל הזמן לנסות לאזן להם את התמונה. ובבית להתייחס לדברים בצורה בונה, וזה עובד באמת, אבל זה דורש המון כוחות. ובגלל שמבית הספר אני מקבלת מסרים של ״גבולות-גבולות-גבולות״ בסוף זה מחלחל וזה מערער אותי ואני מתחילה לחשוב שאולי באמת זה משהו שאנחנו לא מספיק עושים. (למרות שבשכל אני חושבת שאנחנו לחלוטין עם גבולות חזקים איפה שבאמת חשוב). מצד שני, הוא כבר לא כזה קטן והוא צריך להתחיל ללמוד שיש למעשים שלו השלכות..
מבינה אותך מאודהמקורית
המערכת לא מותאמת בצורה אינדיבידואלית לכל תלמיד, ככה זה. את עושה את התפקיד שלך כאמא, שזה לראות את התהליך, לעבור את זה איתו ביחד ולתווך בינו לבין בית הספר ומצופה מהם גם לעשות את זה ולראות את התהליך אבל הם לא יכולים לעמוד בקצב של כל תלמיד, בטח ובטח כשמדובר באלימות. הם משעים וזה בסדר. הוא באמת עבר את הגבול ואת צריכה לגבות אותם.
ובנוגע לזה שאתם לא עושים מספיק - אם את חושבת שיש לך אפשרות להתמודד עם הדרכת הורים אז ממליצה לך ללכת על זה. או לכל הפחות, להיות בקשר רצוף עם המטפל/ת הרגשי/ת כמו שאמרתי. זה לא תהליך שהוא עובר לבד הרי ההתנהלות שלכם מולו וודאי משפיעה על ההתקדמות שלו בתהליך, הוא לא יכול לעשות את זה בלעדיכם, ואם את מרגישה שאת לא יודעת איך נכון להגיב בצורה שתהיה נכונה לילד - תנצלי את האפשרות שיש את מי לשאול.
אנחנו בקשר מלא עם המטפלבשנה השביעית
וגם לומדים קורס של הדרכת הורים 🙂. תודה על התגובה!
כשילדoo
זורק אבנים ומקלל, הוא במצוקה. ברור שהוא צריך חיזוק בגבולות, אבל בעיקר פתרון למצוקה שלו.

ברור שבית הספר יגיד על הגבולות, אין להם אופציה להכיל ולהבין מצוקות של ילדים, ברור שהם צריכים תוצאות.
זה לא בגלל שאין להם אופציה להכיל אלאחילזון 123
כי אין להם אופציה שזה יהיה על גב הילדים האחרים שנפגעים על הדרך
ברור שלא הייתי עושה מזה יום כיףמיואשת******
יום השעיה הוא לא יום כיף
לא מחשב ולא גיטרה ולא דברים מיוחדים אחרים
לא הייתי מטילה סנקציות ממש אבל שום דבר מעבר לרגיל בלבד, ואם יש שיעורים להשלים או עבודות לעשות אז אפשר לנצל את היום הזה בשביל זה
אפשר גם לעזור לאמא בעבודות בית, זה גם חינוכי ויעיל ולא עונש אלא עזרה וניצול זמן שבו היית אמור שלהיות בלימודים
זה לא סותר את ההבנה למה שקרה לו ואת האהבה ואת המחשבה איתו איך לשפר את המצב.
אני לא הייתי נותנת עונשים נוספים מכיון שצריך להתריע על דברים כאלו. אם תושעה שוב אז כך וכך יקרה גם. בצורה ברורה.
מן הסתם את מה שהוא יפסיד הוא צריך להשלים ועד שהוא לא ישלים לא הייתי נותנת לצאת עם חברים למשל. דברים שהם תוצאות טבעיות של ההשעיה ולא עונשים שנוספים עליה
חיבוק גדול ברור שאת נסערת וקשה לך. ממש ממש ברור ❤️❤️❤️❤️
תודה רבה על התגובה שלך 🙏🏻🙏🏻בשנה השביעית
מנסה להבין: גיטרה ומחשב זה בונוסים שהוא מקבל ברגיל. מחשב זה תמיד ברשות, לפעמים אנחנו מרשים ולפעמים לו, אבל זה לא שמור לזמנים סופר מיוחדים. לגבי הגיטרה, מכיוון שהיא שלי, הוא גם צריך לבקש רשות. בגלל שזה עיסוק שאנחנו מעודדים, בפועל מסכימים לו כמעט תמיד. עדיין לא היית מאפשרת לו?
לגבי יציאות עם חברים, דווקא התראתי מראש שאם תהיה השעיה (כי הוא כמעט הגיע לזה לא מזמן) אז אני לא אאפשר יציאות למשך תקופה. כמעט ואין לו ש.ב ולא נראה לי שיהיה לו מה להשלים. לאור זה, מה היית עושה?
אם התרעת מראש בעיניי את צריכה לקיים...פאף
ולגביי שיעורי בית, תדפיסי לו דפי עבודה לרמה שלו, או במקצוע שהוא מתקשה בו....תסבירי לו שבמקום ללכת לבית ספר לומדים בבית...אפילו אתר עם משימות מתאימות, הוא לא צריך לראות בזה דווקא עונש 🤷🏻‍♀️
אישית נשמע ליחילזון 123
שמחשב, גיטרה וכו זה לא פרוילגיות למי שבהשעיה.
שיעשה ש''ב או יעזור בעבודות הבית.
מה שכן מן הסתם לא צריך לכעוס עליו באופן מיוחד ביום הזה.

בקשא למפגש עם חברים השאלה אם זה באותו היום או ביום אחר.
וגם האם זה משהו ממש נדיר (כמו נגיד מדורת לג בעומר) או לא עד כדי כך, ויתקיים בעוד פעמים. אם זה נדיר לא בטוח שכדאי למנוע ממנו...
תודה! לגבי המפגש, זה משהו שהם עושים ביחדבשנה השביעית
איזה פעם פעמיים בשבוע.
את נפלאה, ההודעה הזאת נגעה לליביתיתי2
אשתדל להגיב לך מאוחר יותר או בהמשך השבוע
אבל אי אפשר לפספס את הלב שלך, הרצון להיטיב, החשיבה, העבודה המתמדת...
והדרך הכנה שבה את משתפת ויודעת לבקש את מה שיעזור לך.

את טובה, ומכל משבר עולה שאלה וצומחים משם. מקווה שתקבלי כאן רעיונות ומחשבות שבוודאי יובילו אותך למקומות חדשים ולהתפתחות.
תודה, אמן!בשנה השביעית
בעיניי את צודקתפאף
אני חושבת שאם משעים מבית ספר צריך גם לא לצאת לפעילויות עם חברים. להסביר לו שאת מבינה שהכעיסו אותו, שזה מאוד מעליב ושאת תדברי על כך עם בית הספר כדי לחשוב מה אפשר לעשות לגביי זה שהציקו לו (בעיניי צריך להעניש גם אותם, אולי לא באותה חומרה אבל צריך להבהיר להם שגם ההתנהגות שלהם לא בסדר, וגם אם זה לא קורה-את צריכה להבהיר לו שאת חושבת שההתנהגות שלו לא בסדר). אבל, יכולים להציק לו בעוד המון סיטואציות, זה לא מצדיק התנהגות כזאת, ולכן בעיניי הגיוני לחלוטין לאסור יציאה גם עם חברים...
לגביי זה שהוא חוזר כל הזמן על זה שאין לו בעיה להיות מושעה, זה לאו דווקא כי לא אכפת לו, כנראה אכפת לו, מאוד, אבל מאיימים עליו בכלי הזה כל כך הרבה בבית ספר שהוא חייב לפתח הגנות, ולכן הוא מציג שלא אכפת לו...כדאי בעיניי לדבר על זה עם בית הספר, לא צריך כל היום לאיים על הילד...
בנוגע ליחס בבית-בעיניי תני לו להתנהג רגיל, אחרת זה באמת כבר יותר מדיי, הוא צריך עדיין להרגיש מוחזק, אבל אם יש הגבלה על זמן מסך-שההגבלה תישאר כמו יום רגיל, בלי להאריך, וכמובן לשבת איתו להשלים את החומר שהוא מפסיד... טוב לו על הגיטרה? יופי, יכול להיות שהוא משתמש בזה ככלי להרכיב עצמית, תעודדי את זה!
ומלא בהצלחה, כל מה שתחליטי לעשות זה בסדר גמור כי היום הזה לא צובע את כל החינוך שלכם, הוא עוד שאתם שם בשבילו, אוהבים אותו ומטפלים בו, אז איך שתחליטי לפעול כי עכשיו את חושבת שזה נכון-זה נכון, גם אם בדיעבד זה ייראה לך מוטעה
תודה רבה, עזרת לי מאד.בשנה השביעית
בעיקר לגבי מה שאמרת שאולי זה נובע מסוג של הגנה שהוא פיתח לאיום הזה.
שאלה היא האם הוא מבין מה הואפליונקה
עשה לא בסדר ויש לו כלים להתמודד עם מצבים דומים בעתיד?
לגבי עונש, הגיוני להעניש קצת , נגיד לא לתת מחשב שבוע. לגבי חברים לא יודעת. אם הם ילדים טובים ולא עושים שום דבר בעייתי לא הייתי מגבילה, אולי פעם אחת כי אמרת לו כדי לא לשבור את המילה שלך.
לגבי להשהות זה באמת פחות מרתיע , שמעתי את הילדים מדברים על חבר מושהה "קיבל יום חופש".
מה לגבי ילדים מציקים? בית ספר עושה משהו? מה הם מציעים לעשות? הוא לא אמור לסבול הצקות גם אם ילדים מציקים קטנים ממנו בשנתיים-שלוש שזה לא הפרש כזה גדול בגיל.
תודהבשנה השביעית
הילדים קשורים לגן הצמוד (גן חובה). הם לא תלמידים של ביה״ס.
קראתי אותך... יש כמה נקודות שאני מזדהה אפילומתואמת
דבר ראשון: אני לא חושבת שהעונש של השעיה הוא נכון, ואם בית הספר משתמש בזה שוב ושוב - צריך לדבר איתם. זה לא נכון בעיקר מהסיבה שמבחינתו זה פרס.
דבר שני: לדעתי ילד בכיתה ד' הוא גדול מספיק כדי להישאר לבד בבית, אם הוא יודע להתקשר אליכם ואם אתם לא יותר מדי רחוקים ממנו. (ועשיתי את זה בעצמי כמה פעמים).
דבר שלישי: באמת הוא צריך להבין איכשהו שהשעיה זה לא פרס. אני חושבת שהחברים אחר הצהריים לא קשורים פה. להפך - אולי זה עלול לפגוע בו בעוד פן חוץ מהפן הלימודי-התנהגותי. חבל לקחת לו את הפן החברתי.
אני חושבת שהכי נכון זה להעסיק אותו בבית: שישלים חומר לימודים, שיעשה עבודות בית קלות, שילמד מתוך ספר איזשהו משהו חינוכי/לימודי... כל מיני דברים שלא יאפשרו לו סתם לשחק בכיף ביום הזה שלא אמור להיות כיף.
דבר רביעי: נשמע שהוא זקוק לטיפול, וכדאי כמה שיותר מהר, לפני שתתחיל שנת הלימודים הבאה (שאותה כדאי שיתחיל ברגל ימין). אם יש יועץ טוב לבית הספר - אז תתייעצו איתו. אם לא, אז נסו ללכת באופן פרטי או להתייעץ עם רופא משפחה.

