האם כל אהבה של אמא היא אהבה שלא תלויה בדבר?
לאישה יש תכונה מיוחדת. אישה חיה בשביל אנשים שהיא אוהבת. הטיפול ונתינה להם מסבים לה אושר רב.
וזה לכאורה תכונה נפלאה. תכונה שגורמת לאישה לטפל בבעל, בילדים, אח"כ בהורים מבוגרים, לדחוף את הבעל להצליח, את הילדים ללמוד ולהתפתח.
שום גבר לא מרגיש את אותה רמה של שמחה מהצלחה של הילדים שלו כמו שמרגישה אישה, וגם לא את הכאב של ילדים שסטו מהדרך כמו שמרגישה אישה.
רוב השמחה והסיפוק של הגבר בחיים מגיע מהצלחות הפרטיות שלו. ולאישה ההצלחה האישית הרבה פעמים לא מספיקה. היא רוצה שהבעל יתקדם, יתקן את עצמו (לא סתם היא נקראת "עזר כנגדו"), שהילדים יסתדרו, יתחתנו וכו'.
הבעיה מתחילה כשאישה מתחילה להיות תלויה בהצלחת הבעל והילדים והופכת אותם לאחראים על האושר שלה. דבר שמביא להרבה אכזבות ותסכול.
כי אנשים הם רק אנשים. זה בלתי אפשרי וגם מאוד אנוכי לדרוש מהם את זה.
זאת אחת הסיבות לזה שילדים מנתקים קשר עם ההורים, בגלל האהבה החונקת הזאת, דאגה מופרזת, שלא נותנת לילדים להתבגר. כל זה בגלל שאמא שמה את הילדים שלה לפני ה'.
זה נראה כמו אהבה, אמא שפשוט דואגת לבן שלה,בגלל זה מתערבת, כי היא יודעת מה יעשה אותו מאושר.(או שאולי אותה מאושרת?)והכלה שלה? היא בכלל לא דואגת לו, נותנת לו לעבוד קשה. ואולי דווקא זה שקצת קשה לבן שלך עכשיו ולא הפינוק שלך יעשו ממנו גבר וזה מה שיעזור לו להתבגר סוף סוף?
אצל אמהות של בנות זה עוד יותר בולט.
אמא רואה בגורל של הבת שלה את עצמה,
לעתים היא רואה בבחירות את טעויות חייה!
ובגבר שבחרה להתחתן איתו את כל החסרונות ש"פיספסה" כשבעצמה התחתנה.
אבל אמא יקרה, את צריכה להבין שזה החיים של הבת, והיא צריכה לעשות טעויות, כמו שאת עשית ולמדת.וזה לא כזה ברור שבסוף תהיה אומללה, כי אולי במקומות שאת טעית היא תתקן?
וגם אם את אמא לילדים קטנים זה לא טוב
להיות מושפעת מדי ממצבי רוח שלהם. קשה מאוד לחנך אותם ככה.
מכירה את זה שברגע שילד שלך שמח את שמחה עד השמיים וברגע שמתבכיין, מתהג לא יפה, ישר את רוצה להשתיק, לא יכולה לסבול את המצב הזה? גם זה קורה מאותה סיבה שהפכת את הילד שלך למקור האושר הבלעדי, וכשהוא לא מסב לך אותו, את לא יכולה לסבול את זה, אין לך מאיפה לשאוב את הכוחות האלה.
ויש אישה שתולה את כל שמחתה בבעלה. בזמנים שהוא מצליח, במצב רוח טוב, מרעיף עליה, היא מאושרת. וברגע שהוא למטה, היא גם למטה ומלאה תלונות ותסכול כלפי בעלה.
וזה עבודת חייה של האישה
ללמוד לקבל.
לקבל את ילדיה, את בעלה,
לראות את כל החסרונות שלהם מול עיניה,
לרצות מאוד שיהיו מאושרים, מוצלחים, מתוקנים (והיא כמובן יודעת איך) ,ועם כל זה,
לקבל אותם,
לתת להם לעשות טעויות,
ללמוד על בשרם את שיעור חייהם,
לא להתערב,
לתת להם לפלס לעצמם את הדרך שלהם לאושר.
ולך בינתיים יש שני תפקידים:
1)להתפלל עליהם. לתפילה שלך יש כח גדול יותר מכל שיחות מוסר.
2)ללמוד להיות מאושרת ושמחה בלי קשר לכמה אושר הילדים והבעל יסבו לה. כי יש תקופות שלבעל פחות הולך, יש תקופות שילדים יכולים לצער, בכל זאת "צער גידול בנים".
כל אישה חייבת מקור הכח, את העבודה הרוחנית שלה, את החיבור שלה לה', את החיבור לאהבה האין סופית. רק כך היא תצליח לתת אהבה שלא תלויה בדבר.
