דבר ראשון - לא ברור לי בכלל המדרש הזה... מה ה' טיפש? ח"ו ח"ו... הבנאדם ביקש חמור אז הוא הביא לו חמור לסחוב?

דבר שני - ה' הוא לא איזה מישהו שאתה צריך למצוא דרכים לשכנע אותו לעשות את מה שאתה רוצה שיקרה.. בכלל המטרה היא לא לשנות את ה', אלא לשנות את עצמנו. הרעיון של התפילה זה לא "בואו נראה מי מתחנף יותר טוב לה'" ח"ו, אלא כגודל השינוי שאנחנו נעבור בתפילה, עם רצון כן ואמיתי שיהיה טוב, ולהתאמץ בשביל זה (מבחינה נפשית), כך יהיה גודל השינוי במציאות

מדרש רבה אסתר (פ' ז כד):

"אמר ר' לוי אומות העולם נבואתן סתומה ואינן יודעין אם ליהרג ואם להרוג, משל לאדם שהיה מהלך בדרך, מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסוליה, אמר הלואי הוה לי חד חמר, עבר עלוי חד רומי דילדת חמרתיה חד עולאי, אמר ליה סב ארכב הדין עולאי. אמר הא צלותי אישתמע ברם אנא לא שאלית כהגן אם למרכב אם למרכיבה. כך נבואתן של אומות העולם להיות עתידים ליום הזה, ואינן יודעים אם להרוג אם ליהרג."

ראשית נראה לי שזה לא צירוף מקרים שר' לוי הוא בעל השמועה כי הוא גם בעל השמועה של חנה על־ידי שהרבתה להתפלל כו'.

אבל לגופו של עניין, ננסה לעמוד על ההקבלה, בעצם המדרש מדבר פה על הרעיון שאדם רואה מול עיניו משהו שלאמיתו של דבר יכול להתפרש לשתי פנים, ומרוב שהוא בטוח באפשרות אחת - זאת שמוצאת חן בעיניו - הוא שוכח מהאפשרות השנייה, ובסוף מקבל הפתעה לא נעימה.

לדעתי המדרש הזה הוא בדיוק כמו שהמן בחר את חודש אדר שבו נפטר משה רבינו, אבל עם הראייה הסלקטיבית שלו שכח שזה גם החודש שבו נולד משה רבינו, ובסוף קיבל הפוך, ובפרשנות פחות "אגדית", הגויים חיפשו מלחמה ורצח אבל הם לא חשבו שעם ישראל יוכל להתקומם ולקבל סייעתא דשמיא כזאת גדולה, הייתה להם כוונה אבל הם לא היו מודעים להשלכות שלה, ובסוף קיבלו את מה שביקשו, אבל הפוך ממה שרצו.

וביחס לתפילה, המדרש באמת לקח את האירוניה צעד אחד קדימה, אבל ביסוד הרעיון הזה תקף לכל דבר בחיים, רוב האנשים חושבים במחשבה ראשונה שלזכות בלוטו זה משהו חיובי, ומתעלמים מזה שלמעשה לא כל מי שזוכה בלוטו הופך למאושר לעד ולנצח נצחים, לעיתים קרובות דווקא הפוך... אז צריך לשאול את עצמנו מה אנחנו באמת צריכים, האם זה לזכות בלוטו או רווחה, מה שבאמת אותו אדם היה צריך זה להגיע הביתה בשלום, ה' יכול היה לארגן לו גם למבורגיני אם היה צורך בכך.

הבנתי דבר אחר ממה שנוהגים להגיד - שצריך לדייק בתפילה, כדי שלא ניענה אבל לא בצורה שרצינו.

מה שהבנתי זה שדבר ראשון - זה משל, לא מקרה אמיתי. דבר שני המשל מדבר על זה שנבואות הגויים הן לא מדויקות בלשון המעטה. איך הגענו מזה לפירוש המקובל?

מה שאתה אומר הוא נכון, אבל לא כ"כ משתמע מהמדרש עצמו.

מה לא משתמע מהמדרש?

"הדרכה לא להיות יותר מדי בטוחים בעצמנו ביחס לדברים שאנחנו רוצים".

אוף איכשהו זה לא מתחבר לי עם הפשט של המדרש ועם הפירוש המקובל לו.

אני חושבת שהמסקנה מזה היא לא שצריך לדייק בכל הפרטים המדויקים של מה שאני רוצה, אלא להבין שלפעמים הבקשות שלנו יכולות להיות לרעתנו. נגיד כמו לדוגמה בקשה להתקבל לאיזשהו מקום לימודים/עבודה. מי אמר שזה מה שטוב לנו?

(וזה מתחבר למה שכתבת בסוף.)

שכידוע יש מניעות ומסכים שהאדם גרם לעצמו שמונעים את השפע

וכנראה יש משהו בזה שמפרטים בתפילה שגורם לאדם להיות ראוי לשפע.. אז אולי מי שלא מפרט מקבל משהו צולע כזה.. אולי סוג של איתות שהוא לא התפלל כמו שצריך.  

אז בכל מקרה, באמת לא יודע אם בתוך תוכי כשאני מתפלל אני מנסה להתחנף או להיות ראוי

אבל בכל מקרה אני מרגיש בכל מצב שבטח בשמים ימצאו סיבה לא לתת לי

האם באמת המטרה היא לפרוט את הרצונות שלנו (שגם ככה גלויים וידועים), ו"לשכנע" את ה' להקשיב לנו?

או שאולי הניסיון "להכפיף" את ה' בדרכים כאלה ואחרות לא נובע מתוך גישה יהודית כל־כך? 

ואולי גם לא? אולי באמת ה' רוצה שנדבר על מה שעל לבנו ונקרא אליו תמיד ביום צרה?

איתא בירושלמי (תענית ד א):

"ומניין לנעילה? א"ר לוי: גם כי תרבו תפלה אינני שומע מיכן שכל המרבה בתפילה נענה.

מחלפה שיטתיה דר' לוי תמן א"ר אבא בריה דר' פפי ר' יהושע דסיכני בשם ר' לוי בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור חנה ע"י שריבה בתפילתה קיצרה בימיו של שמואל שאמר' וישב שם עד עולם.

והלא אין עולם של לוי אלא חמשים שנה דכתיב (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה [...] וכא הוא אמר הכין. כאן ביחיד כאן בציבור.

ר' חייה בשם ר' יוחנן ר"ש בן חלפותה בשם ר"מ והיה כי הרבתה להתפלל מיכן שכל המרבה להתפלל נענה."

אז פה יש מחלוקת האם ריבוי בתפילה טוב רק בציבור או גם ביחיד, הפני משה מעיר שבבבלי לא הביאו את דעת ר' לוי, אז אולי אפשר לדייק מזה משהו (מה גם שהמאמר הזה הוא חלק מסדרת ההלכות שלומדים מתפילת חנה והרוב הובא בבבלי ברכות אבל לא המאמר הזה).

בכל־מקרה יש כמה וכמה מקורות שנראים סותרים לכאורה ביחס לריבוי בתפילה.

מצד אחד בקריעת ים סוף ה' אומר למשה - מה תזעק אליי? האם הוצאתי את עם ישראל כדי להטביע אותם בים? יש ירושלמי (תענית ב ה) שאומר שהיו ארבע כיתות בקריעת ים סוף, אחת אמרה ניפול לים, אחת אמרה נחזור למצרים, אחת אמרה נעשה מלחמה, אחת אמרה נצווח כנגדן.

אז קרבן העדה שם אומר שאלה שאמרו ניפול לים הם הצדיקים, כי הם סומכים על ה' ב־100%, אלה שאמרו נחזור למצרים רשעים, ואלה שאמרו נעשה מלחמה ביחד עם אלה שאמרו נצווח כנגדן (= נתפלל) הם הבינוניים. אז אלה שרצו להתפלל - בכל־זאת היה בזה חיסרון ביחס לקבוצה הראשונה!

ומאידך, ידועה הגמרא (בבלי הפעם) שאומרת שמניין לאדם שהתפלל ולא נענה שיחזור ויתפלל - קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך כו'.

אז יש הרבה מקורות שבהם ריבוי תפילה זה מצוין, ויש גם מקורות שבהם דווקא יצאה מכך תקלה (למשל, הסיפור עם לוי שהטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע), אבל ננסה להסתכל על הדבר השווה שבהם -

איך שאני מבין את זה, תפילה מתחילה להיות בעייתית כאשר מתפללים "בחוזקה" קרי מנסים "לכופף" את דרכי ההנהגה של ה' בכוח.