בהצלחה רבה, יקרה! שומעים את התסכול שלך מבין השורות, וזה מובן בהחלט... וכל הנ"ל לא סותר שתחבקו ותראו לו את אהבתכם כל הזמן...
תודה יקרהבשנה השביעית
לגבי חלק מהנקודות התייחסתי בתגובות אחרות. הוא בטיפול. מכמה סיבות לא היה אפשרי שיישאר לבד בבית.
כוון אחר לגמרי-אם מאושרת
את מכירה את הסיפור על הרב בהר"ן ור' אריה לוין והפודינג?
בקיצור- שמחה רז מספר שהרב בהר"ן סיפר לו מאיפה היה מחנך דגול- ( מייסד כפר פינס ובהר"ן)
בגלל סיפור שהיה לו עם ר' אריה לוין.
כשהיה ילד בתלמוד תורה "עץ חיים" חילקו פודינג- ( זה היה מעדן מיוחד בתקופה ההיא) והוא רצה יותר מצלחת אחת...אז נדחף בתור וקיבל צלחת שניה,בפעם השלישית שנדחף- הטבחית אמרה לו שאי אפשר שוב, אז ברוב כעסו הוא שפך את כל הסיר פודינג.
כמובן שכעסו עליו והזמינו אותו למחרת לשיחה אצל ר' אריה לוין- המשגיח. הוא כל הלילה לא ישן מרוב פחד,
ולמחרת כשנכנס לר' אריה-הוא אמר לו ששמע שהוא מאד אוהב פודינג והזמין אותו לאכול קערה מלאה פודינג שהכין במיוחד בשבילו!

אני חושבת שכדאי לך לעשות לו מחר יום כיף מיוחד רק לך ולו .

אני מבינה כ"כ את הקושי שלך עם היום עבודה שהתבטל. אבל אם היית מגלה חלילה שיש לו קורונה, נכון שהיית מפסידה את הימי עבודה האלו?
לעניות דעתי מחלה של הלב יותר חמורה ממחלה של הגוף.
הילד מסכן וסובל!!! ילדים קטנים מעליבים אותו?! זו הרגשה נוראית!!!
ולא משנה תהליכים שאתם עושים ושאיימתם עליו כבר והזהרתם אותו. איך את היית מרגישה אם חלילה כמה שכנות היו עומדות ופוגעטת בך לעיני כל החברות שלך?
אולי אפשר לחשוב על יום מיוחד לעשות מחר?
ללכת יחד לקנות ארוחת בקר מיוחדת? לאכול יחד באיזה מקום מיוחד? ולהגיד לו שזה כי את אוהבת אותו וכ"כ כועסת שפגעו בו?
לא יודעת אם מתאים לכם גאוגרפית- אבל אולי אפשר לנסוע לכותל - להתפלל לה' שלא יפגעו בו ? ולבקש מה' שיתן לו את הכח להתגבר ולא להגיב בצורה לא טובה?

ובבקשה בבקשה תלכי לחבק אותו עכשיו,ותגידי לו שאת כ"כ אוהבת אותו ולא מוכנה להשלים עם זה שמציקים לו!!!
ושולחת לך חיבוק לאזור גבורה ועצה נכונה במלאכת הקודש של חינוך ילד יהודי קדוש💗💗💗💗
וואי. נתת לי נקודות למחשבה…מיואשת******
לפי דעתי ממש ממש לאאורי8
מאוד כדאי לעשות לו יציאה עם אמא , אבל ביום אחר, לא ביום שהשעו אותו, ממש לא.
כן ילדים קטנים העליבו אותו, והפגיעה מובנת וכואבת, אבל לזרוק עליהם אבנים , זה פתרון גרוע, ובחיים יש מחירים להתנהגות כזו, ואם בית הספר נתן עונש ואת הופכת אותו ליום כייף עם אמא , את פוגעת בסמכות של בית הספר ובהבנת הגבולות ו הסיבה- תוצאה שיש בעולם, אצל הילד,שלך.
כשהוא יהיה בן 14 וילדים קטנים יעליבו אותו והוא יזרוק עליהם אבנים יזמינו לו משטרה, ואת לא תהיי שם לקחת אותו ליום כייף.
לעשות לו יום כייף ביום השעיה, זה לקחת לו את ההזדמנות ללמוד שיש גבולות.
ממש מציעה לקחת אותו ליום כייף/ יציאה ביום אחר, לתת לו אהבה, לשמע אותו, להבין, גם להזדהות עם הכאב, לא ביום שהוא מושעה מבית הספר בגלל זריקת אבנים. ההבנה שיש גבולות ויש דברים שלא עושים גם אם העליבו אותך , היא חשובה מאוד לחים , לפי דעתי.
אני חושבת בראש אחר לגמרי ממךאם מאושרת
א. חינוך בדרכי נועם,מתוך מחשבה עמוקה אמור לפתור את הבעייה,לכן בעז"ה הוא לא יגיע ללזרוק אבנים בגיל 14.
( כמו בסיפור שהבאתי, הילד גדל להיות מחנך לפי שיטתך היה צריך לגדול לילד זללן וחסר חינוך).
ואני בטוחה שנער שזורק אבנים בגיל 14 ההורים שלו כבר ניסו אצלו את שיטת העונשים בגיל צעיר יותר,וזה לא פתר את הבעיה.
הפותחת כתבה שהילד בתהליך ושאיימו עליו בהשהייה ואת רואה שזה לא עזר, אז למה זה יחנך אותו אם ימשיכו באותה דרך???
ב. אני את הגבול מגדירה אחרת ממך.
אצלי הגבול עובר בזה שאלימות מילולית היא אלימות בדיוק כמו אלימות פיזית.ואפילו יותר גרועה. ולא הוגן שמבוגר דורש מילד להבליג בסיטואציה כזו.
הרבה יותר קל להנהלת בית ספר להגיד ש"אלימות פיזית לא בבית ספרנו" במקום לטפל בבעיות לעומק. מבחינתי הנהלה שמאפשרת אלימות מילולית טועה בהצבת הגבולות.
וזו דווקא דרך מסוכנת ומתכון לגדל ילד שאיבד אמון במבוגרים ובעולם הזה בכלל😞
אם היית אמא של אחד הילדים בכיתה אחילזון 123
גם היית אומרת שאלימות מילולית ופיזית זה אותו הדבר?
לי זה נשמע עידוד לפגוע בחלשים
אני חולקת רק על הענייןהמקורית
ש- לא הוגן לצפות שילד יבליג.
ילדים צריכים ללמוד לשלוט בתגובות שלהם. ודאי שצריך לצפות את זה. תלוי גיל וסיטואציה ויכולות, אבל בהחלט חלק מהעניין.
אין לדעתי נוסחה אחת ל- מה נכון לעשות בכל הסיטואציות כי לכל ילד יש את היכולות שלו והרגישויות שלו והמקום שלו מבחינת סטטוס חברתי וזה גם משנה מה קבוצת הגיל שמתמודדים איתה. אבל לצפות וללמד ילד להגיב בדרכים מסוימות לא נראלי משו שהוא לא הוגן, יותר משו טבעי שהוא חלק מהחינוך.
צודקת!!!אם מאושרת
כתבתי שלא הוגן שמבוגר דורש מילד להבליג בסיטואציה כזו.
אני מנסה להשליך לעצמי סיטואציה של הילד ולראות איך אני הייתי עומדת במצב מקביל.
אז חשבתי שסיטואציה שכמה אנשים שקטנים ממני ( אולי ילדים? אולי תלמידות? מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו) עומדים וצוחקים עלי
באופן קבוע . כן היה מוציא ממני זעם רב ומצריך עבודת מידות וכלים שרכשתי במשך השנים שלילד עדיין אין.
אז זו ממש גבורה עילאית מצידו להצליח להבליג בסיטואציה כזו.
ההבדל בין הסיפןר המהמם שהבאתדפני11
לסיפור של הפותחת
הוא
שהרב בהרן מת מפחד בלילה שלפני. כלומר הבין את חומרת המעשה והיה מאוד ירא מרבי אריה לוין....
ולכן אחרי שבעצם "עשה תשובה" היה אפשר להביא לו פודינג ולקרב אותו...

בסיפור של הפותחת זה לא ממש נשמע שהילד המתוק קיבל את ההבנה שעשה משהו חמור ומתוך כך חזר בתשובה....
לכן אולי זה לא בדיוק הזמן לקערת פודינג מלאה.

אבל אין ספק שיש בזה אמת גדולה.
אני חושבת שצריך כאן במקרה הזה איזשהו שילוב.
אולי באמת נסיעה לכותל זה רעיון טוב- מצד אחד זמן איכות עם אמא וכיף של נסיעה למשהו חווייתי ומעניין (ועל הדרך לקנות ארטיק) ומצד שני הנסיעה ברורה- להתפלל שלא יציקו לי, ובעיקר, ללמוד להגיב נכון. ולדבר איתו על התגובה והבעייתיות וכו....
דייקת לי דברים בתגובה שלך. תודהבשנה השביעית
אפשר להתפלפל איתך?אם מאושרת
על פניו את צודקת,אבל ר' אריה לוין לא ידע את זה. הוא האמין בו בלי לדעת שהוא פחד.
זה מעלה בי שאלה איך בונים אמון כ"כ גדול בילד שהוא ירגיש את האמון הזה
בוודאי שאפשר דפני11
באמת שרלה טובה.
נראה לי שהכי פשוט שיש. אם אני מאמין בילד זה יועבר אליו. אבל צריך להאמין עד הסוף. בוודאות. נראה לי שזה אמור לעבור במילים שיוצאות ככה בשלוף ובעיקר במסר פנימי שעובר בלי מילים.

