אבל אחת התשובות הבסיסיות ביותר היא שכרגע הרפורמים נאבקים קשות בזהות היהודית של המדינה, ועצם הפגישה עימם היא סוג של כניעה. [אמת, בשיחות הרצי"ה נכתב כי גדולי הדור בתחילת הרפורמה התנגדו לניתוק מהם- אבל עכשיו לא ניתן לאחות את הקרע עד שהם יניחו את נשקם]

1. אפשר להכיר ברפורמים גם בלי להסכים איתם. זה זרם של יהודים (אמנם לא לגיטימי ביהדות), שצריך להיות איתו בקשר בדיוק כמו שיש לנו קשר עם הזרם החילוני. אמנם החילונים מתנגדים לתורה אבל לא מעוותים אותה, אבל הדעות שלהם פסולות לא פחות. הכרה ברפורמים אין פירושה מתן לגיטימציה לדעות שלהם, זה אמור להיות ברור בדיוק כמו שזה ברור עם החילונים.

2. אותה ערבות הדדית שמחייבת אותנו להתנגד להם (מצד "הוכח תוכיח את עמיתך"), היא זאת שמחייבת אותנו להראות שהתוכחה היא לא על חשבון האהבה. ר' עקיבא אומר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, כלומר כשיש התלבטות בין המצווה הזאת לאחרת, היא המכריעה. בני ישראל נקראים בנים לה' אפילו כשהם מרשיעים ועובדי ע"ז.

3. כתוב: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה). אנחנו מחויבים לעזור לשונא שלנו. הגמרא איפשהו במסכת פסחים אומרת שמותר לשנוא אדם שעבר עבירה עם עדים והתראה, וע"פ התוספות שם אומר שזה השונא עליו אנו מצווים "עזוב תעזוב עימו", כלומר מדובר על רשע! ולמה? כדי שיהיה ברור שהשנאה היא לא גורפת, אלא רק על הנקודה הזאת (והוא הסביר לפני שאין הבדל בין החרמת יחיד להחרמת התנועה).

4. הגמרא אומרת: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", גם במקרים חמורים. באותו מקום כתוב שאלישע ויהושע בן פרחיה טעו כשדחו את גיחזי ואותו האיש. כלומר, גדולי דור יכולים לטעות... מנגד, גדולי דור אחרים כמו הנצי"ב מוולוזין (שהשווה את המחלוקת עם הרפורמים למחלוקת בין הפרושים לצדוקים שבגללה נחרב ביהמ"ק) ועוד התנגדו להחרמת הרפורמים (אמרת שעכשיו לא ניתן לאחות את הקרע עד שהם יניחו את נשקם. מה, נחכה עד שיהיה שלום? לא יהיה כנראה עד בוא המשיח. מאז שהוקמה התנועה הרפורמית היא שאפה להשתלט על היהדות. גם חשוב להדגיש שהכרה זה לא התרפסות. זה עניין של בחירה איך להסתכל על זה).

אני לא מבין את הטענה הראשונה, מישהו לא מסכים עם זה שיש רפורמים? (בעיקרון הטענה הזאת לא מדויקת, יש שם הרבה התבוללות, לא בטוח שהם יהודים)

2. הכלל של רבי עקיבא מתיייחס למקרים שונים, אפשר לראות את זה מהדוגמאות שהמדרש מביא. כמו שכבר כתבתי, לא בטוח שהם בני ישראל, בקשר לאלה שכן יהודים, מישהו מכחיש את זה?

3. אם יהיה מקרה של "רבץ תחת משאו", מישהו אומר שזה לא קיים לגבי הרפורמים? זה פשוט לא שייך במקרים אחרים.

4. יש  ניסיונות לקרב אותם, המחלוקת בין הפרושים לצדוקים הייתה מוצדקת. הסתכלתי במקורות של הנצי"ב, הוא כותב כמה פסקאות סותרות, פסקה אחת היא מה שהרב מלמד מביא ובאחת אחרת הוא מביא גמרא שאומרת שאסור להתחבר עם מי שמחלל שבת בפרהסיא כי חזקה עליו שלא ישוב. בימינו, הם עושים יותר מחילול שבת בפרהסיא, לדעתי אי אפשר להביא מקור מדברי הנצי"ב שכתב את זה כשהם עוד אסרו התבוללות.

