זה יהיה ארוך, אז מניחה שלא הרבה יקראו.
היי לכולן ♥️
לפני כמעט חצי שנה ילדתי את בני הבכור ברוך השם. חיכיתי לו המון שנים, ממש רציתי כבר להיות אמא. עבדתי כל החיים עם ילדים והרגשתי שיש לי גם ללק מהכלים לתפקיד.
מהלידה ועד היום בגל הולך פשוט הכי קשה בעולם. הלידה שכל כך התפללתי וכיוונתי וייחלץי שתהיה טבעית - הסתיימה בקיסרי חירום שלקח לי חודשים ארוכים להתאושש ממנו, גם פיזית וגם נפשית.
הילד שלי סובל. כמעט תמיד. מבחינה רפואית נבדקנו ונבדקים תמיד ואין פה שום דבר ברור.
מאז שנולד כואבת לו הבטן. הוא בהנקה מלאה. תמיד משלשל. עשינו כבר 3 פעמים בדיקת צואה (שונות) ואין כלום. רופאים פרטיים, הכל. אין שום דבר רשמי.
מעבר לזה, יש לו גם אטופיק דרמטיטיס שזה מצב קשוח שמביא לאי שקט כי מגרד לו ומציק לו בגוף.
מרגישה גם שיש קשר בין העיכול לעור, אני בנאדם שמאד רואה את הדברים בצורה הוליסטית.
בכל מקרה, אני לא מחפשת עצות רפואיות אנחנו בכמת מאד מטופלים ולא מזניחים לרגע.
אני פה כדי להבין אם עוד מישהי חוותה ככה את החיים.
כשרק נולד אמרנו גזים, אחכ חשבנו רפלוקס. לא רצה אף פעם עגלה. תמיד כןאבת לו הבטן. תמיד מגרד כף רגל בכף רגל ממש חזק ושורט את עצמו עד זוב דם. המון פעמים משלשל.
עד גיל 3 חודשים היה ישן בערך 5 שעות רצוף בתחילת הלילה. זה כל כל נגמר. כבר כמעט 3 חודשים קם ה מ ו ן. גג כל שעה וחצי ויונק.
הקטע הוא שיש פה לופ - מתעורר מלא, רק הנקה מחזירה אותו לישון, ואז אחרי ממש קצת זמן שוב מתפתל מכאב ושוב יונק. אז אולי אני בעצם מזיקה לו שמניקה ומניקה אבל מצד שני הוא לא חוזר לישון בלי זה... אתמול בלילה קם כל 40 דקות לינוק.
גם במהלך היום הוא לא שקט ולא נינוח ולא רגוע. בגלל שהכל מציק חו הוא לא פנוי לשחק ולטייל בעגלה. במנשא בבית מסכים לכמה דקות. בחוץ עושים טיול מוקדם בבוקר ואז חם ממש כל היום ואין מצב לטייל במנשא... בעגלה הוא לא מוכן.
בקיצור.
קשה לי.
ברמות.
עייפתי מרופאים. הייתי באמת באמת אצל אינסוף רופאים. גם פרטיים. כולם אומרים שהכל תקין. שאני אמא לחוצה. שהוא תינוק. שתינוקות בוכים. זה גם קשה ללכת כל שניה לרופאים כי גם כשהכל קשה את כבר מרגישה שאת מכניסה את הבמת למצב של חולי. כלומר, גם פה יש לופ - הוא באמת נורא נורא סובל אבל גם אמרו לי שהכל תקין אז עד כמה להתעקש? עד כמה עוד ועוד חוות דעת? מצד שני אמא מרגישה. מצד שלישי אמא גם לא מרפה. אוף איזה קשה.
אני רואה תינוקות אחרים... שנוח להם בגןף של עצמם.
קשה לי נורא. הפער בין מה שדמיינתי לחיים בפועל פשוט ממש קשה לי לעיכול. אנחנו נורא סובלים. אני מיואשת ועצובה ממש.
לא יודעת מה לעשות.
ולא יודעת מה יצא לי מלכתוב פה...
אולי לשמוע שמישהי עברה משהו דומה ושדברים יסתדרו.
מאז שהוא נולד אני רק שומעת "בגיל 3 חודשים הכל משתנה""חכי, בגיל ארבעה חודשים זה ילד אחר"... בינתיים - זה לא משתפר.
אני מקנאה בחברות שלי על הילדים הנוחים שיש להן. מרגישה נורא להודות בזה אבל זו האמת. אני אוהבת את הילד שלי אהבה עצומה ובאמת התאהבתי בו מהשניה הראשונה, זה לא דיכאון אחרי לידה במובן הקלאסי. פשוט דרגת הקושי פה היא לא סבירה ופשוט לא מצליחים להנות בכלל. אף אחד מאיתנו.
לא יודעת למה כתבתי.
בעיקר לפרוק.
הלוואי שהחיים ישתפרו כבר.
אני חייבת שיהיה יותר קל ויותר נעים.
יום טוב לכולן ובשורות טובות.