ו.... אפשר להתפלפל עוד קצת?
פשוט חשבתי על זה היום..
יש פה עוד הבדל.
ר' אריה לוין הוא חלק מהמערכת בעצם שגם הפחידה את הילד...
כלומר
אם עכשיו הילד היה בא למנהל והמנהל היה מוציא לו חבילת ופלים- זה היה מאוד מרגש אותי ומרגישה שזה אכן יקפיץ את הילד כמה רמות מעל.
אבל פה בסיפור זה לא ממש ככה.
ההורים הם לא ממש חלק מהמערכת. הם משהו אחר, שצריך להיות אומנם יותר רך בוודאי, אבל מצד שני צריכים גם להראות שיתוף פעולה איתה. דווקא בגלל שהם משהו אחר, לא בדיוק המערכת.

לכן התחברתי למה שאורי כתבה על זה שחשוב שילד ידע שההורים לרוב מסכימים עם המערכת ושלא יגדל באווירה של "אמא שלי תגיע ותגן עלי גם כשאהיה בכיתה יב"

לכן מרגישה שצריך פה איזשהו שילוב.
מצד אחד הכלה והבנה ותיווך ולגיטימציה לכאב- פי 100 ממה שהבית ספר היה עושה. ומצד שני כן ליישר אותו לפי מה שבית הספר מנחה.
צודקת!אם מאושרת
התכוונתי למצוא רעיון מקורי לחנך.
אבל את צודקת שהבאתי דוגמא לא טובה כי @בשנה השביעית היא האמא ולא המנהל.

התכוונתי שהאמא צריכה רעיון "מחוץ לקופסה" בשביל שהמסר יועבר.
לדוג' תפילה בכותל.
גם אני מאמינה בחינוך בדרכי נועםאורי8
ומתוך מלשבה עמוקה, אבל יש בכל אדם כמה רבדים באישיות, יש רבדים שצריכים דרכי נעם, ויש רבדים שצריכים גבולות ברורים.
הגבולות צריכים להיות עטופים בדרכי נעם מכל הכיוונים, אבל להשאר גבולות.
יש פה כמה ענינים:
1. אלימות פיזית חמורה מאלימות מילולית.
וגם, טבעם של ילדים קטני שלפעמים הם מקניטין ומציקים אחד לשני, גם אצלי בבית, תפקידנו לחנך שזה לא בסדר ופוגע בילד השני, אבל כן, גם לדרכי התמודדות עם עלבון, שלא כוללות איבוד עשתונות ואלימות פיזית.
2. זה שילדים מכיתה א העליבו אותו זה לא בגלל שבית הספר לא מטפל לעומק בבעיות, זה טבעי, קורה גם אצלי בבית, לפעמים טיפול בתגובות אלימות, זה לשים גבול של- עד כאן, השעיה, היא סוג של גבול כזה.
3. אני חושבת שחשוב,שהורה יגבה את בית הספר, למעט מקרים ממש חריגים שבהם הוא חושב,שנעשה לילד עוול.
כשהורה מזלזל בעונש,שבית הספר נתן והופך יום השעיה ליום כייף, הוא פוכע בסמכות של בית הספר בעיני הילד, ובסוף פוגע גם בילד,שלו, שלא לומד לקבל סמכות, וחושב שההורה יסדר כל בעיה וירכך את כל הבעיות שהוא יוצר, אני נתקלת לא מעט בילדים כאלה, גם בכיתה יב, הם בטוחים, שאמא תבוא לדבר עם המנהל ויעלו להם ציון מגן , גם כשהם חיפפו כל השנה.
4. לא חושבת שאם נשים גבול, נכבד את ההשעיה, לא ניתן מחשב,ביןם הזה, הילד יאבד אמון במבוגרים ובעולם הזה בכלל. קצת הגזמה, ההורים עדיים אוהבים אתו, מאירים לו פנים גם כשהוא בבית, גם בית הספר לא זרק אותו, רק הרחיק ליום אחד כדי לסמן גבול ברור.
לפעמים זה אפילו בונה אמון, כשיחד עם הגבול יש דיבור, חושבים יחד איך להגיב,בפעם הבאה כדי לא להגיע שוב לאלימות, אפשר גם לקבע שיחה עם המורה והילד, ולתת לילד דרכי פעולה שונות( כמו לפנות למורה כשמישהו מעליב אותו), ולהתחיל דף חדש.
הוכח מחקרית שגבולות נותנים בטחון לילד, הם שומרים עליו, לפעמים השעיה מציירת גבול ברור,של - עד כאן, שמחייב את הילד יחד עם ההורים, לעצור ולחשב,על דרכי פעולה אחרות במקרה של עלבון.
ויחד עם זה אני ממש ממש,מטמינה בחינוך נעם, קחי את הילד ליציאה איתך( לא בזמן שאמור להיות מושיה , בזמן אחר), תני לו הרגשה שהוא אהוב , שכל אדם מתמודד עם כעסים, ומובן שהוא נעלב וכו...
לא לתת עונשים גדוחים מידי, כמו שבוע בלי חברים, רק משהו נקודתי, כמו , היום שזה קרה בו.
מוסיפה סיפור מתלמידה שליאורי8
אני יועצת בבבית ספר, יש לי תלמידה אהובה , ילדה שמאובחנת עם קשיי התנהגות, וקשיים רגשיים, בכיתה קטנה, היה השנה מקרה שבו השתמשה באלימות כלפי חברה, וההנהלה ( לא אני, אני רחמנית ונוטה לוותר בטבע שלי) החליטה שהיא לא תצא לטיול שהיה סמוך למקרה, ההסבר היה שאי אפשר לקחת עליה אחריות, מכיוןן שכאשר היא כועסת היא לא שומעת לאנשי הצוות, וזה בעיתי ומסוכן כשזה קורה באמצע מסלול...
כאב לי עליה מאוד, אם זה היה תלוי בי היתי נותנת לה לצאת.
אחרי כחודשיים היה טיול שנתי, כמה ימים לפני הטיול היא באה אלי ואמרה לי: x עצבנה אותי מאוד, אבל אני רוצה לצאת לטיול, אני לא אתן לה לקלקל לי, אני לא ארביץ לה, "אני עצבנית רצח", אבל הולכת לעשות סיבוב בחצר, מדברת עם חברה, שמה לי מוזיקה באוזניות, וגם באתי אלייך.
ההבנה שיש מחיר לשימוש באלימות גרמה לה לעצור את עצמה ולהשתמש בכלים להרגעה עצמית שדיברנו עליהם.
והילדה הזו מכבדת מאוד את ראש האולפנא, למרות שהוא זה שהחליט שלא תצא לטיול ההוא.
ובקשר טוב איתי, אפילו שאני חלק מעולם המבוגרים ששם לה גבולות, ועשתה השנה תהליך יפה, בזכות השילוב בין גבולות להכלה, אהבה, ועבודה על דרכים אחרות להתמודד עם כעס ועלבון.
בתוך המכלול הזה, לפעמים הגבול, מאלץ את הילד לעצור ולחפש פתרונות אחרים
שמעתי פעם שיעור מהרב יהושוע שפירא, שיש בנפש כמה חלקים, רוב הדיבור צריך להיות על אהבת ה, אהבת תורה, חינוך מאהבה ואמון, ויש בנפש גם רובד שמה שמדבר אליו זו יראת העונש, ולכן גם לה יש מקום, לא מרכזי ועיקרי, אבל יש לה מקום . כשהגבולות עטופים מסביב בנעם , אהבה, כלים נוספים להתמודדות, הם לא גורמים לילד לאבד אמון בעולם המבוגרים ובעולם, להפך.
למה אלימות פיזית חמורה יותר ממילולית?אם מאושרת
כי את כמבוגר אחראי רוצה שהילד לא יפגע,ושלא יקרה לו משהו תחת אחריותך!
אבל אני כאמא לילד עם אופי שמזמין את כל העולם לצחוק עליו ומעולם לא החזיר,וסוחב מלא מלא פגיעות ועלבונות בלב - שמעתי מכל הפסיכולוגים והמטפלים הרגשיים ( וגם רבנים גדולים שהתייעצנו איתם) שאנחנו חייבים ללמד אותו להרביץ!!!
לא שהצלחנו- הוא עדיין צובר תסכולים ופגיעות ושומר אותם בלב.

(כותבת בסוגריים כדי לא להפריע לפותחת בשאלה שלה,אבל הדיון הזה עורר בי מחשבות שמשהו בטבע שלנו נפגע.
כתוב בתורה "ואם לא צעקה הנערה" אולי אנחנו מחנכים להבליג ולשתוק ולכן יש הרבה פגיעות? למה יש היום הרבה מקרים של "חרם כיתתי"?
למה אחרי שמתגלה אלימות במשפחה - אומרים כולם היו סימנים מקדימים? כי זלזלנו בפגיעה מילולית?)