להחרים אותם? מי מציע את זה?

אי הכרה ברפורמים זה לא אומר לא להסכים שהם קיימים, זה אומר להחרים אותם. כמו שאיראן לא טוענת שישראל לא קיימת, אבל היא לא מכירה בה כמדינה לגיטימית, היא מחרימה אותה.

לכן, כשהרב מלמד אומר שאפשר להכיר ברפורמים גם בלי לתת לגיטימציה לדעות שלהם, הוא מתכוון שאפשר לא להחרים אותם, להיפגש עם הנציגים שלהם ולקיים איתם קשרים לצורך יוזמות משותפות וכדומה, גם בלי להתרפס, להיכנע או להתפשר על האמת שלנו. בדיוק כשם שפגישות ויוזמות משותפות עם חילונים אינן פסולות בעינינו.

2. מה הן הדוגמאות? לגבי זה שרבים מהם גויים ע"פ ההלכה, אתה צודק. נכון...

3. הכוונה של הרב הייתה להגיד שגם את מי שאנחנו מצווים לשנוא, השנאה היא לא גורפת. אנחנו צריכים להפריד בין הדעות והמעשים הפסולים שלו שאותן אנחנו שונאים לבין היותו יהודי, בן של ה'. ההחרמה הגורפת אינה עושה את ההבדלה הזאת (רק מה, שהיא מגינה עלינו מחדירה של הרעיונות האלו אלינו. השאלה אם אנחנו יכולים להחרים חצי מהעם כדי לא להיות מושפעים ממנו).

4. אם המחלוקת בין הפרושים לצדוקים הייתה מוצדקת או לא אין לי מושג, תשאל את הנצי"ב.. אסור להתחבר עם מחללי שבת בפרהסיא זאת אומרת קשר חברי או יוזמות קהילתיות משותפות? זה תקף גם לגבי חילונים? האם הציבור מקפיד על זה עם החילונים כמו שהוא מקפיד על זה עם הרפורמים?

ומי מציע להחרים את הרפורמים? כל מי שתוקף את הרב מלמד על זה שהוא נפגש איתם..

אם יהיה צורך לא יהיו הרבה שלא יעשו את זה, אם אין צורך, אין סיבה להיפגש איתם

2. "שֶׁלֹא תֹאמַר הוֹאִיל וְנִתְבַּזֵּיתִי יִתְבַּזֶה חֲבֵרִי עִמִּי, הוֹאִיל וְנִתְקַלַּלְתִּי יִתְקַלֵּל חֲבֵרִי עִמִּי"

3. יש מישהו שלא מסכים עם זה? הוא אומר שאנחנו לא צריכים לשנוא אותם לגמרי?

4. לא צריך לשאול את הנצי"ב, יש לנו את התנאים. צודקת, בתקופתו של הנצי"ב הם בעצמם כפרו, עכשיו לא הם גדלו כרפורמים ולכן זה לא קשור אליהם.

תלוי מוגדר כהחרמה, חלק מהרבנים שתוקפים את הרב מלמד על זה חושבים שזה נותן להם לגיטימציה או אפשרות של התקרבות לציונות הדתית. חלק מהדברים שחרם כולל חלים עליהם ממילא בגלל שחלק גדול מהם לא יהודים, עוד כמה דברים פשוט לא רלוונטים כשהם חיים בקהילות נפרדות משלנו. אם יחרימו אותם, לא ישתנה הרבה.

את 4 לא הבנתי

1. גם אם נגיד שחצי מהם גרים-גויים או בנים לאב יהודי ואם גויה, הרי שהחצי האחר הוא יהודי.. יש לך נתונים להראות שרובם גויים? קשה לי להאמין.

2. החילונים עושים להכעיס לא פחות, לביאליק, אחד העם ודומיהם יש משנה מאוד סדורה ואידיאולוגיה ברורה שאין לה לגיטימיות ביהדות!

