הטענה המקורית היא שלאדם יש כל מיני צרכים (פרנסה, זיווג, בריאות, רוחניות) לכן הוא מתפלל עליהם על־מנת שיקבל אותם.
כאשר הוא לא מקבל אותם הוא צריך לשוב ולהתפלל כדי לקבל אותם.
כשזה לא עובד, ההרגשה היא שמחפשים איך לא להביא לו את מה שהוא מבקש.
עכשיו ראשית צריך להבדיל הבדל עצום בין צורך לרצון, יש דברים שאני צריך ולא רוצה, יש דברים שאני רוצה ולא צריך, ויש דברים שאני רוצה אבל לא בטוח שאני צריך.
ניקח לדוגמה כסף, יש סיפור בגמרא על אחד האמוראים או התנאים שהיה חי בעוני מחפיר, אז הציעו לו מהשמיים לקחת רגל משולחן הזהב שהבטיחו לו לעולם הבא כדי שיהיה לו כסף בעולם הזה, אמר שהוא לא חפץ בכך. אז לכאורה כסף זה משהו שבאמת צריכים, זה מאוד קשה לחיות כשיש דאגות של פרנסה ולא יודעים מאיפה להביא אוכל, אבל מצד שני - אותו צדיק הבין שזה לא נכון לבקש את זה.
זיווג - "שמואל אמר אפילו בט"ב יארס שלא יקדמנו אחר. מחלפה שיטתיה דשמואל תמן הוא אמר אלהים מושיב יחידים ביתה במאזנים לעלות המה מהבל יחד - וכא הוא אמר הכין. אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה. אפי' כן לא קיימה." (ירושלמי תענית מ"א ה"ח).
וקרבן העדה שם:
"דרשו בויקרא רבה עד שהן עשויין הבל בתוך מעי אמן הם יחד שמעינן דמה' כבר יצאה הזיווגים:
וכאן הוא אומר דאיכא למיחש שמא יקדמנה אחר ויקחנה:
אלא שמא יקדמנו אחר בתפילה. דתפילה משנה הגזרה. אפילו כן לא קיימה. אם זכה בה ע"י תפילה אינה מתקיימת לו וימות הוא או היא:"
אז יש דברים שאנחנו מתפללים עליהם שלכאורה בעינינו מאוד חשובים או נצרכים אבל למעשה ה' בכוונה מונע אותם מאיתנו. הבעיה האמיתית היא לא זה שה' מונע מאיתנו משהו שלא אמור להגיע אלינו, אלא שבכוח התפילה לפעמים לשנות את המציאות "בכוח" ולהביא משהו שלא אמור היה לבוא.
אז כשאני מתפלל לה' אני כן מבקש שאני אקבל את מה שאני מבקש אבל אני לא מתכוון "להתעקש" איתו, אם זה לא משהו שברור בוודאות שהוא חשוב, ומה בוודאות חשוב? התפילות שתיקנו חכמים, שזה גם ההבדל המהותי בין תפילת היחיד לבין תפילת הציבור.
אפשר להמשיך עם דוגמאות אבל העניין ברור, מישהו יכול לבקש להיות תלמיד חכם גדול אבל ה' יודע שיש לו ראש לביזנס ואם ילך לביזנס יהיה עשיר גדול ויוכל לעשות גמילות חסדים עצומה, ושם הוא נצרך יותר, מישהו יכול לבקש לזכות בלוטו אבל בסוף רק דאגה יצא לו מהכסף שיזכה.
ומה קורה כשמתפללים על חולה ולא עלינו לא נענים? ה' אחראי על המציאות, לא אנחנו, אנחנו אחראים לעשות כמיטב יכולתנו.
עכשיו, שלב אחד קדימה:
חד זמן צרכון מיעבד תעניתא ולא נחת מיטרא.
עבד ר' יהושע תעניתא בדרומא ונחת מטרא, והוון ציפוראיי אמרין ר' יהושע בן לוי לדרומאיי, מחית מיטרא ורבי חנינה עצר מיא מן ציפוראיי.
צרכון מיעבד זמן תיניינות שלח ואייתי לריב"ל א"ל מישגח מרי מיפוק עימן להתענות. נפקון תריהון לתעניתא ולא נחת מיטרא.
עאל ואמר קומיהון: לא רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ולא ר' חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי, אלא דרומאיי ליבהון רכיך ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייתא ולא מיתכנעין.