בנוגע לחנה יש מדרש שאומר "ותתפלל על ה'" - מכאן שהטיחה דברים כלפי מעלה.

אז אוקיי גם חנה וגם התנא לוי קיבלו את מה שרצו, ה' שינה את הטבע 180 מעלות וגם יצאה מכך טובה גדולה, אבל היה בזה משהו לא לגמרי בסדר, ובסוף הם נתפסו במילה שלהם, סוג־של "עם עקש תתפתל" - כמובן אין מה להיכנס לביקורת על צדיקים גדולים כאלה, ובכל־זאת אנחנו נשארים עם המסר החינוכי.

והמסר החינוכי הזה למיטב הבנתי הוא שתפילה לא צריכה לבוא במקום ביטחון, אם יש לנו בעיה מסוימת אז בוודאי שמן הראוי להתפלל עליה - וכמובן להשתדל לבקש נכון, כלומר, שה' יאיר לנו את הדרך ויסדר את הדברים על הצד הנכון ביותר לפי הבנתו (שהיא ההבנה השלמה בניגוד להבנה שלנו) - אבל בסוף את הביטחון צריך לשים בה' ולא בתפילה, "תוחלת ממושכה מחלה לב" - זה עיון תפילה, שמסבירים המפרשים שמתוך שהתפלל הרבה / בכוונה חושב שראוי שתיענה תפילתו ובא לידי אכזבה - התפילה זה שיח לפני ה' שכוללת גם שבח, גם הודאה, גם פירוט הבעיות שלנו, אבל היא בעיקרה שיח, לא ניסיון "להשתלט על העולם".

עברתי כל־מיני דברים שונים ומשונים בחיים והעיקר הגדול שהרמתי מזה זה שאף־פעם אי־אפשר לדעת, לפעמים זה לא טוב להתפלל על משהו מסוים יותר מדי כי אולי זה לא מה שמתאים לנו בהתאם לנסיבות / מדרגתנו / התיקון שלנו, מה שאין כן תפילת הציבור וכמובן כמו שאומר היעב"ץ בהקדמה לסידור שלו - תפילות של אנשי כנסת הגדולה שבוודאי הן מתוקנות ונכונות.

עיון תפילה. | ערוץ ７

מה אני אמור לענות לעצמי כשכל פעם צץ לי איזה מאמר חז"ל שמה שעשיתי לא מספיק

(ובאמת לרוב תפילות לא מזיזות כלום.. אז זה עוד יותר מצדיק את המחשבות)

להתחיל ללמוד חובות הלבבות ואמונה ובטחון של החזון איש. לאחרונה חידשתי חידוש שאני קצת מסופק עליו אבל אשתף.

אומרת הגמ' שישנם ג' דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום, אחד מהם עיון תפילה, ומסבירים המפרשים שהאדם אומר לעצמו - התפללתי כ"כ יפה וטוב, היתה לי תפילה כ"כ חזקה - ודאי שתחינתי תתקבל! אין זה תלוי ב"איך וכמה טוב התפללתי", זה תלוי ברצון ה'.

אם כן, באותה מידה ש"כמה טוב התפללתי" לא באמת משפיע, ויתכן שאתפלל מאוד מאוד טוב ולא אענה - באותה מידה יכול להיות שאתפלל גרוע וכן אענה! העניין הוא לא התפילה בפועל, כלומר - ח"ו לומר שאין צריך להתפלל או לדייק בלשון התפילה, המעשה קריטי והוא העיקר שצריך להיות, אולם בסופו של דבר הלב קובע, וגם אם לא הייתי מרוכז בתפילה והראש שלי כרע לבד במודים - בסופו של דבר עמדתי בתפילה, מתוך אמונה שהכל תלוי בבורא עולם ואני רוצה להתחבר אליו, לבקש ממנו. ע"כ.

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

צריך לכתוב ספר, השאלה אם הוא יהיה מחודש או ספר ליקוטים. ראשית אני ממליץ לך לאסוף את כל המאמרים שאתה נתקל בהם ואז יהיה ניתן לעבוד בצורה 'מהר"לית' - (כדרכו בנתיבות עולם) לעבור מאמר מאמר ולנתח אותו. אשמח לסייע. 

מומלץ ללמוד חזון איש, זה השלמה יפה וחשובה לחובות הלבבות. חובות הלבבות מאוד 'בריסקער', צריך להיות קצת קוקניק (או ספרדי פייטן) כדי לדעת ולהצליח לקלוט ממנו מעבר למה שהוא כותב. צריך לדעת איך לזהות את האווירה שלו, את המגמה, את המקאם. 

בכללי אתן הקדמה מסוימת - יש דברים שניתן "להשיג" ע"י תפילות או השתדלות ויש דברים שלא ניתנים לשינוי. גם לדברים שבאופן הראשון יש גזרה אלוקית ואם הדרך סטטה מהכיוון הפשוט שאליו היתה מיועדת - אז היא תחזור ליושר ע"י כמה עיקומים ופיתולים חדשים. אפשר להקדים את חברך ברחמים, אפשר שיעשו לו נס ואפשר שהוא יזכה בלוטו - אבל בסוף נגיע לאותה תוצאה. יש גזרה אלקית, הדרך להגיע אליה נתונה בידנו ואנו מצווים "לבחור בחיים".

וואי, מעצבן...  

אל תתיאש! כנראה התפילה שלך כל כך חשובה למעלה, ולכן היצר הרע טורח לשים הרבה מניעות בדרך ומעלה לך את המחשבות האלה בתפילה.

פעם קראתי עצה מבעל התניא לנושא הזה-

כשבאות מחשבות מפריעות וטורדניות בתפילה, לא להלחם בהם ולהתחיל מאבק, כי זה רק מעמיק את היסח הדעת

אלא- לנסות פשוט להתעלם מהם. לא לתת להם יחס...  כאילו הם סתם רעש רקע, ולאט לאט לנסות להתמקד במשמעות מילות התפילה.

הוא הביא משל מאדם שעומד לפני המלך ומדבר איתו ופתאום הגיע קבצן מלוכלך ומלא בוץ ולא מפסק לנג'ס, לעשות שטויות ורעש ולהפריע ולעשות הכל כדי לגרום לו להיסח הדעת מהדיבור עם המלך.

מה יעשה האדם? הוא לא ילחם באיש, יצעק עליו ויגרש אותו בכוח מול המלך. זה גם יגרום לו להפסיק את השיחה עם המלך (וזה מה שהקבצן רוצה...) וגם הוא עלול להתלכלך מהאיש. 

במקום, הוא פשוט יתעלם מהקבצן הנ"ל וינסה להתרכז בשיחה עם המלך ככל יכולתו עד ששומרי המלך יוציאו את המפריע.

מקווה שעזר, והמון בהצלחה! אשרייך!

כל העצות האלה להתעלם מהמחשבות זה לאלו שמתבאסים שהם הרהרו באמצע התפילה

אבל הבעיה אצלי זה לא הבעיה אלא עצם המחשבות עצמן.. 

זה לא רק באמצע התפילה גם אחרי זה.

אני פשוט כל הזמן מרגיש שבטח לא פעלתי בתפילה כי יש מאמרי חז"ל וכו' והנה עובדה שלרוב אני לא מקבל כלום.  מה אני עונה למחשבות? לא יודע אם להתעלם מהן יעזור משהו

אני מכיר עצה של ר' נתן להיזכר בתפילות שכן נענו כדי לחזק את האמונה

אבל באמת שבקושי יש לי במה להיזכר.. אז המחשבות מנצחות בסוף

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

מתפללים על זה!

לבטוח בה' ולהאמין בו זה לא קורה מייד,

זה עבודת חיים שאף פעם לא באמת נגמרת...כמו עבודת ה' בכללי.

זה ללמוד מקורות וסיפורים על הנושא, לתת להם להכנס ללב ולאט לאט לסגל על החיים מבט אחר ולראות את המקרים הקטנים בחיים במבט של אמונה.

כל החיים צריך לבקש את זה ולעבוד על האמונה והביטחון. הלוואי שתהיה כל חייך

תהיה @מבקש אמונה ולא תתיאש מלחפש אותה...

אתה לא מאמין בזה בשכל, כלומר מבחינת ההיגיון שלך, או שאתה יודע ומסכים בראש שהכל לטובה וה' הוא טוב ודרך הטוב להיטיב אבל זה פשוט לא נכנס לרגש שאתה ממש מרגיש אמונה וביטחון בלב?

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

אכן תסביך פרדוקסלי... תפילה זה לא כלי רגיל אז הכל הגיוני 

הרעיון הוא שתעשה צעד קטן כחודו של מחט בכיוון מלמטה בכיוון וה' ייתן לך עזרה שמימית להמשיך את התהליך...