1. זה לא באמת עובד ככה. כל הכרה היא נתינת לגיטימציה. גם לחילוניות יש סוג של לגיטימציה (אמנם כתינוקות שנשבו, אבל לגיטימי). בנוסף, כשאנחנו מדברים על יהודי הארץ- אין דרך למנוע את הלגיטימציה של החילונות, אבל את הרפורמה עוד ניתן לעצור [ההבדל המכריע בין השניים הוא שהחילונים מכירים בכך שהאורתודוקסיה היא האמת, הרפורמים ממש לא]. בנוסף, כשמישהו מסתכל מהצד ורואה שהרב כך וכך נפגש עם רפורמי הוא מבין שזה "לא כל כך נורא" ושהדתיים החשוכים "סתם נלחמים" בזה- ויש כאן היבט מסוים של חילול ה' [כי יש כאן קבלה של דעות כפרניות *חדשות*]

2. כבר ענו פה שרבים מהם לא יהודים. זה קצת כמו לנסות להחזיר את הנצרות לחיק היהדות.. [או לפחות את הנצרות בימות התנאים]. כרגע עדיף שלא לגלות את האהבה הזו כדי למנוע את חדירת הרפורמה והשפעותיה הנלוזות לאה"ק.

3. זה פשוט טיעון שזהה לטיעון מס' 2, אבל אף אחד לא אמר שלא לעזור לחמור "רובץ תחת משאו" של רפורמי.. כשיהודי חו"ל צריכים עזרה, מדינת היהודים מסייעת להם- וכן, גם לרפורמים.

4. שוב, הכרה משמעותה לגיטימציה. אבל לגבי העובדות [הנכונות] שמובאות- זה היה כשהרפורמה עוד הייתה נגע קטן [היסטורית- עד תחילת "הפרדת הקהילות" של הרש"ר הירש], ואז אם היו מקרבים אותם כנראה שלא הייתה קיימת היום רפורמה. כנ"ל נצרות..

ושאלה פתוחה אחרונה: אם באמת כל הטיעונים האלו נכונים, למה לא ראינו אף אחד מגדולי ישראל בדור הקודם [ובפרט רבנו הרב צבי יהודה, שהביא ב"שיחות" את העניין וצידד בדעת גדולי אותו הדור שחלקו על הרש"ר הירש] שנפגש עם רפורמים? כנראה שגם אם כל הטענות הללו נכונות, יש משהו שאנחנו מפספסים..

1. למה אין מלחמה זהה נגד החילונות? למה הידברות עם החילונים לא מהווה קבלה של דעות כפרניות?

2. צריך להחרים חצי מהעם כדי לא להיות מושפעים מהם? שוב אני חוזרת לחילונות, למה אותם לא מחרימים? הרי את תנועת ההשכלה בעבר בהחלט החרימו..

3. זאת דוגמה הלכתית להפרדה שצריך לעשות בין הדעות והמעשים לאדם, שהשנאה לא תהיה גורפת.

4. ושוב אני חוזרת לחילונות...

ברור לי שיש משהו שאנחנו מפספסים, אני רק מנסה לתפוס את המשהו הזה.

1. את צריכה להבין שהחילונות לא נובעת כיום מאידיאולוגיה. היא נובעת מחוסר אידיאולוגיה. בנוסף, החילונות לא נלחמת באורתודוקסיה. הרפורמים כן. ושוב- תזכרי שאי אפשר להתעלם מהחילונים בארץ, גם אם תרצי.. והחילונות היא לא זרם שבא לשנות את התורה. אולי הוא לא שומר מצוות, אבל לא מתווכח על כך שהיהדות האמיתית היא האורתודוקסיה.

2. הבעיה היא כזו: הציבור החילוני/מסורתי רואה את המפגש עם הרפורמי, וזה מקבל לגיטימציה בעיניו- וכך בעצם זה מפקיר את הציבור החילוני. והחילונות היום היא לא השכלה! ואין באמת ברירה.. חילונים נמצאים פה בארץ, ותהיה להם השפעה [בכל זאת הם רוב יהודי המדינה]. רפורמים יש קמצוץ לוחמני, שחלק ניכר מהמאבק שלו הוא נטו נגד האורתודוקסיה.

3. יש מצווה לאהוב כל יהודי (בהנחה שהרפורמים הם יהודים), אבל א. המתבוננים מהצד לא עושים "חילוקים" כאלו וזה יתן לגיטימציה לרפורמים, ב. זה שאני לא נפגש איתו כי הוא מייצג את אלו שנלחמים בי זה לגיטימי והגיוני. ועדיין לא הבנתי מה ההבדל בין טענה 2 ל-3, שתיהן מתבססות על הצורך לאהוב אותם בלי קשר למעשיהם..

4. לעיל.