בפרט כאן- עם הילד של הפותחת-
בעולם יש היררכיה - העכבר לא יעיז להרביץ לחתול, ואם חבורת חתולים תראה חתול שנתן לעכבר למרוט לו את הזנב ולא הגיב,היא תהפוך אותו לבדיחה מהלכת.
במשפחה יש לאח הקטן חובת כבוד לאחים הגדולים ( "את" לרבות אחיך הגדול).
ופגיעה של ילדי גן בילד בכיתה ד' מול החברים שלו זה עלבון עצום!!!
אני באמת לא מבינה את החוסר הבנה לילד.
העלבון שנגרם לילד פה הרבה יותר חמור!
גם הדוגמא המדהימה שהבאת מהתלמידה שלך- לא הייתי משווה בין חברה מהכיתה שעיצבנה אותה לבין ילד שילדות בגן צוחקות עליו.
וה ממש לא טבעי - בשביל בן בכתה ד' שהבנות צוחקות עליו זה מאד מאד משפיל,
ועוד קטנות ועוד לעיני החברים!
וזו הנקודה שאני חוששת שעלולה לגרום לו לאבד אמון במבוגרים.
כמה נקודותאורי8
1. אלימות מילולית, עלבונות וחרם כיתתי הם דבר נורא ויכולים לכאוב יותר מאלימות פיזית.
וכשהם קיימים גם להם צריך לשים קו אדום וברור.
אבל יש הבדל בין חרם והתעללות מילולית של קבוצת ילדים בילד אחר, לבין מקרים שילד,כלשהו זורק מילה מעליבה לחברו, שגם זה חמור ומצריך קו אדום וחינוך, אבל זה קורה בעולם הילדים, גם אצלי בבית, וצריך ללמד ילד להתמודד עם מילים שנזרקות לו בכל מיני סיטואציות. לא כל מילה מעליבה שנאמרת בחברת ילדים היא התעללות מילולית.
2. גם אם נניח שזו היתה ממש השפלה לילד, ושזה חוזר על עצמו חשוב לי ללמד יחד דרכי פתרון אחרות כמו לפנות למבוגר, ודרכים אחרות להוציא את הכעס שלו שהן לא אלימות, אני יכולה להבין למה הוא הגיב באלימות, אבל לא לקבל את ההתנהגות, חשוב לי שיבין שזו לא הדרך הנכונה להתמודד וילמד דרכים אחרות.
3. בעיני כשילדות של גן מעליבות ילד בכיתה ד, אני לא רואה בזה התעללות, גם הן צריכות חינוך ובאמת צריך לפנות לגננת שלהן( כי זה היה במסגרת הגן). הפוך, היתי מנסה להסביר לו שהן קטנות ולא מבינות, ולא ברמה שלו בכלל, והוא יצא הרבה יותר" גבר" מול החברים שלו כשלא יתייחס אליהן בכלל. הרבה יותר חמור בעיני כשעלבונות באים מילדים באותו הגיל וגדולים יותר, פער הגילאים הגדול דוקא מאפשר לקחת אותו למקום שהוא בוגר ומבין והן מתנהגות בילדותיות, ותגובה בוגרת זה ללכת משם ולא להגיב להן, ולפנות למורה במקום זה.
את כותבת ממקום אחר, של אמא לילד שסובל מהצקות ועלבונות ויכול להיות שלילד שלך נכון ללמד אותו להחזיר ולהרביץ, ממה שהבנתי זה לא המקום של הילד של הפותחת, הוא במקום ההפוך, שצריך ללמוד להבליג ולמצא פתרונות אחרים.
יש מודל שנקרא מודל הדולפין, המודל מדבר על סרדין, דולפין וכריש.
הסרדין בורח מעימות חברתי
הכריש מגיב בתוקפנות בכל עימות
אלו 2 הקצוות באמצע יש את הדולפין, שיודע לעמוד על שלו, באסרטיביות, לא באלימות.
לכולנו יש מצבים שאנחנו מגיבים כמו סרדין או כריש, התגובה הדולפינית היא היעילה ביותר חברתית ורגשית. זה ממש על רגל אחת.
אני עובדת עם המודל הזה עם ילדים, וזה ממש עוזר, להבין את המחירים של להגיב,כמו סרדין או כריש, ואיך מגיבים ( וגם מרגישים וחושבים) כמו דולפין. ברור שבדרך יש המון הבנה לילד ולעלבון שלו, וגם לזה שלפעמים לא מצליח לנו ואנחנו מגיבים כמו סרדין או כריש .
כדי להגיב כמו דולפין, צריך כלים של הרגעה עצמית, בטחון עצמי, אפשרויות נוספות( כמו לפנות למורה או להורים). ואלו דברים שילד ממש יכול לרכוש בטיפול או משיחות עם מבוגר משמעותי, כמו הורים.
תודה על האריכות! נהנתי מאד לקרוא והחכמתיאם מאושרת
בכל התגובות שלך ממש כיף לקרוא את כל הידע שיש לך! זכו הילדים בבית ספר שלך היועצת מדהימה!

אני הבנתי מהפותחת שהילד סובל כבר תקופה מחבורת הילדים הזו ( ולכן איימו בהשהיה).ולכן מפריע לי שבית הספר דרש את ה"עבודה" ממנו ולא מהם .

לפעמים - דווקא הכריש הוא סרדין מסכן שבכרישיות שלו מחביא את הסרדיניות.
וכשאנחנו נסחפים איתו למאורת הכריש שלו ומטפלים בתסמינים הכרישיים ולכן לא מטפלים בסרדיניות שלו הוא יותר אומלל מילד שמשדר סרדיניות. וגם הבעיות לא יפתרו כי לא מנסים בכלל לפתור אותם אלא מטפלים בעיות אחרות .

אני כן רואה חשיבות להיררכיה וכששומרים עליה בצורה נכונה היא כן מונעת הרבה מריבות שבאופן אחר היו קורות.
(לדוג'- אם לא נאפשר הצקה של הקטנים בבית לגדולים הגדולים יודעים שיש להם מקום מכבד ושמור,ואז כשהמקום שלהם ברור- הם יוכלו להבליג ולהכיל יותר את השטויות של הקטנים )

למרות שאנחנו נוהגות בגישות שונות,
למדתי ממך המון! תודה רבה לך 💗
כתבת מדהיםהמקורית
תודה על זה ועל הדיון שזה יצרבשנה השביעית
תודה רבה לכולן. מסכמת יום ושואלת עודבשנה השביעית
מרגישה שקיבלתי מכל התגובות, גם כשהן סתרו אחת את השנייה 🙂
ניצלנו את היום לחיזוק בלוח הכפל. זה משהו שמזמן חיפשתי הזדמנות לשבת עליו איתו. חוץ מזה הוא סידר והעביר סמרטוט בחדר שלו (זה גם החדר של האחים), על פי בקשתי. ודיברנו מלא. דאגתי שתהיה אווירה רגילה, בלי לכעוס עליו.
הקטע הוא שהוא עדיין מתקשה מאד להבין מה הבעיה. פירטתי עכשיו שהילדים שהעליבו אותו היו ילדים של הגן הצמוד לבית הספר, גן חובה. זה ההמשך של סיפור שקרה לפני כמה ימים בגינה שליד בית הספר. מדובר בשתי ילדות שבאמת התנהגו בצורה מאד לא נחמדה אליו, בלי סיבה. ואתמול, הן תפסו שהוא בחצר והתחילו להתסיס את הגן נגדו, כך שכל הקטנים האלה עמדו בשורה והעליבו אותו. הוא טוען שגם הילדים זרקו עליו אבנים, ואפילו שהם התחילו, למרות שהגננת אמרה שהיא נכחה לאורך כל האירוע ולא ראתה. אני סומכת על שניהם, הגננת והילד שלי, אז מניחה שבאמת איפשהו באמצע. בכל מקרה, ברור שאי אפשר להשוות ילד בן 10 וילדים בני 5-6, ושלזרוק אבנים זה תמיד מסוכן ואסור. ניסיתי לשקף לו שבגיל שלו יש כל מיני דברים שמותר לו לעשות כי הוא גדול ושלהם עדיין לא מותר. ושיחד עם הזכויות האלה, הוא גם צריך להפגין אחריות כי הוא כבר ילד שמתחיל להיות גדול. אבל הוא מבין בצורה מאד חלקית ובשורה התחתונה, הוא תקוע בתחושה שנעשה לו סוג של עוול. ושוב חזר על זה שמבחינתו לא אכפת לו מהשעיה 😣... (אמר את זה בפתיחות, לא בהתרסה).
היציאה שדיברתי עליה בשרשור ושאני שוקלת לא לאפשר השבוע הוא מכירה שהוא והחברים שלו מארגנים ברחוב אחת לכמה זמן, בערך פעם בשבוע, וככה הם מרוויחים כסף. אני רוצה לנסות להראות לו שזה משהו שאנחנו מרשים לו כי הוא גדול. אבל זה צריך לבוא עם הבנה שילד גדול לא יכול לנהוג בצורה כזאת מול ילדים יותר קטנים ממנו ולזרוק אבנים, גם אם הוא צודק והם באמת התנהגו מגעיל. בהתחלה חשבתי להגיד לו שאני מוותרת על החלק הזה כי העיקר שהוא הבין את מה שקרה. אבל בפועל הוא עדיין לא מבין את מה שקרה... אז אני לא יודעת. הכי חבל לי אם כל ההשעיה הזאת וכל היום הזה היו לסתם בסוף ולא איפשרו שום הבנה של מה שהיה.
אשמח שוב לכל עצה..
עונשoo
לא עוזר לילד להבין את הסיטואציה.

אין בעיה שהילד מרגיש שנעשה לו עוול, ואולי באמת נעשה לו.

מה שחשוב שהוא יבין שאסור לזרוק אבנים שמעצבנים אותו, ויבין מה החלופות שלו לתגובה על העלבה, לדוג׳ להתרחק ממי שמציק לו/ לשתף הורה/ לשתף איש צוות.
תודה. איך ילד מבין שאסור לזרוק אבנים? פשוט לשנן אתבשנה השביעית
זה?
ענו לך ממש יפה אתמולאורוש3
רק לגבי השאלה הזו- ילד שאין לו איזה קושי מיוחד בהבנה או בתקשורת מבין שאסור לזרוק אבנים. כי זה אלים. כי זה מסוכן. כי זו התנהגות שלא מקובלת חברתית. כי זה יכול לפגוע בעין ולהזיק לה. או לפתוח למישהו את הראש.
יכול להיות שהוא רגיש ובאמת מאוד נעלב ולכן מרגיש עוול.
כדאי לנסות להפריד. בין התחושה שלו שהיא לגיטימית מאוד ושם להצדיק ולהכיל. לבין התגובה שלו שהיא מאחורי הקו האדום.
וכמו שהציעו ממש יפה חכמות ממני- לדבר איתו על דרכי תגובה אחרות לסיטואציה. כי הוא צריך להרגיש שהוא לא חסר אונים ולדעת מה לעשות בהזדמנות הבאה (שלא תבוא בע''ה).
לא יודעת לגבי המניעה מפעילות נוספת. אם כבר אמרת לו כמו שזכור לי מאתמול אז נראה לי שעדיף לעמוד במילה. ולתווך כמה שיותר באהבה שזה כי המעשה שעשה חמור. לא חושבת שזה קשור לגיל ולאחריות. בשום גיל לא לגיטימי לזרוק אבנים.
מעצבן ממש שהגננת הייתה שם ולא עצרה את זה לפני שזה הגיע לשם.
וחיבוק לך. את אמא מהממת. מאוד ברור. ונשמע שהיה יום טוב
להסבירoo
שזה מסוכן ויכולים להיפצע, שגם הוא לא רוצה שיזרקו עליו אבנים, שאם הוא יעשה את זה שוב אולי לא יהיה לו בית ספר ללכת אליו.