היום שבו נולדת זה היום שבו הקב"ה החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך! (רבי נחמן)

ה' ברא אותך ומחייה אותך כל יום, עובדה זו לכשעצמה מעידה כמה הוא אוהב אותך באופן אישי!

רק מביאה כאן מדרש מסכת סנהדרין שקשור אולי: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא(המשך פירוש....)לפיכך לכל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם"

יש הרבה מה להרחיב ולהעמיק בפירוש של מדרש זה ומה הוא אומר, ונראה לי שהוא עונה על הסיפא של דבריך.

הזוהר הקדוש אומר שאם בני האדם היו יודעים את האהבה הגדולה שאוהב הקב"ה את עמ"י היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו.

זו אהבת עולם עמוקה שמבוטאת גם בשיר השירים ועוד הרבה מקורות (אחד מהם מופיע בכ"א שלי)

אמרת "מרגיש כלפיו"- זה רגש שאתה חש בלב אבל אתה מבין בשכל שזה לא ככה או שהשכל הביא אותך להרגשה הזו?  מה הבסיס לזה? אם זה שכלי, יעזור לך מקורות על שאלת הנהגת ה' והטוב והרע בעולם? 

מרגיש לי שמה שכתבתי פה לא ממש קלע לשאלה שלך, אבל קטונתי... מקווה שיענה לפחות בקצת ושבקיאים בנושא ידעו לענות לך כאן... וכדאי לך מאוד ללמוד חסידות! זה עונה על הרבה שאלות בנושא. לדוגמא ספר התניא

ואל תתייאש מלבקש אמונה אף פעם! אשרייך! ובע"ה הוא יעזור לך לעבוד אותו, כי הרי הוא רואה את הרצון שלך והוא אוהב אותך 

לגבי מה ששאלת...

די בשכל נראה לי, כי מצד אחד הוא כן שם אותי בעם ישראל ואפשרות לעולם הבא

אבל מצד שני אני לא מוצא סיבה להאמין שאכפת לו ספציפית ממני שיהיה לי טוב (פה או בעולם הבא) אם אני לא רואה את האהבה מתבטאת במשהו.  סתם להאמין שאוהבים אותי?

וזה שהוא ברא אותי ומחייה אותי זה לא ראיה לאהבה, כי זה נכון גם לגבי אלו שהוא שונא - כמו עמלק וכדומה.. יש לו עוד סיבות.

לא הבנתי מה הכוונה שתפילה זה לא כלי רגיל.. הרי הכל מבוסס על אמונה שהוא רוצה לשמוע ולעזור

מה לא רגיל?

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

שים לב שאמרתי שהמטרה היא לשנות את עצמנו ולא את ה'.. לא אמרתי שה' רוצה להיטיב. הרצון שלו לא משנה כאן, אנחנו המשנים.

תכלס שורה תחתונה מבקשים מהקב"ה כדי לקבל.   

אם לא תבקש ה' לא ידע שאתה צריך? אתה צריך לשכנע אותו? להיות מספיק חמוד כדי שהוא יתרצה לזרוק לך ישועה קטנה? ממש ממש לא. אני מדברת על תפיסה אחרת לגמרי לגבי מה זאת התפילה. העניין הוא שהמציאות מגיבה לנו בהתאם אלינו. אם נשתנה לטובה, נזכך את המחשבה, הדיבור והמעשים - המציאות תגיב באופן חיובי, ולהיפך.

והבעיה שאני תמיד מרגיש שבטח ימצאו סיבה למעלה למה לא לשנות את המציאות בשבילי

שוב, שום דבר חיצוני שלא תלוי בך לא משפיע לא לטובתך ולא לרעתך, אתה היחיד שמשפיע. אף אחד לא מחפש אותך בפינה. או שאתה ראוי או שאתה לא. אתה יכול לחשוש מזה שאתה אולי לא ראוי - אבל אף אחד לא דורש ממך יותר ממה שאתה יכול. אתה משתדל להיות אדם טוב? תהיה בטוח שיהיה לך טוב.

אבל הבעיה שאני מרגיש אחרת, ולא מוצא משהו שיחזק לי את האמונה להפך

כי קשה לצאת מהתפיסה המוכרת והפשוטה שמישהו חיצוני מחליט לי על החיים.

אולי הסברים שכליים הם לא הפתרון, ניסית אולי ללמוד קצת ספרי אמונה וביטחון? בגן האמונה של הרב שלום ארוש או אמונה ברורה של הרב שי שמח (יפה ממש!!)

פשוט ממישהו שטוען שבכל צרתך לו צר והוא שומע תפילה וכו' אתה מצפה לטיפה יותר עזרה.. אחרת למה שאני אאמין לזה.

אם אני אקבל את זה בסבבה שמישהו מחליט לי על החיים, עדיין תישאר השאלה: מניין לי שהוא אוהב אותי אישית ודואג לטובתי?

דווקא קראתי הרבה ספרים, של הרב ארוש ועוד, אבל לא ראיתי מישהו שטרח להוכיח שהקב"ה אוהב כל אחד ואחד.  או שההוכחות די חלשות, או מתייחסים לזה כמובן מאליו

ושוב, אתה חוזר לטעון שיש מישהו (חיצוני) ששומע את התפילה שלך ואמור לעזור לך. אף אחד אחר, מנותק ממך, לא מחליט לך על החיים. לכן מה הוא רוצה או לא רוצה זה לא רלוונטי.

אז לא הבנתי אותך קודם בכלל..

את בכלל אומרת שלא הוא רופא חולים? לא הוא גואל את מי שצריך? לא הוא מפרנס? 

וכו' שאר הדברים...?

אם באה צרה זה לא ממנו? ואם צריך ישועה זה לא יבוא ממנו?

מי שמרפא את האדם, גואל ומפרנס אותו וכולי - זה לא מישהו שנפרד ממנו, זה הוא בעצמו!! הצרות נגרמות לנו רק בגלל עצמנו וגם הישועות. עכשיו מה אני כופרת? לא ח"ו, אלא תקרא את הציטוט שהבאתי כאן - סרטים בראש כשאני מתפלל | ערוץ ７. אולי זה קצת לא פייר ולא נכון מצידי להפיל עליך רעיון כ"כ עמוק בכמה מילים ולצפות שתבין. העניין הוא שה' לא נפרד ממנו, אנחנו גילויים אלוקיים, ה' מנהל את העולם באמצעותנו - אנחנו ניצוצות שלו ואנחנו השליחים שלו לפעול בעולם. עכשיו זה לא אומר שאנחנו זה זה ה'. ה' הוא אינסופי. לא מוגבל. לכן הוא גם יותר מזה, כמו שאומר הרב קוק בציטוט השני בחתימה שלי..

הקב"ה הוא זה שעשה עושה ויעשה לכל המעשים. 

אנחנו כחלק אלוק ממעל רק יכולים ע"י תפילה ומעשים (והשתדלות) לעורר את הרצון למעלה שיוליכו אותנו בדרך שבה רצינו ללכת.. להוריד שפע או לקלקל אותו. 

(עייני בספר נפש החיים)

בכל מקרה אם תצטרכי ישועה או כל דבר אחר זה יהיה תלוי אך ורק ברצון שלו

ומי זה, מה זה הקב"ה? לא משהו נפרד ממנו.

הוכחות? בבקשה (מתוך בסוד התפילה של הרב ראובן פיירמן, להרחבה פשוט עיין שם).

