אני בהריון ראשון
דיי לקראת הסוף
ויש לנו בת
תודה לריבוש"ע בריאה ושלמה וחזקה
אבל אני רציתי בן בכור... והייתה לי ממש הרגשה שזה גם מה שיבוא, והתפללתי על זה...
אחרי סקירה הייתי בטוחה שיש טעות...
בדרך כלל ביומיום אני פחות חושבת על זה אבל לפעמים זה עולה וזה כל כך מיותר..
שבל"ג בעומר גיסי (בן 13, ילד...) אומר לבעלי שיתפלל לרבי שמעון שיהיה לו בן כי "גם לרבקה היה בן שנהפך לדינה, אז להתפלל על כזה דבר אפשר"
או אחיו הקטן יותר (בן 8) שהיה בכותל והתפלל שהרופא טעה וזה תינוק (למה לספר לי?...)
או אמא שלי שיומיים אחרי שסיפרתי לה על ההריון אמה לי ש"זו תקופה של בנים, לכולם עכשיו נולדו בנים, גם לכם יהיה"
וסבתא שלי שלפני שידעה מה יש לי (ואני כבר ידעתי) אמרה לי שאני יפה אז זה בן
ואחרי שסיפרתי לה אמרה שלא יכול להיות! מאישה יפה כמוני יוצאים רק בנים!
ודוד שלי שאמר לי שהוא שומר לי את האולם של ביהכנ"ס שלו לברית
וסבא שלא מפסיק לברך 'בברית שלכם'...
וחמי שאומנם עלינו לא אמר כלום אבל מוצש אחד דיברו על איזה שכנה שיש לה בן זקונים ואז הוא אומר 'חיכתה לו הרבה, הגיע אחרי איזה 17 בנות...'
הכל מכוונה טובה, וברור לי שכולם הכי שמחים בעולם שהכל בסדר וההריון תקין (זה אחרי הפלה) ואני והקטנה בריאות ושלמות.
אבל כילו...
בסדר אנשים, בסדר, הבנתי, רציתם בן ראשון.
סבבה. גם אני.
ה' רצה אחרת.
מסכנונה התינוקת שלי... היא תיוולד וכולם רק יצפו שזה בן...
לוידעת מה אני רוצה ממכן... ניראלי סתם להגיד אתזה איפשהו... שגם אני רציתי אבל חאלס, תודה ענקית ועצומה לה' שזו בת. ושהיא בריאה.
(אולי אני ככה כי עוד חברה שלי ילדה בן בכור השבוע. בשעה טובה לה. בשמחות אצלי...)

.
להם יש 2 בנים ואז בת 