גם הבן שלי זרק פעם על ילד אבן ופצע אותו, זה היה בשבת, לא נתנו לו עונש אלא הסברנו את חומרת הענין, הוא הבין ומאז לא זרק.
כל הכבוד לכם וברוך החגהבגה
לא כל היךדיפ מבינים כשמסבירים להם.
ממה שקראתי ה0ותחת הסבירה ותא פעם אחת את החומרה.
וגיל 10 לזרוק אבנים, זה דיי חמור.
אני לא אשת מקצוע ולא יודעת להגדיר מה ההבדל הין ילד שמבים לילד שלא מבין
אבל זה גבול אדום, חזק וכהה
וכשילד מקבל עןנש, וזה נןגע לו בלב
וכואב לו
וגם מתסכל אותו נכון
אבל אני יעדיפה ילד שקצת מתוסכל ולא יעיז לזרוק אף פעם חצי אבן
מילד שמרגיש שמותר לו
כשילד לא מביןoo
ונותנים לו עונש שלכאורה עוזר והוא מפסיק לזרוק אבנים, אז הסיבה שהוא לא זורק היא פחד מהעונש. ואז יכול להגיע מצב שהעלבון מילדים גובר על הפחד, והוא יזרוק עליהם אבנים.

את צודקת שרוב הילדים בגיל 10 מבינים שאסור לזרוק אבנים, אבל ילד שלא מבין זאת, זקוק בדחיפות להבנה הזו, ואם הוא לא יקבל אותה ורק יפחד מעונש, הוא עלול לזרוק אבן בגיל שזה כבר חריג מאד.

לכן אני חושבת שעונשים זה דבר לא יעיל, וצריך לחנך מגיל אפס בהסברים ודוגמא אישית בלבד. זה לפעמים סיזיפי להגיד משהו שוב ושוב, אבל בעיני זו הדרך היחידה לחינוך נכון.
ואם עושים את זה מגיל 0, בדיוק כפי שאת אומרתחגהבגה
וזה עדיין לא עוזר?
לא אומרת להעניש על כל דבר כל פעם בלי סוף.
אבל כן אני אישית מכירה ילדים שההורים שלהם משתדלים מאוד הכל בנחת בנועם בלי עונשים ורק המלצות.
והם מצפצפים ומתקשים להבין סיכונים.
אני גם מכירה מבוגריםoo
שמצפצפים ויושבים בכלא.

יש להפריד בין חוסר הבנה לבחירה ברע.

ילד בגיל 10 הוא עדין ילד, ואם זה ילד שגדל במשפחה נורמטיבית, אפשר לשייך מעשים שליליים לחוסר הבנה.
טוב לדעתך אפשר לשייךחגהבגה
איך ילד בן 10 לא מבים שיש נזק מזריקת אבנים?
ילד בן 4 מבין את זה.
ילדים בודקים גבןלות
ילדים שהם מטבעם רגועים, נינוחים, קשובים וזורמים יבינן מיד.
יש ילדים שיש להם אתגר כם כצמם בגלל כל מיני סיבות.
כמובן שצריל לתת אמון ולסמול, להקשיב, לחבק, להכיל להרעיף אהבה
אבל אם גבול מאוד ברור שהוא קו אדופ, קו שחור!
נחצה, שוב ושוב ושוב אז כנראה שרק לדבק בנעם זו לא הדרך.
מסכימה איתךמיואשת******
מכירה משפחה אחת שזה המוטו שלה להסביר ולהסביר ולהסביר בנועם ולפעמים אפילו בתקיפות (עד שהם הגיעו לרעיון הזה של להסביר בתקיפות …)
איזה נער יש להם שה׳ ישמור
ב״ה לא אלים זה לא הכיוון, אבל עושה מה שהוא רוצה לא מקשיב להם בשום כלום, רק מה, הוא גם עושה את זה בנועם
אין שם שום ריבים, למד מההורים שלו איך להיות מאד מאד נעים, זה כן. אבל עושה מה שבא לו איך שבא לו מתי שבא לו ולא מענין אותו כלום.
לא כל הילדים שם ככה, אבל זה דוגמא ממש ממש בולטת לילד ששיטת החינוך הזו לא מתאימה לו. הוא היה זקוק נואשות לגבולות ולענישה ומשמעת, כל הסביבה חשבה שהם פסיכים , ו… צדקו. 🤷🏼‍♀️ מגיל ארבע אך אחד לא רצה לארח את הילד הזה או אותם בגלל החוסר גבולות. מאד נחמד באמת לארח משפחה שהילד שלהם מציק לילדים שלך או שובר דברים וההורים יושבים לצידו ומסבירים שימושי ככה אסור וכו ואחרי דקה הוא מציק שוב ושוב ושוב והם ממשיכים להסביר יפה והילדים שלך בוכים כל השבת כי הילד מציק ושובר וההורים בשלהם- מסבירים.
כשמדברים על חושך שבטו שונא בנו זה לא מכות חס ושלום, אבל זה כן חינוך. וחינוך זה גבולות. הסברים זה לא גבולות, זה חלק חשוב מאד מהחינוך ולא יתכנו גבולות בחי הסברים חוזרים ונשנים. אבל גבולות חייב שיהיו
ולא תמיד זה ״עונשים״ הרבה פעמים זה תוצאה טבעית. מי שאי אפשר לסמוך עליו שלא ישליך אבנים בשעת עצבים לא מספיק אחראי לצאת עם חברים בערב. אולי יעצבנו אותו שם והוא יזרוק אבנים?
יש דרך להעניש להסביר ולשים גבולות
אבל חוסר גבולות וסמיכה על הסברים זה לא שיטה לכלום.
היא לא אמרהoo
שהילד זורק כל יום אבנים, אלא רק תארה מקרה אחד.

ההבדל בין ילדים בזריקת אבנים יכול לנבוע מ: חוסר צייתנות, אימפולסיביות, רגישות יתר, מצב חברתי, מצב רגשי

ילד שיש לו חלק או את כל מה שציינתי, לעיתים צריך הסבר על זריקת אבנים בגיל 10
שום מצב מכל מה שכתבת בעחני לא הגיוני לזרוק אבניםחגהבגה
גם לא פעם אחת
אם. הוא לא מבין יש לו בעיה שמצריכה יותר מהסברמיואשת******
אולי התייעצות עם איש מקצוע
ילד בן עשר לא אמור להיות לו חוסר הבנה למה אסור לזרוק אבנים
כל המצבים שתיארת הם מצבים שגורמים לזה שקשה לו ליישם את ההבנה הזו. ואולי הוא צריך עזרה ביישום, כי אף
על פי שהוא מבין הוא לא מצליח לשלוט על עצמו בגלל הסיבות שתיארת
הסיבות האלו הם לא חוסר בהבנה בשום צורה
הם מצבים שמקשים על היישום.
צריך להמשיל לעבוד על הענין גם בהסברים אבל גם בתוצאות.

החברה היא לא דבר סלחני
ילד שימשיך לזרוק אבנים ינודה מהחברה
ילד שלא מפתח שליטה עצמית יגדל למבוגר שיפוטר מהעבודה מהר מאד
התפקיד שלנו כהורים הוא לשים את הגבולות בגיל צעיר ולא לחכות שהחברה תלמד אותם באופן קשוח ופוגעני מה קורה למי שלא מסוגל לגלות שליטה עצמית
כל מילה ^חגהבגה
ההבנהoo
לא לזרוק תאורטית קיימת, אבל בנסיבות שפרטתי למעלה, הילד עלול לשכוח בזמן אמת את ההבנה הזו, ולכן חשוב וקריטי להטמיע אצלו את ההבנה, שגם בזמן לחץ זה יהיה ברור לו.

אני חושבת הפוך, שילד שלמד להתנהג נכון עם עונשים, יתקשה לפתח שליטה עצמית בתור מבוגר, כי אולי חסרה לו הבנה בהתנהגות נכונה, ורק הפחד מניע אותו.
אם גבולות באים עם הסברים לא חסרה שופ הבנהמיואשת******
אם גבולות באים בלי שול הסבר אז אולי את צודקת
אבל אף אחד לא אומר לא להסביר ולחזור ולדבר
רק שדיבורים בלבד ללא תוצאות, וגבולות מעשיים, הם בהרבה מקרים ממש לא מספיקים
במקרה הזה לא חסרה לילד הבנה. חסרה לו שליטה עצמית וזה מה שצריך לעבוד עליו. בהסברים חוזרים ונשנים אבל גם בהבנה שיש תוצאות לחוסר שליטה עצמית.
בדיוק כמו שאם ילד גדול שלך ירביץ לתינוקת בת חודש, תסבירי גם שעות ארוכות, יופי, ותשאירי אותו שוב לבד עם התינוקת או שתדאגי שלא יהיה לי הזדמנות להרביץ לה עד שלא תהיי בטוחה שזה לא יקרה?
באותה צורה ילד שמשליך אבנים על ילדים קטנים צריך להבין שיש לחוסר שליטה עצמית שלו- גם אם היא הכי מובנת בעולם בגלל כל מיני סיבות- מחיר שכרגע אי אפשר לתת לו לעשות דברים מסוימים עד שילמד שליטה עצמית.
זה לא עונש לשם עונש והפחדה. זה תוצאה של מעשים וגבול ברור שצריך להיות מוצב
אבלoo
שליטה עצמית זה בדיוק הפוך מגבולות שמישהו אחר שם לך.

שליטה עצמית היא הכרות עם החולשות שלך, ומציאת פתרונות וחלופות לזמן שהחולשות הללו עלולות לפגוע באחר או בעצמך.
ועד שלומדים אותה יש מחיריםמיואשת******
אם אני בדיאטה ואין לי שליטה עצמית לשוקולד אז עד שאלמד אוציא את השוקולד מהבית
ואם ילד מרביץ לתינוק עד שילמד שליטה עצמית ארחיק אותו
ואם הילד של החברים שלנו מפרק לילדים שלי את הצעצועים שלהם ושובר אותם אז ההורים שלו צריכים להרחיק אותו עד שילמד לשחק כראוי.
ואם ילד זורק אבנים בבית הספר על ילדים קטנים עד שילמד שליטה עצמית יש השעיה
אםoo
זה משהו שחוזר שוב ושוב, ואחרים נפגעים אז נכון.
גם את כתבת עד שילמד, כי זה לא מלמד אלא מונע את הפגיעה.

מה שחשוב להבין זה שמה שעושים כדי למנוע פגיעה, במידה שפגיעה חוזרת שוב ושוב, לא באמת מלמד את הילד לא לפגוע, וצריך ללמד אותו ע״י הטמעת ההבנה של החלופות.
נכון. מסכימה איתךמיואשת******
הרחקות או גבולות עוזרים למנוע את הישנות המעשה אבל בוודאי שחייבים הסברים, הבנה של למה לא, ועזרה לילד איך לשלוט בעצמו, חלופות וכן הלאה.
אף אחד מהדברים האלו הוא לא במקום השני בעיני
אי אפשר רק להסביר (לפעמים זה כן מספיק אבל הרבה פעמים לא) ובוודאי שאי אפשר רק להרחיק/להעניש/ להרתיע בלי לעזור וללמד את הילד איך להתמודד עם מצבים כאלו
אני חושבתoo
שזה תלוי בגיל הילד והתאמת התקשורת
של ההורים לאופי ויכולות הילד.