1. מהר"ל, גבורות השם סט: "... ואל יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו שם היו נחשבים דבר זולתו אם כן הוא יתברך ח"ו יחסר דבר שהנמצאים זולתו, אבל אין הדבר כך כי כל הנמצאים שבים אליו באמתת מציאותו וכל הנמצאים אפס זולתו..."
2. עיין מורה נבוכים ג נא.
3. עיין הכוזרי מאמר רביעי ג, ראה שם את פירושו של קול יהודה על הכוזרי.
4. ספר שיחת מלאכי השרת ליקוטים [תנחומא ס"פ משטים] ד"ה ועוד: "ועוד יש לפרש ענין שיתוף שמו רומז אל יכולת השידוד והשתנות השם. והיינו שאינו כח קבוע וקיים בפני עצמו רק כח השי"ת משתתף עמו. וכח השי"ת הוא כח השידוד כי השי"ת הוא בעל הכחות כולם וא"כ אין שום כח נפרד בו בפני עצמו שהרי הוא אחד יחיד ומיוחד וכולם כלולים אחד. ולכך כאשר כחו חוזר למקורו שהוא כח השי"ת שמשותף בו שם כל הכחות כלולים כאחד ואינו כלל כח מיוחד".
5. נפש החיים ג ב: "אדון כל ית"ש הוא מלא את כל העולמות... עד שתוכל לומר שאין כאן שום נברא ועולם כלל רק הכל מלא עצמות אחדותו הפשוט ית"ש".
6. אורות הקודש ח"ב עמ' שצה: "קושי גדול יש בהציור של השגת אלקות ויחוסה להעולם ולכל הנבראים כולם, על פי הציור של ההויה האלקית מחוץ לההויה של העולם, אז נרצה הדבר כאלו איזה הצלחה עמדה, שהאלקים יהיה בחיובו המאושר מהכל, וכל הנבראים הם החסרים, ממניעת הצלחתם, להיות כאלקים. ומפני זה יש נטיה בנפש להציור של האחדות הכוללת, המכרת רק את האלקות, ויודעת גם כן שכל גילוי פרטי איננו ענין האלקות, כי אם הכל, ומקור הכל, ומה שהוא למעלה למעלה מזה. אבל מה שמחלק את הגילוי הפרטי המאלקות, איננו ענין של אמת מצד עצמו, אלא סמיות עינים שלנו גורמת כן, שאיננו מכירים כי אם את הפרטיות".

שאת לא צריכה שהוא יעזור לך אלא את יכולה להושיע את עצמך מכל צרה?

(או אולי גם את כל עם ישראל)

לא מבין מה את רוצה.

נפש החיים בעצמו בשמו דיברת אומר: 

נכון.. זה אומר שאפילו התנועות שנראה לנו שתלויות בנו זה הוא.. הכל הוא

אני לא מתכוונת להגיד שיש לי את היכולות של אלוקים ואני יכולה לעזור לעצמי בלעדיו, או שאני שולטת כמותו. כל האמירות האלו מחלקות ביני לבין אלוקים. תבין, אני חלק ממנו כפשוטו. כלומר ה' פועל בעולם באמצעותנו, אנחנו ה"ידיים" שלו. אנחנו חלק אינטגרלי ממנו. זה לא שיש אותו ואותנו, יש רק אנחנו.

זה לא אומר שה' זה רק אנחנו, כאילו אנחנו זה זה אלוקים, אלא שה' זה משהו הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לתפוס, אבל עולם החומר, אנחנו, לא נפרדים ממנו. אנחנו חלק ממשי מהגודל הזה.

כותב ר' נחום מצ'רנוביל: "ידוע שהקב"ה ברא העולם יש מאין, כי הקב"ה נקרא 'אין' – דבר שאינו מושג. וקודם בריאת העולם היה רק אינסוף בלתי מושג ונקרא 'אין' ונצטמצם בגבול ובדבר שהוא בעל תכלית, ונקרא יש" (מאור עיניים, פרשת קדושים). כלומר - ה' לא ברא משהו שנפרד ממנו, אלא משהו מתוכו ממש.

כמו שאומר המדרש: "הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח ט), וכמו מה שכתוב בתיקוני הזוהר קכב ב: "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו). זאת אומרת אין מקום שהוא לא ה', שה' "פנוי", נפרד ממנו.

אני מקווה שקראת בעיון את הציטוט מאורות הקודש ח"ב עמ' שצה שהבאתי כאן - סרטים בראש כשאני מתפלל | ערוץ ７. הרב קוק מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני.

לדעת כולם הוא שולט בעולם והוא מחליט מה יקבל כל אדם ולכן כשאנחנו צריכים משהו אנחנו מתפללים לקבל אותו כי אם נקבל שפע או לא תלוי ברצון שלו. 

אנחנו חלק ממנו זה לעניין אחר

אתה שוב חוזר לתפיסה המחלקת... אנחנו ה"ידיים" של ה' במציאות.

ואני חוזרת למה שאמרתי בהתחלה - כגודל השינוי שאנחנו נעבור בתפילה כך יהיה גודל השינוי במציאות. המציאות מגיבה לנו בהתאם אלינו. אם נשתנה לטובה, המציאות תגיב באופן חיובי, ולהיפך.

זה לא שמישהו מקשיב לך ומחליט אם לפרגן או לדחות את התפילה, זאת פשוט תגובה מוכרחת.. סיבה ותוצאה. פשוט.

אשמח שתביאי הוכחה מפורשת למה שאמרת..

כי בכל הספרים שקראתי כתוב שהקב"ה כן שומע, וכן מקשיב, ויש מקרים שאדם לא קיבל למרות שיכל לקבל לפי השינוי שעבר (כמו משה רבינו שרצה להיכנס לארץ) ויש מקרים שאדם בנידוי למעלה וכו'

ולא סתם אנחנו אומרים "יהי רצון מלפניך"

אוקי אז תקרא בבקשה את הספר בסוד התפילה של הרב ראובן פיירמן ותחזור אלי עם מסקנות.

או שתלמד קצת ישירות מתורת הרב זצ"ל..

אז הוא מוחק את כל מה שכתוב?

אם קראת אז בטח תוכלי להסביר 

אגב, מי זה ראובן פיירמן? 

אנחנו ה"ידיים" של ה': "ע"כ הוא [האדם] נעשה באמת שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה" (עין איה שבת ח"א, פרק א פסקה ט).

כל פעולה משפיע על המציאות כולה: "הננו רואים את התכונה האורגנית של המציאות החומרית והרוחנית. בבטחה יכולים אנו להשקיף על היחס הכללי של הכל, וממילא על הפעולה שהכל מתפעל מן הכל, והכל פועל על הכל. אין לנו אטום גשמי, ולא שרעף רוחני, שאיננו פועל ונפעל על מלא ובמלוא כל" (אורות הקודש ח"ב עמ' שנה).

אופן פעולת התפילה: "שתי שיטות הן לערכה של התפילה, השיטה המיסטית, והשיטה הרציונלית. הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל שהבעת הרצון הנפשי של האדם, בהתדבקו בא-להים, הרי היא פועלת ויוצרת, מתוך המעמד הרוחני, עלילות רבות ערך בההוויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו. השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית [=נפשית], הפיוטית. האדם יתרומם על ידי ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מידותיו יתעלו. התוכן המוסרי הוא בוודאי אחוז עם הגורל של האדם. בההטבה המוסרית, יוטב הגורל" (שמונה קבצים א רפב).

ובמקום נוסף: "המכוון, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, וע"י היחס שעצמות הווייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההוויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההוויה כולה מתפעלת [=נפעלת] מאחד מחלקיה הרוחניים בייחוד. וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות [=השינוי] הוא יותר נעלה ויותר כללי, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם. זהו העובד בכוונה הראויה שהנפש מתמלאה ממנה והעולם מתברך" (שמונה קבצים א תרסד).

דרך אגב, לא סתם שם ה' מורכב מאותיות הויה...

אני לא רואה שהוא אומר שאין מי ששומע והכל זה רק שינוי ותוצאה. (וטוב שכך)

הרי כשאנחנו מקבלים משהו טוב אנחנו מודים לקב"ה - לא לעצמנו

לחשוב ששינוי גורם תגובה מוכרחת שיבוא שפע

זה כמו שהילד שלך יחשוב שכשהוא אומר בבקשה להורים שלו הוא מכריח אותם להביא ובעצם הם בכלל לא משנים כאן... 

את מבינה כמה זה מצחיק או מעליב כלפיהם.   

זה שהקב"ה נחמד וקבע שמי שעשה את השינוי הנדרש יקבל את מה שביקש (לא בהכרח אגב, שוב)

זה לא מוציא אותו מהתמונה שהוא שומע ומקשיב ומחליט להביא בגלל רחמים ולא כי הוא חייב 

שוב ושוב אתה חוזר לתפיסה הישנה והמוטעית שיש את ה' ויש אותנו. הכל אחד!! אנחנו חלק ממנו.

אנחנו מודים לקב"ה - אנחנו מודים להוויה כולה, למקור שלה ולמה שמעליה (כמו שאומר הרב בציטוט השני בחתימה שלי). אנחנו מכירים בטוב ובשלמות שאנחנו חלק ממנה, ואסירי תודה על כך.

המשל לא זהה לנמשל כי הילד הוא מנותק מההורים שלו.. הוא לא הם.

וזה כן בהכרח. אם לא ראינו תגובה בפועל זה אומר כנראה שהשינוי הנפשי שעברנו בתפילה לא היה עוצמתי מספיק כדי שיגרום לשינוי במציאות שהתפללנו עליו ("וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות [=השינוי] הוא יותר נעלה ויותר כללי, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם").