1. כיום לחילונות אין אידיאולוגיה (וגם כשהייתה - היא לא באה לשנות את התורה).

2. נרצה או לא נרצה, הרסת החרם תתפרש כמתן לגיטימציה.

3. לגיטימי להחרים מי שנלחם בי (וזה שונה מסתם חוטא, גם אם להכעיס).

אני צודקת?

נגד חוטא "לתיאבון": להוכיח ואין למחות [מחאה תרחיק ולא תשיג את מטרתה]

נגד חוטא "להכעיס": להוכיח, ובמצב מתוקן היה צריך למחות נגד כל אחד כזה- אבל גם כאן נסיונות לקרב יועילו יותר [במקרה שבו הוא עלול לגרור אנשים אחריו- כל מקרה לגופו]

נגד הרפורמים- למחות. נקודה.

המחלוקת (אם אפשר לקרוא לזה ככה) היא אם להתייחס לרפורמים כדעה נוספת אך שגויה בתוך היהדות, או שמדובר במינות וכפירה כמו שהחשיבו חז''ל והראשונים את הצדוקים והקראים (ואני חושב שכמה מהעקרונות שלהם לחלוטין עומדים בהגדרה לפי רוב ככל הראשונים) ואז אין מקום להכיל/ לקבל/ לקרב או לכל שאר הטענות שהרב מלמד מעלה.

[לגבי החילוניים - זה קשור לסוגיית תינוק שנשבה, שהרמב''ם השליך ממנה לגבי הקראים באופן מאוד מסוים וחלקי ומדבריו השליכו על החילוניים באופן כזה או רחב יותר. אם אפשר להכיל את זה גם על הרפורמים כמו על חילוניים זו שאלה, אבל בכל אופן אף אחד לא קיבל את החילוניות כזרם ביהדות או את 'התנועה החילונית' כתנועה שיש להידבר איתה וכאן ההבדל המהותי]

והערה נוספת לא לגבי האיש אלא לגבי השיטה - לאחרונה הוא פיתח גישה, או ליתר דיוק הקצין גישה קיימת, שלפיה צריך לקבל את 'המציאות' ולהחשיב אותה בפסיקה. מעין 'שעת הדחק' שמשנה את שורת הדין. ולכן הוא משנה את הלכות נידה או את הלכות גרות כדי להקל על קושי שהוא מזהה 'במציאות', שזה בעצם קושי בהתמודדות עם ההלכה. או את היחס לרפורמים (כלומר לרפורמה, להחשיב אותה כמחלוקת בתוך היהדות במקום לכת שיש לדחות החוצה) כדי כביכול לגשר על הקונפליקט החברתי מולם. זה ההבדל בין להיות 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' לבין 'אוהב את הבריות ומקרב את התורה אליהן', ואפשר להבין למה כל כך הרבה יצאו נגד זה.

דבר ראשון, אהבתי את המשפט: "זה ההבדל בין להיות 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' לבין 'אוהב את הבריות ומקרב את התורה אליהן'". זה כ"כ נכון.

דבר שני, הרב הדגיש בתחילת דבריו שהרפורמה אינה זרם לגיטימי ביהדות, וע"פ ההלכה אסור לנו להתפלל בבית כנסת רפורמי או להשתתף בחתונה רפורמית. הוא לא בא להכשיר את הרפורמה אלא רק להסיר את החרם הגורף נגדה, בלי מתן לגיטימציה כמובן (כשאני כותבת את זה, פתאום זה מרגיש לי עוד שלב בדרך להיטמעות. מחרם - להידברות - ללגיטימציה).

כל הוויכוח היה האם רבנים יכולים להיפגש עם מנהיגים רפורמים במקרים כאלו או אחרים. זה דיון ער ביהדות חו"ל כבר עשרות שנים או יותר. אבל את לא רבנית, נכון? אז למה זה משנה לך, בעצם?)

סתם כי הזכיר לי.

כשהלכתי למרכז 'בית המדרש לרבנים של אמריקה' לקנות תוספתא כפשוטה היתה לי שיחה של כמה דקות עם הספרן שם, הוא אמר לי "אני לא אומר לך שמות כי הם ביקשו שלא, אבל תדע לך שכמה וכמה מהרבנים הגדולים ביותר בציבור החרדי שלחו אנשים לקנות מאיתנו ספרים".

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!