ברור שבגיל שנתיים אני צריכה להרחיק מהילד הרבה דברים כדי שלא יסכן את עצמו.

ככל שהילד גדל, יש ילדים כבר מגיל 4 ויש מגיל 6, אם מצליחים להתאים את ההסברים והתגובות לילד, אז הילד לומד לפתח שליטה עצמית, בלי צורך בפעולות שיגנו על אחרים.
לא תמידמיואשת******
יש הרבה סוגי ילדים בעולם ולא סתם הורים צריכים להתאים את סוג בחינוך לילד
באותו בית יכול להיות סוגי חינוך כמספר הילדים
זה האתגר כהורים
בכל אופן הפותחת מתארת ילד שעוד לא למד איך לשלוט על עצמו בגיל עשר
בוודאי שצריך ללמד אותו כלים לעשות את זה, אבל בינתיים במצב שלה יש גם הרחקות ותוצאות שצריכות לקרות כדי שהוא יפנים את זה וישתף פעולה יותר בלמידה הזו. לא כולם רוצים ללמוד שליטה עצמית … לא כל ילד מבין למה שליטה עצמית זה משתלם. גם את זה צריך להסביר אבל גם להדגים. אני מעדיפה להדגים לבד שלא ישתלם לך להתעלם מהצורך לשליטה עצמית כי אמא לא תרשה כך וכך, מאשר שהוא ילמד את זה בחרם חברתי למשל, או יותר גרוע חס ושלום בזה שאיזה ילד גן יגיע חבית חולים מאבן בעין שהוא זרק עליו כי אני כאמא לא מילאתי את תפקידי ודאגתי שהוא לא יזיק אלא רק הסברתי והסברתי והסברתי

אין לי זמן להאריך יותר אבל נראה לי בגדול מיצינו
לא בהכרחooאחרונה
שאין לו שליטה עצמית, יכול להיות שבעת העלבה הוא מאבד שליטה, אבל בסיטואציות אחרות הוא בשליטה.

ואז צריך לעזור לו ללמוד שליטה בזמן פגיעה.

וכשילד לא מבין למה משתלם להיות בשליטה, קריטי להסביר לו את זה עד שיבין, ולא להשתמש בדרכים קלות למנוע בעיות מצידו.
לפעמים מבינים לפי התוצאותאורי8
רואה שמתיחסים מאוד בחומרה , מסבירים שזה יכול לפצוע. נדמע לי שאולי זו לא בעיה בהבנה, אלא תחושת עוול שמונעת ממנו להבין.
אותי כדאי להראות לו שאת מבינה ממש שהוא מאוד נפגע ושבאמת הילדים בגן עשו מעשה ממש לא יפה, וההשעיה והכעס,שהופנה אליו הוא רק בגלל זריקת האבנים, אם הוא היה הולך לומר למורה, היא היתה הולכת לפתור את הבעיה והיו כועסים עליהם לא עליו.
אם המורה לא תתיחס, הוא יכול גם לספר לכם, טאתם תפנו לבית הספר, או לגננת, ואז יכעסו על הילדים שהעליבו אותו ולא עליו.
ושגם בפעם הבאה שיעליבו אותו( והיא תגיע, זה קורה בחברת הילדים), אם יגיב באלימות כנראה יכעסו עליו, אם יפנה לצוות או להורים, אף אחד לא יכעס עליו ויטפלו בבעיה.
נשמע לי שתחושת העוול חוסמת אותו מלהבין .
עזרת לי שוב, תודהבשנה השביעית
אני חושבת שהכי חשוב זה לעזור לו להבין מה כן אפשרבארץ אהבתי
גם להסביר לו על הסכנה שבזריקת אבנים.
אבל גם לעזור לו לחשוב מה כן אפשר לעשות - גם מהכיוון של למי אפשר לפנות במצב כזה, וגם מהכיוון של איך אפשר לפרוק את הכעס שלו בצורה שלא פוגעת באחרים - לפעמים כשילד מלא בכעס, זו אנרגיה שצריכה לצאת איכשהו. על שק אגרוף, בריצה מהירה, בצעקות (תוך בחירת מילים שמתארות את הכעס שלו, ולא קללות או העלבות), ברקיעות ברגליים, במכות למיטה/ספה/כרית (זה רלוונטי יותר לבית). או אפשר לבחור לעשות משהו שמרגיע אותו - לשתות מים, לשמוע מוסיקה, לנשום עמוק.
לא תמיד מספיק לדבר על זה פעם אחת. אבל אם רק שולים את מה שהוא עשה בלי לחשוב על חלופה - זה לא נותן לו שום כלים להגיב אחרת בפעם הבאה. עצם החשיבה על זה בזמן רגוע יכולה לעזור, גם אם לא מיד, אבל עם הזמן אני חושבת שזה יכול לעזור.
(זה קשור גם לסיפור שסיפרה אורי8 על התלמידה שלה. היא לא רק ידעה שהיא לא רוצה להרביץ כי היא תפסיד מזה. היו לה גם כלים להתמודד אחרת. היא ידעה מה לעשות כדי להירגע ולא להרביץ).
תודה רבה, זה עזר לי לקרואבשנה השביעית
אולי אם הסברים לא מספיקים לתת דוגמאות?אן אליוט
לא עלינו היו מספיק מקרים של זריקות אבנים שהובילו למוות, או לנזקים חמורים. אפשר להראות אותם ולהסביר כמה זה מסוכן אפילו יותר מקטטה פשוטה.
וכן, להזדהות עם הילד שאיך שהבנות התנהגו היה ממש לא בסדר, אבל שצריך פרופורציות. הוא גדול מהן, ואילו רק מילים.
אני אמרתי לילדים שלי שכשמעליבים אותם ככה יעשו פרצוף מצחיק כזה עם אגודל על האף ויגידו פחחח... ויסובבו את הגב וילכו. זו דוגמא למשל שככה מראים זלזול גמור במה שאמרו לך ובמי שהעליב וש "לא שמים עליהם".
לדעתי להדגיש עד כמה זה מסוכןפליונקה
לא בגלל שהוא גדול והם קטנים אלא בגלל שזה מסוכן, לא משנה הגיל.
קו אדום. אז הגיוני גם להסביר וגם להעניש.
מצד שני לדרוש מגננת שיפסיקו להציק לו ושהיא תפסיק לשקר ( לנסח אחרת כמובן אבל די ברור שהיא משקרת) . גם לקטנים אסור לזרוק אבנים, גם הם יכולים לפגוע במישהו אפילו בטעות.
קצת מחשבותתיתי2
תראי, חסרים פה פרטים לגביו, אני לא מתיימרת לומר מה נכון או אפילו כדאי. יש לכם מטפל רגשי, הייתי מנסה להבין ממנו בסדרת פגישות מה הוא חושב שצריכה להיות התגובה למצבי תסכול של הילד.
ואם אתם לא מרגישים שקיבלתם ממנו מענה מספק או שמתאים לכם, תשקלו הדרכת הורים על ידי איש מקצוע מוסמך (ולא בוגר קורס).
רוב המטפלים הרגשיים לא מיומנים בטיפול בהורים, ואני מאמינה שטיפול רגשי חייב לבוא ביחד עם הדרכת הורים, אחרת הטיפול הוא רק רבע או לכל היותר חצי מהפתרון... הדינמיקה המשפחתית חייבת להיות מתואמת עם התהליך של הילד בתוך הטיפול, כדי לייצר שינוי אפקטיבי לאורך זמן.
(מלבד זאת שגם המטפל נתרם מהקשר עם ההורים ומבין את הילד יותר, אבל אין מקום להאריך).

לענייננו,

עלתה פה שאלה בשרשור שאני בוחרת להתייחס אליה כי עוד לא יצא לי לכתוב עליה -
איך לגרום לילד להפנים שהמעשה הוא בלתי רצוי.
כלומר, איך ליצור למידה אצל הילד.
יש אפשרות לייצר למידה באמצעות התניה - עונש. עונש יכול להיות השעיה, מניעת דבר טוב, פרצוף חמוץ, וכן הלאה. הלמידה מתרחשת כי המוח מקשר בין המעשה לבין חווית *פחד*, *בהלה* (שמופיעות בגלל העונש שניתן בעבר).
הבעיה היא, כמו שאת רואה, שהעונש הופך להיות לא אפקטיבי כי הילד נענש פעם ופעמיים, בפעם השלישית הוא כבר מפתח שיריון הגנה מפני חווית ההחמצה והכאב שיש בעונש, וכבר לא אכפת לו.
לא אכפת לו.
תענישי.
הוא כבר לא במגע עם עולמו הרגשי כדי להצליח להתמודד עם העונשים שניתנים לו.
ואז הנטיה של המבוגרים היא להעניש עוד יותר ועוד יותר כדי להגיע למקום שעוד לא ממוגן, שעוד פגיע, שעוד אכפת לילד לאבד.
אז בהתחלה לא אכפת לו ללכת לבית הספר. בהמשך, כשמונעים ממנו חברים, יתחיל להיות לו *לא אכפת* מהשתתפות בפעילות חברתית. אני בטוחה שאת לא רוצה את זה...
מעבר לכך שילד שלא מסוגל לבוא במגע עם עולמו הרגשי, כי הוא נפגע שוב ושוב, בעיות ההתנהגות רק מחריפות, והתובנה לגבי המשמעות של המעשים רק נחלשת.
או שאנחנו מתחילים לראות ילד שמתנהג למופת כי *הצליחו להפחיד אותו יותר מדי*. זה מפחיד לראות את זה...