הזעזוע שלך מובן מאוד אומר הרב: "מתקופה לתקופה הולכת ומתבררת התערבות של אמונת הייחוד הטהורה עם מחשכי ההגשמה, ובכל פעם שחלק ידוע מההגשמה נופל - נדמה כאילו האמונה נופלת, ואחר כך מתגלה שלא נפלה האמונה כי אם נתבררה" (מאמר יסורים ממרקים).

להגדיר את א-להים כמשהו נפרד מהעולם, זאת הגדרה. היא תוחמת את א-להים אל מחוץ לעולם, א-להים בתפיסה הזאת הוא חסר. וזאת הגשמה, זאת אליליות רוחנית בלשונו של הרב.

והציטוטים המודגשים בהחלט אומרים ש"הכל זה רק שינוי ותוצאה".

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

אין כאן שום פרשנות שלי, אני רק מנסה להסביר את דברי הרב המפורשים.

טוב, חבל. לא ראיתי התייחסות אמיתית מצידך לרעיון הזה, רק חזרה על טענות שלא טענתי שהם לא נכונות.. זה נובע לדעתי פשוט מחוסר הבנה של הרעיון.

ניסיתי.

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

אמרתי שה' לא שומע ולא מקשיב? לא, רק הסברתי מחדש מה/מי זה ה' ומתוך כך מה זאת התפילה.

כל הדברים הקלאסיים שאנחנו מכירים - שאנחנו מתפללים לה' ושה' נענה או לא לתפילות, רלוונטיים גם בהסבר החדש, רק שהוא מדייק אותם יותר. שלא נחשוב שעבודת ה' משמעה הכנעת עצמי והכוחות שלי או תלותיות בגורם בעל אינטרסים זרים.

ההסבר הזה הוא לא שלי. הוא מפורש בדברי הרמב"ם, המהר"ל, ר' חיים מוולוז'ין, הראי"ה קוק ועוד, וגם בקבלה.

טוב, קצת קשה לי להשאיר את התגובות שלך בלי מענה כי כל כך חשוב לי לדייק את הדברים, אבל בזה סיימתי להתדיין כאן על הנושא. הלוואי שבע"ה תמצא את התשובה המדויקת לך שתעזור לך בעבודת ה'. בהצלחה

רב במצפה יריחו, כוכב יעקב, מכון מאיר וכו'

לגבי הרב ראובן פיירמן - https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%91%D7%9F_%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%9E%D7%9F

אתה יכול גם למצוא שיעורים שלו, יש הרבה

הייתי אומר "ותמצא נחת" אבל כנראה הגישה שלו לא מביאה לך הרבה נחת..

זה נכון שהוא שולט ומחליט, אבל הוא גם בחר להגביל את עצמו מעצם זה שהוא ברא את העולם.

והדוגמא הכי טובה לזה היא חופש הבחירה אבל זה נושא אחר.

אנחנו לא מתפללים כדי שהשם ישתנה או יעשה משו בישבילנו

אנחנו מתפללים בישביל לעזור לעצמנו. ואנחנו מודים להשם על זה שהוא נותן לזה יד.

בשורה תחתונה תפילה אמורה לשנות אותך לא אותו.

אבל היא טוענת שהוא לא שומע תפילות ולא מחליט אלא קבע מערכת של תן וקח

ובעצם אנחנו משפיעים ולא אמורים לשכנע אותו להשפיע כי הוא בכלל לא מקשיב לתפילות. 

כמו מכונת פחיות.. 

וגם אם כן, זה לא אמור להוות בעיה מאחר שהמערכת הזאת פותחה על ידו.

תסביר למה זה בעייתי ותן מקורות.

אני לא כ"כ בקיא בנושא הזה אבל אשמח אם תסביר לי מה ככ חמור כאן

וזה רק מערכת של תן וקח שפועלת אוטומטית שהוא השאיר לפעול?

לא יודע אם זה חמור, אבל ברור שזו טעות

אני פשוט עסוק כרגע אין לי זמן להביא מקורות אבל זה אמור להיות ברור שזה לא נכון

ידוע שתפילה זה לעורר רחמים, שהקב"ה שומע תפילה.. זה הכי בסיסי שיש

שה' בחר להנהיג את העולם באמצעות מערכת חוקי טבע מאוד ברורה.

ע"פ הרמב"ם חוקי הטבע הם הם הראיה לגדולת ה' ולא השבירה שלהם.

בכל אופן, זה לא מה שטענתי שה' קבע מערכת של תן וקח. ולא נכנס לזה שוב

"עד שתוכל לומר שאין כאן שום נברא ועולם כלל רק הכל מלא עצמות אחדותו הפשוט ית"ש".

איך אנחנו יודעים שה' הוא טוב? ראיתי פעם בשיעור של הרב חגי לונדין שאנחנו רואים שביסוד החיים שלנו עומדת שלמות. אין מושלם בעולם נכון? אז למה אנשים כל הזמן מדברים על שלמות? מאיפה השאיפה התמידית הזאת לשלמות? כי השורש של כולנו הוא השלמות האינסופית.

אומר הרב קוק: "וכשתביעת האורה באה עד הנקודה היותר גבוהה אז מתחלת היא לשאוב שפע אור גדול מהמאור הגנוז שיש בקרבה פנימה, ומתוך תוכה מתגלה לה שהכל שואב אור ממקור היותר עליון, ושהעולמים כולם וכל אשר בהם אינם כי אם גילויים שהם נדמים לנו כעין ניצוצות פרטיים מהתגלות האורה העליונה, אבל כשהם לעצמם הם כולם חטיבה אחת, התגלות אחת, שבה כלול כל היופי, כל האור, כל האמת וכל הטוב. הגלויים הללו הולכים הם במהלכם ומתעלים, הולכים ומתבלטים לעיני כל שהם באמת הנם גילויים של כל הטוב" (צימאון לאל חי).

מה אבל יש גם רע בעולם? טוב אז הוכחנו שקיימת שלמות. אבל מה, שלמות אינה שלמה בלי התאחדות ההפכים - כלומר לדוגמה, הזמן אינו שלם בלי העבר והעתיד. אז גם הטוב אינו שלם בלי הטוב הנסתר המשלים. וברגע זה גיליתי שאין לי הוכחה. כמו שאפשר לקרוא לרע - טוב נסתר, אפשר גם לקרוא לטוב - רע נסתר. @ekselion , @נשמה כללית, אפשר עזרה?

לא הבנתי הוכחה לגבי מה?

רוע נובע מחיסרון. 

אם יש אלוה והוא מעבר לאינסוף והוא מושלם.

אז לא ייתכן לומר שקיים אצלו צורך מסוים.

לכן גם לא שייך לייחס אליו תכונות אנושיות @מבקש אמונה

אלוהים ברא את האדם כדי להטיב לו.

האדם הוא חסר, תחושת ההטבה תורגש רק כאשר יש חיסרון.

לכן אלוהים ברא את האדם חסר בישביל שהוא יכול להתענג על השם.

עם שאלה שכנראה שאין לה תשובה

(לפחות לא כזאת שאנחנו מסוגלים להבין באמת)

אבל אם תצמדי לכלל שהשם הוא השלימות אז השאלה הזאת גם לא אמורה להטריד אותך יותר מדיי

אני בטוחה בזה.

ואני לא מדברת על הטעם למצוות פרה אדומה...

שבעקבות מה שכתבתי כאן סרטים בראש כשאני מתפלל | ערוץ ７

היית יכולה לבוא ולשאול 

- טוב אבל אם השם ברא אותנו זה אומר שהוא רצה לברוא אותנו והרצון זה כביכול גילוי של חיסרון

ובאמת השאלה למה השם ברא אותנו היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.

ואני לא נכנסת ללמה ה' ברא אותנו...

זאת שאלה שהתשובה עליה אולי מעניינת, אבל אפשר לחיות בלעדיה כל עוד אנחנו משתדלים ללכת בדרכיו ולקיים תורה ומצוות מתוך אמונה בצדקתם.

זה לא כזה משכנע...

מאיפה אני יודע שאין בו קצת רוע

ואם אין לו צורך, למה שיאהב אותי דווקא. 

על עשו הוא אמר שהוא שונא אותו, מאיפה אני יודע אם לא גם אותי משום מה

וכו' וכו' 

איזו הוכחה במציאות אתה מחפש 

ליישות בלתי ניתנת להשגה..?

רוע וגם אהבה נובעים מצורך/חיסרון

אין את זה אצלו.

