(עניין שבעומק עומקים מפריע לי וצף לאחרונה. את האמת שכבר בתור ילד דברתי על הנושאים האלה..)
למשל פרידות, מדברים יקרים, מאנשים אהובים.
מכאיב, עצוב.
כיצד יתכן שאדם שהיה כה קרוב אלינו וליווה אותנו ברגעינו היפים והפחות יפים, איננו עוד? חלה, נפטר, בחר ללכת.
כמו נלקח איבר מגופנו, חלק מנשמתנו.
הוא אמור היה להיות עדיין בחיינו – לתמיד בחיינו.
אלא שככל שנמשיך להיצמד לאותו אדם, ככל שנתעקש עליו, כך נפנה עורף לזרימה הטבעית של החיים.
כי החיים רצופי פרידות, אנחנו מתפצלים כל העת מאנשים ומדברים, הם נכנסים לחיינו, שוהים בהם זמן מה וממשיכים הלאה במסעם, ואנו במסענו.
מין תנועה אינסופית שכזאת.
אנחנו נפרדים מהילדות שלנו, מהורינו הצעירים שמזדקנים, ומתישהו מהצעירות של עצמנו.
אנחנו מתנערים מדעות ותפיסות ששימשו אותנו בנאמנות ומאמצים אחרות תחתן. עוזבים מקומות מגורים.
מכוניות, תכשיטים, חברים, שאיכשהו כבר אינם בעולמנו.
ולבסוף, גופנו היקר שעשה את שלו במשך כמה עשרות שנים, גם אותו נשיל מעלינו ונפנה לדרכנו.