האופציה השניה ללמידה, היא דרך
מנוחה.
כשילד נמצא במנוחה רגשית, הוא פנוי ללמידה.
כולנו מכירים את זה ברובד הכי בסיסי של ילדינו...
וגם על עצמנו. כשאנחנו מוטרדים, לחוצים, סוערים - אנחנו עובדים הרבה פחות טוב, אנחנו מבינים הרבה פחות טוב, אנחנו מגיבים לסביבה הרבה פחות טוב.
אנחנו יכולים להיות אפילו פוגעניים לסביבה כשאנחנו לא במנוחה רגשית.
כשאנחנו לא מרגישים סה"כ טוב.
וכשאנחנו במצב טוב? כשהחיים מאירים לנו פנים? כשאנחנו מצליחים להתמודד עם הקשיים שלנו? כשאנחנו במצב רוח רגוע מתמשך?
אנחנו מתפתחים, צומחים, מאתגרים את עצמנו, גדלים.
לכן,
אם אנחנו רוצים למידה והתפתחות טובה של ילדינו, כדאי שנשים לב לייצר להם מנוחה רגשית פנימית.
באופן קונקרטי, אם הילד הושעה, קודם לדאוג למנוחה הרגשית שלו, למצב נינוח, לרגיעה, לאמון בו ולחיזוק הקשר איתו, ורק באופן מותאם ליכולת שלו - לשוחח על מה שהיה.
לא מתוך רצון לתקן אותו. אלא מתוך רצון להבין ביחד ולעזור לו.
כי הוא טוב, ורוצה להיות טוב, וקרה לו משהו בלי שליטה. הוא הכי רוצה לדעת וללמוד איך להתנהל בעולם טוב יותר. בשביל זה הוא זקוק לתיווך אמפתי מאוד, שרואה את הקושי שלו ואת היכולות שלו, ולא נמצא בכלל בסקאלה של נזיפה או ביקורת. נטו חשיבה משותפת איך אפשר להתמודד כי הוא יכול וכי הוא טוב.
במובן הרחב, מעבר לסיטואציה הספציפית שתיארת,
אני שואלת - מדוע הילד מתקשה למצוא מנוחה רגשית?
מה בחייו מעורר בו תחושות מצוקה ופגיעות?
צריך למפות את הגורמים הפנימיים כדי:
א. לצמצם פגיעות לרמה שהוא מסוגל לשאת כרגע
ב. להכיר את הטריגרים להופעת תסכול, וטריגרים להופעת אגרסיביות. לאחר מכן שהוא יכיר אותם ויפתח מודעות לעצמו, יעזור לו לעצור לפני התגובה.
ג. לחזק אותו במקומות הפנימיים שבהם הוא זקוק. חיזוק מדוייק ולא כללי, יהיה יותר משמעותי ואפקטיבי.
החוויה עצמה של הכרות אינטימית עם עולמו הפנימי, היא שמחזקת את הקשר ואת הילד עצמו. תחושת "רואים אותי" ו"מבינים אותי" היא הגנה מעולה במצבי תסכול, מצוקה, פגיעות. הוא ירגיש שהוא לא לבד בתוך המצוקה, יש לו מישהו שמבין אותו. ורק הידיעה הפנימית הזו יכולה לעזור לו להתמתן בתוך סיטואציות לחוצות ומאתגרות.


לגבי בית הספר, אומר את הדברים הלא פופולריים שכבר אמרתי.
את
האמא
ואת
האחראית
על הילד.
הצוות החינוכי לא בהכרח יודע יותר טוב ממך איך לתת מענה לילד, ואם את מרגישה שהעצות וההנחיות שלהם לא עוזרות לך, זה המקום שלך לתפוס אחריות, ולהוביל אותם לטיפול מיטבי בילד.
מה הכוונה?
לעשות שיעורי בית טוב טוב, לקחת אנשי מקצוע, ללמוד, להבין, לבחור את הדרך שלך, להתנסות בה בבית,
ואז לחבר את בית הספר לדרך שלך.
את לא אומרת להם מה לעשות, את מבקשת מהם שיתוף פעולה וחשיבה משותפת, כשאת הגורם שמשתף בידע שרכשת, בניסיון שלך עם הילד, ומצפה מהם לדיאלוג ועבודה משותפת לפי הקווים הכלליים של הדרך בה את הולכת.
את יכולה ואני ממליצה מאוד, להביא את איש המקצוע שלך לשיחה הזו בבית הספר. ולהמשך ליווי.

המורים הם נפלאים ומסורים, חלק מהילדים זקוקים למענה שהוא יותר טיפולי, ופחות חינוכי קלאסי,
מורים לא לומדים את זה, לא מקבלים הדרכה לזה, ולכן גם פחות יודעים לתת מענה.
אין פה שום ביקורת כלפיהם. לדעתי, ורבים יסכימו, לצערנו הם לא מקבלים הכשרה מתאימה לצרכי הדור.
ולכן ממליצה להורים לשלב איש מקצוע טיפולי מטעמם במצבי משבר, כדי לרתום את בית הספר לתכנית טיפולית.

זה לא מה ששאלת…רינת 23
אבל ממליצה לכם לעשות אבחון של קשב וריכוז.
בעיקר כי כתבת שהוא מאד אימפולסיבי וזה מאפיין מרכזי של בעיית קשב.
בודקים את הכיוון הזה, תודהבשנה השביעית
איך נכון להגיב לדיבור עצבני של מתבגרים?אנונימית באהב"ה

הגדולה שלנו מתחילה את גיל ההתבגרות, ואני מרגישה שכהורים אנחנו לא תמיד יודעים להגיב לה נכון.

מרגישה שבעלי לפעמים קשה איתה יותר מידי. ולא בטוחה איך נכון להתמודד (איך נכון להגיב לה באופן אידאלי, וגם איך נכון להתמודד מולו כשהוא קשה איתה מידי).


הרבה פעמים כשאנחנו אומרים לה משהו, היא מגיבה בטון עצבני או מרימה קצת את הקול. לרוב המילים שהיא אומרת הן בסדר, אבל הטון עצבני או מזלזל (נגיד שאומרים לה שהיא יותר מידי זמן בפלאפון אז היא מרימה את הקול ועונה כזה 'בסדר' עצבני).


לבעלי זה מאוד מאוד מפריע כשהיא מדברת ככה. הוא כועס עליה ודורש ממנה לא להרים עליו את הקול.

אבל זה לא באמת עוזר ההערות שלו, בפועל היא ממשיכה עם זה, והוא כל פעם מתעצבן יותר (כי היא כבר 'היתה אמורה להבין' שככה לא מדברים להורים).

היום היא ענתה לו איזה 'בסדר' עצבני כזה (והוא היה עם עמוס בגלל דברים אחרים), והוא ממש כעס עליה וקרא לה בכינויים שממש לא אהבתי (נפלט לו מרוב כעס, זו ממש לא השפה שלו בדרך כלל).


אז קודם כל, אני אשמח לשמוע מאמהות מנוסות שעברו את הגיל הזה עם הילדות שלהן -

האם נכון להקפיד שלא ידברו ככה להורים? יש מקום לצפות שילדים בגיל ההתבגרות ילמדו לדבר תמיד בצורה מכבדת כלפי ההורים?

או שיש לנו פה עבודה להבין שלפעמים היא תדבר ככה, וזה חלק מהרגיל, ולהילחם בזה רק ירחיק אותה מאיתנו?


ואיך נכון להגיב מול בעלי כשהוא כועס עליה? (בעיני בצורה קשה ולא תואמת לסיטואציה. גם אם יש מקום להגיב, שגם על זה אני לא בטוחה - בעיני הוא מגזים בכעס שלו).

בעצםoo

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו


 

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב


 

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד


 

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

למעשה את צודקתאנונימית באהב"ה

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אין צורך להגיד לו מול כולםעל הנס

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

כדאיooאחרונה

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

ילדים מתבגריםתהילה 3>

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.


לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.


לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.


הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.


בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה


יש לך פה בעצם שתי שאלות:מתואמת

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.


אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.


בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

לא יודעת את מי לשאול אז שואלת כאןכל היופי

הבת שלי בגיל ההתבגרות, כנראה על הרצף בתפקוד מאוד גבוה.

(לא מאובחנת רשמית עדיין כי התורים ארוכים מאוד)

סובלת מחרדה ספציפית (ועוד כמה חרדות נלוות בעצימות יותר נמוכה).

הייתה תקופה בטיפול רגשי כולל cbt שזה הטיפול הקלאסי לחרדות.

לא עזר בכלל למרות שהיא מאוד רצתה שינוי והמטפלת מקסימה.

הטיפול זלג לכל מיני נושאים אחרים, והיא גם מאוד נוטה לנבור שכלית בדברים אבל זה לא נוגע לרמת הרגש כמו אצל רוב בני האדם.

כלומר היא יכולה לנתח ולהסביר ולהבין אבל זה לא מזיז לרגש, זה מישור אחר לגמרי.

חשבתי על נוירופידבק, שזה כביכול עוקף את השכל ומאמן את המוח להתכוונן לגלי מוח אחר ופחות להיות בחרדה.

אחוזי ההצלחה הם 70-80 אחוז לפי מחקרים של כמה עשרות שנים, וזה ללא תרופות וזה נשמע לי כיוון טוב בשבילה.

הבעיה היא שמי שפניתי אליה אומרת שלפני שרואים שינוי צריך סביב ה10 מפגשים. וכדי שיהיה שינוי משמעותי צריך 30-40 מפגשים. ואולי היא מה20-30 אחוז שזה לא עוזר להם.

זו הוצאה מאוד משמעותית לפני שאני יכולה לדעת בכלל אם זה הכיוון.

אני מניחה שיש עוד אופציות אבל לא יודעת מה באמת יעזור.


מה הייתן עושות?

הייתי רצה מהר עם האבחוןעוד מעט פסח
עבר עריכה על ידי עוד מעט פסח בתאריך י"ג בכסלו תשפ"ו 20:57

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

קודם כדאי לעשות אבחון נכוןמתיכון ועד מעון

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

מצטרפת לקודמותיי - אחרי האבחון תוכלו להתאים להמתואמת

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

תודה לכןכל היופי

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.


תודה

דינה זלזניק. אם לא תמצאי מספר ברשת אכתוב לך באישי.מתואמת
רק מדייקתמתיכון ועד מעון

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

נכון.מתואמת
גם אם הולכים לפרטייראת גאולה
תדברי לפני כן עם המזכירות במרפאה, שיתנו לכם החזר כי אתם ממתינים כבר הרבה זמן.
תודה לכן, מחפשת מכון אבחוןכל היופי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

יש את המכון של ד''ר דיצה צחורמתיכון ועד מעון
נראה לי בבי''ח אסף הרופא שעושים שם אבחון כולל
אם אריאל רלוונטיעוד מעט פסח

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

וגם 'בית אחד'עוד מעט פסח
בכפר סבא מומלץ.
ממליצה לך לעבור על הרשימה הנ"לאנונימית בהו"ל

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

 

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

 

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

התבלבלת בניק. לפורום הזה יש ניק אנונימי אחריעל מהדרום
זהב טהור שמת פהכל היופיאחרונה
תודה רבה לך!!
עזרה בטיפולים רגשיים מהקופהילד מתוק וטהור

יש לנו ילד עם קשיים רגשיים משמעותיים שהתפרצו בשנה וחצי האחרונות (ברמה שהוא מוגדר עם נכות 50% בבט"ל).