אהבה מתבטאת במעשים - אחרת זה לא אהבה.

לדוגמא בברכות קריאת שמע אתה מוכיח לעצמך שהוא אוהב אותך ממה שכתוב בברכה "אהבת עולם"

אבל עדיין לא ברור לי אולי אכפת לו רק מהעולם הבא ולא אכפת לו שאני סובל כאן 

ביטוי לאכפתיות זה עצם הקיום שלך.

בכל רגע ורגע יש מיליוני ניסים שמניעים את המכונה הזאת שנקראת גוף האדם שהנשמה שלך שוכנת בתוכה. 

מאחר שהוא מושלם ויש לו מה שנקרא "רצון להטיב לנבראיו" 

אזי לא שייך לחשוב שיש לו מניעים אינטרסנטים/נקמניים. שנובעים שוב- מחיסרון בשורה תחתונה.

"

אבל עדיין לא ברור לי אולי אכפת לו רק מהעולם הבא ולא אכפת לו שאני סובל כאן"

זה מעט דומה לטענה של הפילוסופים שסברו שיש בורא אבל הוא לא משגיח. 

גם זו טענה דיי מגוחכת כי היא נובעת מההנחה שלקב"ה "אין כח להתייחס לדברים קטנים" 

כמו אם בן אדם נטל ידיים או לא. אז על אותו אופן אפשר לשאול מה בישביל הקב"ה זה דבר גדול ומה דבר קטן? רב שלומד תורה זה דבר גדול? עליו הקב"ה כן מסתכל? או אולי יצירת גלקסיה חדשה בישבילו זה דבר גדול וכדור הארץ סתם קטן ולא מעניין? ובגלל זה הוא לא משגיח שם.

אם ככה אז הוא ניקח את גלקסיית שביל החלב ואת הנמלה שמטיילת לידך עכשיו 

ונשווה אותם לעומת הקב"ה מי מהם יותר קרוב אליו? מי צריך יותר תשומת לב? לגלקסיה אין עדיפות על הנמלה הזאת כי כולם כאין וכאפס לעומת הקב"ה. לכן לא שייך לעשות את ההשוואות האלו.

ולכן הטענה שהקב"ה לא משגיח על דברים קטנים היא מטופשת כי אין מידה ביחס אליו.

מלוא כל הארץ כבודו, הוא נמצא בכל פרט ופרט. אז כן גם אכפת לו מהעולם הזה שאתה חיי בו, ולפי הנ"ך וחז"ל דווקא העולם הזה יותר "אקטואלי" עבורו מאשר מה שתעשה בעולם הבא.

כי זה שהוא מקיים אותי זה אומר שאכפת לו שאני אהיה קיים - זה כן.

אבל מאיפה אני יודע שאכפת לו שיהיה לי טוב, שהוא רוצה את התפילות שלי שהוא רוצה לעזור לי.

גם את אלו שהוא שונא הוא מקיים באלפי ניסים.. יש לו סיבות וזה לא קשה לו

לא אומר שהוא לא משגיח, או אין לו כוח להשגיח

אבל לדוגמא כמו שרק נחמן אומר שעל הגויים הוא לא משגיח כמו על ישראל

אז אתה רואה, הוא יכול להשגיח אבל זה לא אומר שהוא עושה את זה בהכרח

מה העניין לדון אם "ה' הוא טוב"

אם את כותבת שאין בכלל מישהו ששומע תפילות ואמור לעזור  - את בטח יודעת שזה נגד כל התורה וחז"ל. 

קרדיט ל@קונז שעזר לי להגיע אליה

אז ככה. רוב ככל בני האדם הם בעלי שיפוט מוסרי, כלומר קיים מוסר בעולם. ה' הוא מקור המחויבות שלנו למוסר (ואת זה מוכיח הרב ראובן פיירמן במאמר יפה - יחסי דתיים חילוניים), ולכן זה מוכיח שה' הוא מוסרי.

דיי מיותרים

אחרי שמפנימים את ההנחה שהקב"ה חייב להיות מושלם.

כשיש לך את זה ביד, אתה כבר מבין שכל השאר לא רלוונטי כל המידות והתכונות שכתובים בתנ"ך 

בתכלס בתכלס זה לא באמת. זה רק בישביל להמחיש לבן אדם שיש לו צורת מחשבה מוגבלת מחומר. דברים מסוימים. "דיברה תורה בלשון בני אדם"

 לחשוב האם הקב"ה באמת אוהב אותי או לא בפועל זה לא רלוונטי כי זה לא קיים אצלו.

אני יודע שזה דברים קשים לעיכול. אבל אחרי שתפנים שהוא תכלית השלימות אז תבין שכל האנשה הזאת לא רלוונטית אליו.

איך הגיעו למסקנה שהקב"ה חייב להיות מושלם (ברחמנות וכו')

והוא באמת שומע תפילות ורוצה לעזור ומרחם וכו' זה התוצאה הסופית ולכן זה מה שכתוב בתנ"ך

איך תקרא לזה בעומק זה לא אכפת לי

זה פשוט אבסורד לחשוב של-ישות שיצרה את הכל 

יהיה חיסרון.

אם שנאה או התעלמות לדעתך זה חיסרון, הרי הוא אומר בעצמו "את עשו שנאתי"

או שהגוים בעיניו "כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו" 

שלא אכפת לו מהם

משמע שיש אצלו מצב כזה משום מה.. 

יש לך גם פסוקים מפורשים שיש לו אף ואוזן.

המון מהפסוקים בתורה נועדו להמחיש לנו דברים מסוימים שאנחנו לא יכולים לתפוס ללא המחשה.

זה לא משנה איך תקרא לזה..

אם אתה טוען שאכפת לו ממישהו - בגדול זה אהבה

אם מהשני הוא מתעלם ולא שומע את התפילות שלו - בגדול זה שנאה

אגב, אני חושב שזאת טעות להגיד שזה רק לשון בני אדם

כי דווקא למי שאין לו חיסרון יש לו אהבה אמיתית

לך זה נתפס כשנאה כי זה מה שאתה מכיר ביכולת ראיה המצומצמת שלך.

כל מערכת השכר ועונש בנויה ע"י מנגנון  של צדק. 

להגיד שהשם מתעלם מאנשים מסוימים

זה לומר במילים אחרות שהקב"ה קטנוני אם מישו כי הוא לא הניח תפילין אז זה העליב אותו.

ועכשיו כעונש הוא ברוגז ולא מקשיב לתפילות שלו.

אם זה נראה לך הגיוני לחשוב על ישות מושלמת אז תפאדל באמת שאין לי מה לומר לך על זה

אבל לא יודע,

גם מהגוים הוא די מתעלם למרות שיש ילד שהרגע נולד עוד לא עשה רע.  לא יודע מה החשבונות שלו

אתה לא יודע מה החשבונות שלו

לכן מיותר להתפלפל בזה

אתה לא יודע מי היה הילד הזה

כמו המדרש המפורסם עם משה והילדים שהמצרים התעללו בהם

לא יודע איך אני ניגש לתפילה בהרגשה שהוא רוצה לשמוע אותי...

הטענה שהוא מושלם לא עוזר לי. זה לא משהו שנכנס ללב אתה מבין..

אפילו משה רבינו כשחשש ללכת לפרעה כי הוא מגמגם, הקב"ה לא ענה לו אל תפחד מה אתה לא יודע שאני כל יכול?!  הוא הזכיר לו את הניסים שהוא עשה לו שהוא ראה בעצמו (כמו שכתוב ברש"י)

אז גם אני צריך כאלה ראיות

מקווה שתצליח למצוא את האמת

והיא תתיישב לך על הלב

אמן! תודה אחי

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

מתפללים על מה שצריכים, נקודה. לא הבנתי מה אתה רוצה...

"קוה אל ה'.." זה לסמוך על הרחמים שלו ולכן להמשיך לבקש, לעומת "תוחלת ממושכה" שזה לסמוך שבגלל שהתפללת יפה אתה בטוח תקבל. לא סותר.   

בכל אופן פשוט וברור מהתורה וחז"ל שמתפללים עד שיתקבל ולא זורקים תפילה ומה שיהיה יהיה.

האבות סמכו על הקב"ה עוד הרבה לפני שהם נהיו נביאים.

אני לא אומר שדווקא אם הכל טוב אז מאמינים, אלא שצריך להיות סיבה להאמין שמישהו אוהב אותי ואז אני אסמוך עליו גם בהחלטות הפחות נעימות

הטענה המקורית היא שלאדם יש כל מיני צרכים (פרנסה, זיווג, בריאות, רוחניות) לכן הוא מתפלל עליהם על־מנת שיקבל אותם.

