הוא ישב על המיטה עם הראש בן הידיים ולא הביט לעברו, "נדב אתה יודע כמה שאני אוהב אותך, ואתה יודע שלא סתם באתי נכון?"
נדב הגניב לעברו מבט מתעניין ומצמץ בעיניו כאומר "כן" וחיכה להמשך הצפוי לו.
"אני רוצה להגיד לך דבר קטן שאולי יעזור לך קצת, אם לא היה קשיים בחיים לא היינו נהנים כי הדברים הכיפיים היו סטנדרטיים בשבילנו" אמר גיא ועצר לרגע כשנדב התחיל לדבר.
"אבל מה אם הקושי הוא הסטנדרטי אצלי? מה אם אהבה זה לא בשבילי?" דמעה סוררת זלגה מעיניו בעלות החוזק הנצחי שנשבר. "אם זה היה פעם אחת מילא אבל כשפעמיים אתה מוצא את עצמך לבד כשחברה שלך יוצאת עם חבר טוב שלך זה מוכיח שאהבה זה לא משהו שקשור אליך, אז אליי זה לא קשור...".
גיא הרגיש מובך לרגע ובו זמנית הרגיש שכל העולם מגיע לברזל המותך שישב לידו בבכי.
"אני לא יודע מה להגיד לך" המשיך גיא "אבל בדבר אחד אני בטוח, כשבנאדם רוצה למצוא יהלום הוא צריך לרדת עמוק עמוק לתוך האדמה. למקומות שבהם הנוחות לא ממש ביקרה, אבל הקושי בסוף משתלם ומביא אותו אל היהלום הנחשק. וכמו היהלום ככה גם בנפש, לפעמים אנחנו רוצים משהו ואפילו משיגים אותו אבל כשזה לא היה קשה להשיג כנראה שזה סתם אבן שאחרי ליטוש תחשף אבל כשקשה לנפש והיא יורדת למטה למטה אז היא תקבל אחרי הקושי תגמול גדול פי כמה, ובסופה של שעה זה רק עיניין של תזוזת המחוגים עד שיהלום יתגלה ברוב יופיו" סיים גיא.
נדב הביט בו נפעם כאילו וגיא נתן לו סם חיים, "אז אתה רוצה להגיד לי לנסות שוב?" שאל בתמימות.
"לא, אני רק אומר שאם קשה עכשיו אז תן לנפש ספייס עד לפעם הבאה שכשתבוא מתוך מאמץ ומחשבה בוגרת היא תהייה הפעם האחרונה עד יומך האחרון". אמר גיא תוך כדי שיצא מהחדר משאיר את נדב עם המחשבות והמסקנות מהשיחה שלהם.