מזמן הומלץ לנו לפנות לטיפולים רגשיים, היינו בהמתנה דרך הקופה, היינו באבחון תקשורת דרך הקופה (זה לא תקשורת זה רגשי- הייתה המסקנה, אבל ההתנהלות בהחלט הייתה מזכירה בעיות תקשורת).

גם בתום האבחון נאמר לנו שיצרו איתנו קשר מהקופה והתפתחות הילד/בריאות הנפש לטיפולים רגשיים...

בינתיים אנחנו רק במעקב פסחכיאטרי בקופה, שזה יפה אך לא מספק... אין אף ספק שהילד זקוק להם, כולם הפנו אותו, אך אין מענה מהקופה.


בינתיים כמובן שלחנו לטיפולים שונים, והדרכת הורים פרטיים, והוצאנו סכומים גבוהים מאד....


נשמע לי ממש מוזר שאנחנו לא מקבלים מענה מהקופה, ואם אין להם תורות עבורנו, שנים, לפחות שיתנו לנו החזרים..

מישהי יודעת אם ניתן לקבל דבר כזה, ואיך?

הייתי מתחילהכל היופי

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

יש בקופות הרבה אופציות לטיפולים רגשייםמתחדשת111

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

תיצרי קשר עם המזכירותאיזמרגד1אחרונה
של בריאות הנפש או התפתחות הילד, או גם וגם ותשאלי אותם... בדרך כלל הם יודעות איך אפשר לקבל החזרים. מניחה שזה תלוי בן כמה הילד ובאיזה קופה אתם.
גם אני בשאלות בת מצווהעוד מעט פסח

אשמח לעזרתכן בתכנון הלו'ז.

אנחנו רוצים לקיים אירוע אחד גם עם החברות וגם עם המשפחה, אבל שיהיה זמן בנפרד (מה שאני חושבת עליו כרגע זה שהחברות יגיעו מוקדם יוצאו מוקדם).


אשמח שתעזור לי לחשוב באיזה סדר לנהל את האירוע, כמה זמן בערך דברים לוקחים ומתי להזמין את החברות ולמתי המשפחה.

בתוכנית-

-יצירה (שאמורה להיות לחברות + אופציה לבני משפחה שרוצים)

- ריקודים (אפשר רק לבנות, דווקא יהיה לי יותר נוח מבחינת צניעות)

- טקס ברכות (שהילדה רוצה שהחברות *לא* יהיו בו)

- וכמובן אוכל, שעוד לא ברור לי כמה מנות יהיו ומתי.


הבנות יגיעו בזמן שנגיד (מגיעות מקרוב, רובן ברגל), המשפחה תגיע לאט לאט לאורך שעה בערך...


איך הייתן בונות את האירוע?

מנסה לחשובמתיכון ועד מעון

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

זהו, שאני לא כל כך יודעתעוד מעט פסח

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה


אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.


אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

באירועים שאני הייתימתיכון ועד מעון
משותפים לחברות ומשפחה אז החברות הגיעו לפני ליצירה אבל כל היתר היה משותף, אז נשמע לי שיותר נכון או להפריד לגמרי או לעשות ביחד אחרת זה ממש בלאגן (בעיני)
בטוח לא שווה להפריד?שלומית.
לא חושבת שזה יעלה ככ את העלות או את הכאב ראש... ממה שאני ראיתי אירועים נפרדים לחברות ומשפחה יותר מוצלחים לכל הצדדים 
שאלה טובהעוד מעט פסח

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

לחברות בטוח צריך אולם?שלומית.

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

התכוונתי איפור ליעוד מעט פסח

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

לחברות זה לא "אירוע אירוע"שלומית.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

מה שעולה ליבורות המים

יצירה

אוכל וריקודים לחברות


ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

למה בעצם את רוצה להפריד?אר

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

שתי סיבות-עוד מעט פסח

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

האמת שאני ממש מבינה את הבת שלךעל הנס

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,


רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.


לא חייבים לדרוש בכלל....יעל מהדרום

לק"י


אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.


עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

מוסיפה עוד אפשרות לחלוקת האירועים:מתואמת

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

עונה לשלושתכן יחדעוד מעט פסח

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.


אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

בהצלחה!!יעל מהדרום
רק הערה קטנה לגבי הדרשהעל הנס

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

תודה ששיתפתעוד מעט פסח
אקח לתשומת ליבי שתהיה לה חוויה טובה.
היא מבינה את הרעיון הזה?מתואמת

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

בגדול, היא מבינהעוד מעט פסח

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

אז נשמע שזה באמת יעשה לה טובמתואמתאחרונה
רק שימו לב גם בזמן אמת שהיא מצליחה לזרום עם זה באמת ולא נסגרת ברגע האחרון...
אוכל למתבגריםרק טוב!

מחפשת רעיונות לאוכל שנוער אוהבים. לילדים שמחפשים כל הזמן מה לאכול... לאו דווקא שיא הבריאות... (מושקע או מהיר הכנה)

דברים מסוג:

פיצה

פלאפל

שניצל פירה/ציפס

קוסקוס עם מרק

פריקסה


תנו עוד רעיונות

בעיקר לארוחות ערב. אבל גם לדברים שאפשר לקחת לארוחת צהריים ללימודים (עדיף בלי מיקרוגל)

חזה עוף צלוי, קבב, המבורגרשופטים

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

כמה רעיונות:שדמות בחולות

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

 

אצלי אוהביםכל היופי

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.


אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.


הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

ועוד משהוכל היופיאחרונה
מי שפחות מתחבר לבשרי ובעיקר בנות, יזרמו יותר על חלבי כמו פשטידות, לזניה, פנקייקים, פסטה ברוטב שמנת וכו'
איך את נוהגת בנוגע לצורך של המתבגרותמתחדשת111

לקנות "שטויות"?

אסביר. ביתי לומדת באולפנא אקסטרנית. היא כמעט מידי יום שואלת אם תוכל לקנות ממתק/ מעדן/ גלידה וכו.. כמובן כל זה בנוסף לאוכל שהיא מביאה מהבית

לרוב אני מסכימה. אבל מרגיש לי שזה מוגזם.. וגם מאוד לא בריא

מנגד כמתבגרת יש צורך גם בזה, ורעב- כמעט תמידי וזה מה שזמין להן (מהשמיני וכו..)

מצד שני לפעמים זה איזשהי הסחפות חברתית. אבל גם לזה לא בטוח שנכון לסרב כדי שלא תרגיש "אווט"

איך אתן נוהגות?


אין לי בנות בגיל הזהלפניו ברננה!

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.


באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

השאלה היאמתחדשת111
האם להתנות את דמי הכיס במשהו? כי אם לא יוצא שזה בעצם הכסף שלנו כהורים. ובאופן הזה לא בטוח שיהיה חשוב לה לשמור ולהתנהל איתו נכון..
אנחנו נותנים לשני הגדולים (ביסודי) דמי כיס שבועייםיעל מהדרום

לק"י


אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.


אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

אישית חושבת שלא צריךלפניו ברננה!

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

 

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

מקסיםמתחדשת111
בעיני לאפלספנית

בעזהי"ת

 

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

אניoo

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)


כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות


כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

הכסף היה שלהם?מתחדשת111

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא שלהםoo
אבל דברנו על תקציב הגיוני לשבוע/ חודש והם עמדו בתקציב
אני נותנת...חרות

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

אני נותנת סכום מוגדר פעם בפרק זמן קבועמתיכון ועד מעון

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

אהבתי את הרעיוןמתחדשת111
היא קונה מהכסף שלהרוני 1234
היא עושה הרבה בייביסיטר אז יש לה כסף ויש לה חשבון פייבוקס יאנג שדרכו היא קונה.
ולפני שהיה לה כסף משלה, נתת לה?מתחדשת111
לא כל כך…רוני 1234
רק לעתים רחוקות.


היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

לפעמים קונה אם זה לא מוגזם, אבל יש דמי כיסאור123456
של 100 שקל לשטויות כאלה ואז היא חושבת פעמיים אם היא באמת רוצה 
וואו זה המון..מתחדשת111
לחודש? זה יפה, אבל לא ככ המוןפלספנית

בעזהי"ת

 

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

וואי, מוזר לי השרשורעוד מעט פסח

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?


כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

הבת שלי עוד לא בגיל שיכולה לעבודמתחדשת111

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..


כנראה אנחנו חיות בחברה שונה מאודעוד מעט פסח
לבת ה-11 שלי כבר יש חסכון של מאות שקלים מעבודה כבייביסיטרית.
מעולהמתחדשת111

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

לפעמיםתהילה 3>

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

זה גילתהילה 3>

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

מוסיפהתהילה 3>
נזכרת שיש מצבים שבהם זה ממש האוכל בהגדרה ולכן נותנת סכום קבוע כל בקר לקנות אוכל לא מדי תעשייתי ודי מוגדר פלוס פינוק. אבל זה מצב קצה יחסית, וגם גיל צעיר יותר. 
כתבת מאוד יפהמתחדשת111
תודה יקרה❤️תהילה 3>אחרונה
מחפשת שדכן או שדכנית טוביםמתחדשת111

עבור אחותי.

לא דתיה

אבל מחוברת ועושה דברים חלקית.

אשמח להצעות

טיפול ב"טיק" לילדהפלפלונת

לבת שלי בגיל 6 יש "טיק" ואני מנסה להוציא אותה מזה.

הטיק זה שנוגעת באף וזה לא נעים וכבר איזה שנתיים לא עבר.


חשבתי אולי לק או מדבקת לק יעזרו, אבל זה קצת יקר ולא ידעתי אם לא מזיק לציפורניים (לא מבינה בזה בכלל) ואם יועיל בכלל. או איזה משחק לאצבע. אשמח לעיצות.


עד כמה שאני מבינה, הערות לא עוזרותיעל מהדרום
לק"י


אולי הפוך....

אכן ראיתי שזה לא מועיל. מה כן יכול לעזור?פלפלונת
נראה לי שנוירולוג הוא הכתובתיעל מהדרום
אני לא ממש מבינה בזההשם שלי

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

ננסה נוירולוג בע"ה. אם יש עוד עיצות, אשמח.פלפלונת
את יכולה לפרט מה הטיק? כי לא בדיוק הבנתיקופצת רגע

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?


נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.


למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

תודה על ההסבר והפירוט. אז אצלה זה הרגל.פלפלונת
הזמנתי כמה משחקים לידיים, מקווה שיעזור.
קודם כל - להתעלםחוזרתאחרונה

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי

אולי יעניין אותך