כאשר הוא לא מקבל אותם הוא צריך לשוב ולהתפלל כדי לקבל אותם.

כשזה לא עובד, ההרגשה היא שמחפשים איך לא להביא לו את מה שהוא מבקש.

עכשיו ראשית צריך להבדיל הבדל עצום בין צורך לרצון, יש דברים שאני צריך ולא רוצה, יש דברים שאני רוצה ולא צריך, ויש דברים שאני רוצה אבל לא בטוח שאני צריך.

ניקח לדוגמה כסף, יש סיפור בגמרא על אחד האמוראים או התנאים שהיה חי בעוני מחפיר, אז הציעו לו מהשמיים לקחת רגל משולחן הזהב שהבטיחו לו לעולם הבא כדי שיהיה לו כסף בעולם הזה, אמר שהוא לא חפץ בכך. אז לכאורה כסף זה משהו שבאמת צריכים, זה מאוד קשה לחיות כשיש דאגות של פרנסה ולא יודעים מאיפה להביא אוכל, אבל מצד שני - אותו צדיק הבין שזה לא נכון לבקש את זה.

זיווג - "שמואל אמר אפילו בט"ב יארס שלא יקדמנו אחר. מחלפה שיטתיה דשמואל תמן הוא אמר אלהים מושיב יחידים ביתה במאזנים לעלות המה מהבל יחד - וכא הוא אמר הכין. אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה. אפי' כן לא קיימה." (ירושלמי תענית מ"א ה"ח).

וקרבן העדה שם:

"דרשו בויקרא רבה עד שהן עשויין הבל בתוך מעי אמן הם יחד שמעינן דמה' כבר יצאה הזיווגים:

וכאן הוא אומר דאיכא למיחש שמא יקדמנה אחר ויקחנה:

אלא שמא יקדמנו אחר בתפילה. דתפילה משנה הגזרה. אפילו כן לא קיימה. אם זכה בה ע"י תפילה אינה מתקיימת לו וימות הוא או היא:"

אז יש דברים שאנחנו מתפללים עליהם שלכאורה בעינינו מאוד חשובים או נצרכים אבל למעשה ה' בכוונה מונע אותם מאיתנו. הבעיה האמיתית היא לא זה שה' מונע מאיתנו משהו שלא אמור להגיע אלינו, אלא שבכוח התפילה לפעמים לשנות את המציאות "בכוח" ולהביא משהו שלא אמור היה לבוא.

אז כשאני מתפלל לה' אני כן מבקש שאני אקבל את מה שאני מבקש אבל אני לא מתכוון "להתעקש" איתו, אם זה לא משהו שברור בוודאות שהוא חשוב, ומה בוודאות חשוב? התפילות שתיקנו חכמים, שזה גם ההבדל המהותי בין תפילת היחיד לבין תפילת הציבור.

אפשר להמשיך עם דוגמאות אבל העניין ברור, מישהו יכול לבקש להיות תלמיד חכם גדול אבל ה' יודע שיש לו ראש לביזנס ואם ילך לביזנס יהיה עשיר גדול ויוכל לעשות גמילות חסדים עצומה, ושם הוא נצרך יותר, מישהו יכול לבקש לזכות בלוטו אבל בסוף רק דאגה יצא לו מהכסף שיזכה.

ומה קורה כשמתפללים על חולה ולא עלינו לא נענים? ה' אחראי על המציאות, לא אנחנו, אנחנו אחראים לעשות כמיטב יכולתנו.

עכשיו, שלב אחד קדימה:

חד זמן צרכון מיעבד תעניתא ולא נחת מיטרא.

עבד ר' יהושע תעניתא בדרומא ונחת מטרא, והוון ציפוראיי אמרין ר' יהושע בן לוי לדרומאיי, מחית מיטרא ורבי חנינה עצר מיא מן ציפוראיי.

צרכון מיעבד זמן תיניינות שלח ואייתי לריב"ל א"ל מישגח מרי מיפוק עימן להתענות. נפקון תריהון לתעניתא ולא נחת מיטרא.

עאל ואמר קומיהון: לא רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ולא ר' חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי, אלא דרומאיי ליבהון רכיך ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייתא ולא מיתכנעין.

מי עליל תלה עינוי וחמא אוירא שייף אמר עד כדון הכין. מיד נחת מיטרא וגדר על גרמיה דלא למיעבד כן תובן אמר מה אנא מימור למרי חובא דלא יגבי חוביה."

לפעמים השפע "נעצר" כי אנחנו לא ראויים, ואין מה לעשות (חוץ מלחזור בתשובה), אי־אפשר לבוא אל ה' תמיד בתלונות, ובסוף אמנם ר' חנינה התפלל עליהם והוריד את הגשם, אבל הוא אמר שזאת פעם אחרונה שהוא עושה את זה, כי זה לא נכון לומר לבעל החוב שלא יגבה את חובו.

אז זאת שוב דוגמה לאיך שאפשר בסוף לקבל את מה שרוצים על־ידי התפילה, אבל זה לא נכון לעשות את זה, כתוב שאם משה רבנו היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נכנס לארץ ישראל, אז למה לא התפלל, כי זה לא היה "הוגן", עם כל כמה שצריך להתפלל ולחזור ולהתפלל בסוף אם זה מתקבל או לא זה כבר לא שיקול שלנו.

לכן כוונתי "לשגר" את התפילה היא לא במובן "לזרוק תפילה" כאילו מזלזלים בערכה, אלא שהאחריות שלי בתור יהודי היא להתפלל לפי מיטב הבנתי וכוונתי, והאחריות של ה' היא לעשות עם התפילה הזאת כפי הטוב בעיניו, זה לא נכון להתערב בשיקולים שלו. אם אני מכיר שהתפקיד שלי בעולם זה לעבוד את ה' אני מבין גם שאני צריך לעבוד את ה' עם מה שהוא נותן לי, לא עם מה שהוא לא נותן לי.

לגבי תוחלת ממושכה מחלה לב, רש"י:

"מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכת חנם והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה:"

ככה אני מבין את השאלה המקורית באשכול, אמנם התוס' והמאירי בפירוש השני לקחו את זה לכיוון של התפללתי בכוונה לכן צריך שיענו לי אבל הפשט ברש"י זה שהאדם עסוק כל הזמן בשאלה של למה לא נעניתי, אני חושב שצריך להפריד בין זה שצריך לחזור ולהתפלל לבין זה שחייבים להיענות, משה רבנו בסוף לא נענה, אז בדיעבד מתברר שלא היה טעם בתפילה?

ועוד, ידועים המדרשים הרבים לגבי זה שה' נותן לרשעים כל צרכם כי הוא לא רוצה שיבקשו ממנו דברים, לעומת הצדיקים שמתאווה לתפילתם, כלומר אם הבעיה היא נטו לקבל איזה משהו או לא לקבל אותו, אין צורך בכלל התפילה, אלא עיקר התפילה היא הפנייה והדו־שיח עם ה', והצורך הוא אמתלא בלבד.

ביחס לאהבת ה', סליחה שאני קצת תקיף, אבל זה לא שה' צריך לעשות כל אחד איזה נס פרטי על־מנת שיאמין באהבה שלו (מה גם שזה לא תמיד עוזר), איזו הוכחה בדיוק אנחנו צריכים לאהבת ה'? שתמיד יקשיב לכל התפילות שלנו כולן? שלא תהיינה צרות בעולם?

בתפילת מעריב מברכים "אוהב עמו ישראל", אם זה לא נכון, זאת ברכה לבטלה

ונכון שזאת הסתכלות טכנית מאוד אבל לדעתי אין מנוס ממנה, אם לשפוט את העולם ואת דרכי ההנהגה של ה' לפי ההבנה האישית שלנו, באמת שרחוק מאוד לא נגיע, אבל אם נקבל ראשית את האמיתות שאנחנו מאמינים גם אם לא מבינים שעליהן מושתתת המציאות, ואז ננסה לנתח את המציאות לפי זה, נוכל לחיות חיים נכונים

שה' יסלח לי אבל אני אומר שאחרי השואה אני בספק אם מישהו יכול לבוא ולומר שעל סמך המציאות הנגלית לעין בהיסטוריה האנושית ה' אוהב את עם ישראל

ובכל־זאת זאת האמת, האמת היא שה' אוהב אותנו וכנראה יש דברים שנבין רק בעולם האמת, וזה שזה ככה זה פשוט רצון ה', לא מתוקף תפקידי כאדם פשוט להיכנס לדרכי ההנהגה של ה' בעולם

אתה צודק, יש לו את החשבונות שלו והוא לא תמיד אמור לתת לי מה שאני רוצה..