לאישה יש תכונה מיוחדת. אישה חיה בשביל אנשים שהיא אוהבת. הטיפול ונתינה להם מסבים לה אושר רב.
וזה לכאורה תכונה נפלאה. תכונה שגורמת לאישה לטפל בבעל, בילדים, אח"כ בהורים מבוגרים, לדחוף את הבעל להצליח, את הילדים ללמוד ולהתפתח.
שום גבר לא מרגיש את אותה רמה של שמחה מהצלחה של הילדים שלו כמו שמרגישה אישה, וגם לא את הכאב של ילדים שסטו מהדרך כמו שמרגישה אישה.
רוב השמחה והסיפוק של הגבר בחיים מגיע מהצלחות הפרטיות שלו. ולאישה ההצלחה האישית הרבה פעמים לא מספיקה. היא רוצה שהבעל יתקדם, יתקן את עצמו (לא סתם היא נקראת "עזר כנגדו"), שהילדים יסתדרו, יתחתנו וכו'.
הבעיה מתחילה כשאישה מתחילה להיות תלויה בהצלחת הבעל והילדים והופכת אותם לאחראים על האושר שלה. דבר שמביא להרבה אכזבות ותסכול.
כי אנשים הם רק אנשים. זה בלתי אפשרי וגם מאוד אנוכי לדרוש מהם את זה.
זאת אחת הסיבות לזה שילדים מנתקים קשר עם ההורים, בגלל האהבה החונקת הזאת, דאגה מופרזת, שלא נותנת לילדים להתבגר. כל זה בגלל שאמא שמה את הילדים שלה לפני ה'.
זה נראה כמו אהבה, אמא שפשוט דואגת לבן שלה,בגלל זה מתערבת, כי היא יודעת מה יעשה אותו מאושר.(או שאולי אותה מאושרת?)והכלה שלה? היא בכלל לא דואגת לו, נותנת לו לעבוד קשה. ואולי דווקא זה שקצת קשה לבן שלך עכשיו ולא הפינוק שלך יעשו ממנו גבר וזה מה שיעזור לו להתבגר סוף סוף?
אצל אמהות של בנות זה עוד יותר בולט.
אמא רואה בגורל של הבת שלה את עצמה,
לעתים היא רואה בבחירות את טעויות חייה!
ובגבר שבחרה להתחתן איתו את כל החסרונות ש"פיספסה" כשבעצמה התחתנה.
אבל אמא יקרה, את צריכה להבין שזה החיים של הבת, והיא צריכה לעשות טעויות, כמו שאת עשית ולמדת.וזה לא כזה ברור שבסוף תהיה אומללה, כי אולי במקומות שאת טעית היא תתקן?
וגם אם את אמא לילדים קטנים זה לא טוב
להיות מושפעת מדי ממצבי רוח שלהם. קשה מאוד לחנך אותם ככה.
מכירה את זה שברגע שילד שלך שמח את שמחה עד השמיים וברגע שמתבכיין, מתהג לא יפה, ישר את רוצה להשתיק, לא יכולה לסבול את המצב הזה? גם זה קורה מאותה סיבה שהפכת את הילד שלך למקור האושר הבלעדי, וכשהוא לא מסב לך אותו, את לא יכולה לסבול את זה, אין לך מאיפה לשאוב את הכוחות האלה.
ויש אישה שתולה את כל שמחתה בבעלה. בזמנים שהוא מצליח, במצב רוח טוב, מרעיף עליה, היא מאושרת. וברגע שהוא למטה, היא גם למטה ומלאה תלונות ותסכול כלפי בעלה.
וזה עבודת חייה של האישה
ללמוד לקבל.
לקבל את ילדיה, את בעלה,
לראות את כל החסרונות שלהם מול עיניה,
לרצות מאוד שיהיו מאושרים, מוצלחים, מתוקנים (והיא כמובן יודעת איך) ,ועם כל זה,
לקבל אותם,
לתת להם לעשות טעויות,
ללמוד על בשרם את שיעור חייהם,
לא להתערב,
לתת להם לפלס לעצמם את הדרך שלהם לאושר.
ולך בינתיים יש שני תפקידים:
1)להתפלל עליהם. לתפילה שלך יש כח גדול יותר מכל שיחות מוסר.
2)ללמוד להיות מאושרת ושמחה בלי קשר לכמה אושר הילדים והבעל יסבו לה. כי יש תקופות שלבעל פחות הולך, יש תקופות שילדים יכולים לצער, בכל זאת "צער גידול בנים".
כל אישה חייבת מקור הכח, את העבודה הרוחנית שלה, את החיבור שלה לה', את החיבור לאהבה האין סופית. רק כך היא תצליח לתת אהבה שלא תלויה בדבר.