מי עליל תלה עינוי וחמא אוירא שייף אמר עד כדון הכין. מיד נחת מיטרא וגדר על גרמיה דלא למיעבד כן תובן אמר מה אנא מימור למרי חובא דלא יגבי חוביה."
לפעמים השפע "נעצר" כי אנחנו לא ראויים, ואין מה לעשות (חוץ מלחזור בתשובה), אי־אפשר לבוא אל ה' תמיד בתלונות, ובסוף אמנם ר' חנינה התפלל עליהם והוריד את הגשם, אבל הוא אמר שזאת פעם אחרונה שהוא עושה את זה, כי זה לא נכון לומר לבעל החוב שלא יגבה את חובו.
אז זאת שוב דוגמה לאיך שאפשר בסוף לקבל את מה שרוצים על־ידי התפילה, אבל זה לא נכון לעשות את זה, כתוב שאם משה רבנו היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נכנס לארץ ישראל, אז למה לא התפלל, כי זה לא היה "הוגן", עם כל כמה שצריך להתפלל ולחזור ולהתפלל בסוף אם זה מתקבל או לא זה כבר לא שיקול שלנו.
לכן כוונתי "לשגר" את התפילה היא לא במובן "לזרוק תפילה" כאילו מזלזלים בערכה, אלא שהאחריות שלי בתור יהודי היא להתפלל לפי מיטב הבנתי וכוונתי, והאחריות של ה' היא לעשות עם התפילה הזאת כפי הטוב בעיניו, זה לא נכון להתערב בשיקולים שלו. אם אני מכיר שהתפקיד שלי בעולם זה לעבוד את ה' אני מבין גם שאני צריך לעבוד את ה' עם מה שהוא נותן לי, לא עם מה שהוא לא נותן לי.
לגבי תוחלת ממושכה מחלה לב, רש"י:
"מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכת חנם והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה:"
ככה אני מבין את השאלה המקורית באשכול, אמנם התוס' והמאירי בפירוש השני לקחו את זה לכיוון של התפללתי בכוונה לכן צריך שיענו לי אבל הפשט ברש"י זה שהאדם עסוק כל הזמן בשאלה של למה לא נעניתי, אני חושב שצריך להפריד בין זה שצריך לחזור ולהתפלל לבין זה שחייבים להיענות, משה רבנו בסוף לא נענה, אז בדיעבד מתברר שלא היה טעם בתפילה?
ועוד, ידועים המדרשים הרבים לגבי זה שה' נותן לרשעים כל צרכם כי הוא לא רוצה שיבקשו ממנו דברים, לעומת הצדיקים שמתאווה לתפילתם, כלומר אם הבעיה היא נטו לקבל איזה משהו או לא לקבל אותו, אין צורך בכלל התפילה, אלא עיקר התפילה היא הפנייה והדו־שיח עם ה', והצורך הוא אמתלא בלבד.
ביחס לאהבת ה', סליחה שאני קצת תקיף, אבל זה לא שה' צריך לעשות כל אחד איזה נס פרטי על־מנת שיאמין באהבה שלו (מה גם שזה לא תמיד עוזר), איזו הוכחה בדיוק אנחנו צריכים לאהבת ה'? שתמיד יקשיב לכל התפילות שלנו כולן? שלא תהיינה צרות בעולם?
בתפילת מעריב מברכים "אוהב עמו ישראל", אם זה לא נכון, זאת ברכה לבטלה
ונכון שזאת הסתכלות טכנית מאוד אבל לדעתי אין מנוס ממנה, אם לשפוט את העולם ואת דרכי ההנהגה של ה' לפי ההבנה האישית שלנו, באמת שרחוק מאוד לא נגיע, אבל אם נקבל ראשית את האמיתות שאנחנו מאמינים גם אם לא מבינים שעליהן מושתתת המציאות, ואז ננסה לנתח את המציאות לפי זה, נוכל לחיות חיים נכונים
שה' יסלח לי אבל אני אומר שאחרי השואה אני בספק אם מישהו יכול לבוא ולומר שעל סמך המציאות הנגלית לעין בהיסטוריה האנושית ה' אוהב את עם ישראל
ובכל־זאת זאת האמת, האמת היא שה' אוהב אותנו וכנראה יש דברים שנבין רק בעולם האמת, וזה שזה ככה זה פשוט רצון ה', לא מתוקף תפקידי כאדם פשוט להיכנס לדרכי ההנהגה של ה' בעולם
מה עושיםםם
)
מקווה שהדברים יהיו לתועלת
)