אבל אני אשמח להבין למה אומרים שכשאתה ניגש לתפילה זה אמור להיות מתוך ביטחון שה' שומע ומקשיב ורוצה לתת.   אז אולי אני טועה בכלל בכל המהלך 

דווקא בברכת אהבת עולם כתוב גם ההוכחה לברכה:

"תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת וכו'"  אבל לא יודע עדיין מרגיש אולי אותי אישית הוא לא ממש אוהב.. סרטים כאלה

סליחה אמנם ש"הטחתי דברים" - בכנות גם לי היו תסביכים כאלה בעבר וזה באמת לא משהו שאפשר לפתור באשכול אחד ב-inn.co.il

בהתבסס על זה שלא כל התפילות מתקבלות ולרוב מסיבות מאוד טובות, באמת אין מה לגשת לתפילה מתוך ביטחון מוחלט בכך שהתפילה הזאת ספציפית תיענה, אלא מתוך אמונה שה' מקשיב לתפילה ויודע מה לעשות איתה ויעזור לנו לפי העניין

ביחס לאהבת ה', אם אנחנו כבר בשוונג של ירושלמי תענית, קבל סיפור מדהים:

"איתחמי לרבי אבהו פנטקקה יצלי ואתי מיטרא נחית מיטרא שלח ר' אבהו ואייתיה שא"ל חמר עבין ההוא גוברא עביד בכל יום מוגר זנייתה משפר תייטרון מעיל מניהון לבני מטפח ומרקד קדמיהון ומקיש בבבויא קדמיהון. א"ל ומה טיבו עבדת א"ל חד זמן הוה ההוא גברא משפט תייטרון אתא חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכיי' ואמרית ליה מה ליך ואמרה לי בעלה דההיא איתתא חביש ואנא בעיא מיחמי מה מעביד ומפנינה וזבנת ערסי ופרוס ערסיי ויהבית לה טימיתיה ואמרת לה הא ליך פניי בעליך ולא תיחטיי א"ל כדיי את מצלייא ומתעניא."

בקיצור נמרץ, חכמים היו מחפשים אנשים צדיקים שיתפללו עליהם בתעניות ציבור, וכל פעם היו מוצאים מישהו אחר עם איזו צדקה מיוחדת שהוא עשה.

אז במקרה הזה ר' אבהו מצא את פנטקקה (מלשון יווני - פנטה זה חמש, קקוס זה משהו רע, על שם שהיו חמש עבירות שהיה רגיל בהן בכל יום), ומי היה פנטקקה הזה, היה סרסור רציני ביותר, מנהל בית בושת (!)

אלא שפעם אחת אישה אחת שבעלה נשבה והייתה צריכה לפדות אותו חשבה להתחיל לעבוד שם, שמע את הסיפור שלה והחליט למכור את המיטה שלו כולל המצעים והסדינים כדי שתפדה את בעלה שלא תצטרך לזה.

וזה האיש ששבר את הבצורת בתענית ציבור!

אז באמת איך אומרים, אתה בחיים לא יכול לדעת...

לפעמים גם אני נקלע למחשבות שמה עוזר כל זה שאני משתדל להתפלל / ללמוד תורה / לשמור מצוות, כי באמת יש ימים שהם פשוט קשים מנשוא מבחינה נפשית, אבל אין מה לעשות חוץ מלהתחזק באמונה למעלה מהשכל שה' יודע מה הוא עושה ואני הבורג הקטן צריך ללכת איתו יד ביד בקטע הזה

תגיד תמיד בסוף התפילה "רבונו של עולם, אתה יודע מה אני רוצה לבקש ממך, בבקשה תן לי מה שטוב לי ושישמח אותי"

רק אל תיכנס ללחץ אם זה עוזר או לא....

אם כן, אז גם אם לא נעניתי אני אדע שהבעיה היא לא באיך שהתפללתי

בודאי שלא נועדו כדי להחליש אלא כדי לחזק., ולכן נראה לי שלא הבנת אותם עד הסוף, כי אם היית מבין אותם, היית מחוזק מזה ולא יוצא חלש מכך.

ב"ה התורה שלנו היא תורה שבעל פה, ולכן, גם אם הותרה בשעת הדחק להכתב, צריך להתייחס לזה כאילו מדובר באמירה שמישהו אמר בעל פה ולא כ'תוכן כתוב'.

תחשוב על זה שמישהו כתב עכשיו על פתק משהו שהוא רוצה לזכור - בוןדאי שהוא כתב רק ראשי פרקים ולא כתב את כל ההשלכות ואת כל ההסתעפויות שלו? בודאי שלא. 

לכן אנחנו מוצאים המון מאמרי חז"ל שסותרים זה את זה, והגמרא מליאהה רק בברייתות משניות וסוגיות שסותרות אחת את השניה.

לכן אם אתה רואה מאמר חז"ל שכרגע מחליש אותך - תנוח דעתך, חז"ל לא התכוונו אליך! הם התכוונו לומר את זה למי שזה מחזק אותו.

בטח שיש על מה לחשוב ביחס לרגשות והשמחשבות שמתעוררים בך - אך זה נשראה לי קשור בעיקר למה שעובר לך בראש ובלב ופחות למה שחז"ל אמרו, וביחס לדברי חזל עצמם, באמת כדאי שתנוח דעתך כדי שזה לא יעצים את העניין.

או שזה אמת או שזה לא אמת...

אם אתה אומר שלא הבנתי אז אדרבא תגיד לי מה הפירוש הנכון, או לפחות תביא דעה שמיועדת לדרגה שלי... אחרת אני לא יכול להתעלם מדברי חז"ל.  

ועכשיו אני רואה גמרא שממש מאמתת את העניין:   (בבא מציעא ק"ו ע"א)

אמר ליה זרעה חיטי ואזל הוא וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגא ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה

מאי מי אמרינן דאמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא או דלמא מצי אמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי "ותגזר אומר ויקם לך"

מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור                                                                                                                                                                                                                            

תראה מה כותב רש"י

ותגזר אומר - מה שתבקש מן היוצר יעשה, ואני לא בקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטין:

כשאתה עומד מול ת"ח *חי* ומסביר לו על הבעיה/שאלה שלך על עבודת ה' אז הוא יכול להדריך אותך בצורה ספציפית.  אם הוא רואה שאתה כרגע לא יכול להכיל תוכחה, הוא ינחם אותך ויעודד אותך וכולי... מה שלא נכון ביחס לספרים, שעם כל גדולתם, הם לא חיים, ולכן הם לא יכולים להתחשב באיזה מצב אתה נמצא עכשיו ומה יתאים לך לעבודת ה'. 

אז כוונתי היא כזאת - במידה ואתה אמירה או סיפור בגמרא ובמדרש שלא מתיישב לך על הלב ואתה מרגיש שהוא מקשה לך על עבודת ה', יכול להיות שבאמת שכדאי שתעיין באמריות חז"ל אחרות שיותר יתאימו למצב שלך. בודאי שחז"ל לא התכוונו שאנשים יכנוס לתקיעות בעבודת ה' ולרגשות אשמות ומצפון שימנע מהם להמשיך לשמוח בעבודת ה', לא?

אתה צודק.

ובאמת אני נזכר שיצא לי לקרוא דיבור כלשהו שהקב"ה מדקדק בתפילה לפי היכולת של האדם להתפלל.

אבל מה הבעיה הגדולה יותר, 

שהקב"ה נתפס לי במוח כפחות סלחן ופחות שמח להעניק

ממילא יוצא שאפילו ששמעתי דיבורים אחרים הדיבורים הקשים נתפסים אצלי כיותר אמינים.

ועם זה אני לא ממש יודע איך להתמודד

אבל כמעט כל בעיה, המודעות אליה היא הרבה יותר מ50% מהפתרון...

עצם, האפשרות שלך להסתכל על עצמך מבחוץ ולומר "אני יודע שאני מגזים בעניין הזה והזה והראייה שלי מגמתי לכיוון מסויים שלא הייתי חפץ בו" זה דבר גדול וגם שימושי. נראה לי שגם כדאי מאוד לתרגל אותו ולנסות אותו כמה שיותר. 

כי איך זה קורה למעשה? מחשבה נכנסת לראש של בנאדם וככל שהוא חושב עליה יותר ויותר ככה היא יותר מתקבעת אצלו והופכת אצלו לדפוס. כמו שהדפוס הזה נוצר ככה אפשר לבנות דפוס אחר שיחליף אותו. אשריך.

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!