ולשהות ברגע.
לדמיין רגע שבעלך הוא את, או הבן שלך, או מישהו אחר קרוב אלייך -
ואת מדמיינת שמשהו כואב לו כרגע.
הוא נלחץ ממשהו.
קשה לו.
כואב לו.
הוא זקוק שיכילו אותו
שישמעו אותו
אין בזה כל רע, נכון?
כולנו רוצים שיכילו אותנו וישמעו אותנו בסופו של דבר...
מדוע זה מצטייר בעינייך כחולשה?
אולי זו דווקא הבעת רגישות? להוציא מן הפנים החוצה את הרגשות שלנו, לשתף, לתמלל, להיות שווים בפינו ובלבנו?
יש כאן הרבה יושרה, כנות, רגישות, ואלו תכונות נפלאות!
נסי להיכנס רגע למקום הזה שחומל, שרואה, שמבין, שמזדהה,
מקום שרואה את הכאב שלו,
את התחושה שהוא רק רוצה להגן על עצמו מפגיעה ולכן מפתח מנגנון הגנה כזה או אחר, אבל בבפנים של הבפנים נמצא הכאב שרוצה להתרפא... הנשמה הטובה, הלב...
נסי לראות זאת ולחבק זאת קודם כל בינך לבין עצמך - ואז הפעולה שלך כלפיו ממילא תנכיח את זה גם אליו.
- ולגבי מה שכתבת ששניכם דיברתם לא יפה אחד לשנייה - זה קורה אבל לא גזירת גורל. ניתן ללמוד ולתרגל סוגי תקשורות מקדמות ובונות.
מצרפת לך למשל סיכום שכתבתי של כמה מסוגי התקשורות הללו:
1. מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":
כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה? לדמיין שכאילו יש לנו "עוד אוזן, אוזן שלישית" שלא רק שומעת את הנאמר, אלא מצליחה לפרש את התלונה=לצורך.
(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).
לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"
למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -
לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"
"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".
במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"
לומר את הצורך:
"אני צריך יציבות כלכלית."
"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."
2. שפת ה"אנחנו",
+ 3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-
בשפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.
(כמו שמסופר על הרב אריה לוין זצ"ל שאמר בביקור שלהם אצל הרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*")
ובכל בעיה או התמודדות - שני בני הזוג שואלים את עצמם "כיצד *אנחנו* יכולים להתמודד *מול הבעיה*,
ו*לא* כיצד אני נגד אשתי/בעלי - אלא *שנינו יחד* מול הבעיה כאמור...
גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,
שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")
ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').
4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –
בתקשורת הזו חשובה מאוד העמקת השיח ביננו בצורה טובה ומטיבה,
ליצור זמן *ללא הסחות*, עם פניות מלאה, כאשר רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי מטלות/עומס/ילדים על הראש,
לשבת *אחד מול השני*, עם מבט בעיניים, באותו הגובה, עם קשר עין ואפשרי גם החזקת ידיים אם מתאים.
ובאותה תקשורת ישנם בעיקר 3 שלבים מרכזיים:
כל אחד מבני הזוג *בתורו* אומר את כל מה שיושב לו על הלב על אותו נושא שמדובר בשיחה,
והתפקיד של השני כרגע הוא להיות *אך ורק בהקשבה שלמה*, בלי פרשנויות, בלי להיכנס לדברים, רק הקשבה מלאה.
ואותו אחד שמדבר - משתדל להתרכז *בצד שלו, באיך שהוא רואה את הדברים, באיך שהוא מרגיש ופחות להטיח או להאשים את השני*
ואז בן הזוג שהקשיב עושה את שלושת השלבים הללו, לפי הסדר:
א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")
ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")
ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')
ואז מתחלפים,
ובן הזוג השני אומר את כל הצד שלו לפי אותה תבנית בדיוק,
ובן הזוג שקודם דיבר עכשיו בהקשבה מלאה, שלאחריה פועל לפי כל השלבים הנ"ל בדיוק...
בצורת תקשורת זו כאשר היא נעשית נכון ישנו "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.
5. החלפת תפקידים:
כל אחד מבני הזוג מנסה לרגע להיות השני/ה, להיכנס לראשו, למחשבתו, להרגשתו, להלך רוחו.
כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:
"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"
"מה הכי היית רוצה?"
בצורה הזו ואם עושים אותה באמת נכון ומכל הלב - מצליחים להבין הרבה יותר אחד את השני, וממילא להרגיש קירבה גדולה בהמשך...
6. תקשורת מקדמת
לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו ועובר להתקפה...
אם נכניס זאת למעין טבלה שבה כל שורה יש שיפור בתקשורת, מהתקשורת הכי פחות טובה ויעילה, לתקשורת הכי טובה ויעילה, זה יראה בערך כך:
עידוד סגנון תקשורת מקדמת
סגנון התקשורת
|
צורת הביטוי
|
המסר הסמוי
|
תקשורת תוקפנית
|
אתה שקרן
|
האדם פגום באישיותו,
הוא שקרן בבסיסו
|
תקשורת כועסת
|
אתה אומר דברים שקריים
|
אתה בסדר אך הדברים שקריים
|
תקשורת עדינה
|
אני לא בטוח שהדברים שאתה אומר מדוייקים, בוא נבדוק אותם
|
יכול להיות שאתה צודק, אך יכול להיות שאתה טועה
|
תקשורת נפגעת
|
לא נעים לי שהדברים מוצגים בצורה לא נכונה
|
אני לא מרוצה מזה שאתה משקר,
אני נפגע מזה, והאמת היא אחרת
|
תקשורת מקדמת
|
אני מבין שכך אתה רואה את הדברים, האם תסכים להקשיב כיצד אני רואה אותם?
|
אני מקבל את הדברים שלך,
ומבקש שתקשיב לצד שלי.
|
אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.
תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.
תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.
7. שתו"ף = שאלה תשובה *ולא* פרשנות - לשאול אחד את השנייה ולקבל מענה מדויק במקום לנחש או לפרשן את השני/ה, דבר שעלול לגרום לאי הבנות ודיבור של "מטען" עם "מטען" ולא דיבור ישיר ונקי על הדבר עצמו...
ב"הצלחה רבה יקרה 
