שנה וחצי אחרי הלידה של האוצר הבלעדי שלנו ..
ואני עדיין לא במקום של לחשוב על הריון מחדש.
חשבתי שכן, הייתי בטוחה שכן!
יש לי תור עוד מעט להוצאת ההתקן אפילו ודיברנו על זה פחות או יותר (או שאולי בגלל שלא דיברנו על זה ברצינות זה לא יציב אצלי)
אבל אחרי שהייתי חולת קורונה והרגשתי זוועה והבית היה זוועה ובעלי בסוף קרס אני פשוט מפחדת להכניס את עצמי שוב למצב הזה של חוסר יכולת לפעול, מרגישה שזה לא פייר כלפי הבית וכלפי הקטן שלי.
גם הרצון להרחיב את המשפחה, פתאום אני חשה מצפון כלפי הבן שלי, אני אהיה הרבה פחות פנויה אליו ולא יהיה לי כח ובטח כשיגיע תינוק חדש אז הוא יקבל פחות תשומי טפחות מאבא ואמא שלו או שיקבל אבל חוסר סבלנות וחוזר כח ועצוב לי לחשוב על זה ככה...וזה בלי לדבר על לחזור שוב לא לישון בלילות (כאילו שעכשיו אנחנו ישנים...) ובגלל שאני סטודנטית לא תהיה לי חופשת לידה נורמאלית וזה שוב יהיה להכנס ללילות לבנים וגזים והנקות ובאלי לבכות...בעלי ואני עדיין רבים מי יקום לקטן באמצע הלילה(זה אולי נושא לשרשור אחר) אז אני מדמיינת להוסיף עוד נספח הוויכוחים האלא התור של מי לקום... אוי...אין לי כוחות לזה....
ובנוגע ליורש העצר, הוא כל כך אנרגטי גורם לי לסיים את היום גמורה על הספה ורצוצה לגמרי .. מוצפת אהבה אבל בלי טיפת כח. אפילו אמא שלי שזה נדיר לשמוע ממנה דברים כאלה אומרת לי שהוא ילד שנורא דורש את היחס שלו והוא לא פשוט במובן של ילד רגוע, הוא ישב כמה רגעים ואז יטפס על הספה או על השייש ויקםוץ על השולחן וימשוך דברים .. קיצר לא משעמם איתו
ומצד שני אני מפחדת שהמצב לא ישתנה כי זה אף פעם לא יהיה קל יותר ואף פעם אין רגע מתאים אז איך אני אתגבר על זה???
הייתי בטוחה שזה מאחורי ופתאום בשבועות האחרונים זה צף שוב..
אני רוצה שיהיו לו אחים והוא כל כך אוהב תינוקות אבל אני פשוט מרגישה עוד לא שם.
העיקר לפני כמה שבועות ממש רציתי ודמיינתי ואפילו הייתי בטוחה שאני בהריון לא מתוכנן וקצת שמחתי שזה לא בידיים שלי למרות שפחדתי והייתי מזועזעת ...
אני מרגישה מבולבלת ומוצפת
וכשאני שומעת על חברות מסביב בהריון הצביטה שיש לי היא לא למה הן כן ואני לא אלא למה אני עדיין לא רוצה?? אני רוצה לרצות!!!
תודה על המקום לפרוק
תעזרו לי להרגיש טוב עם עצמי! ושברגע הזה יגיע!!
ואני עדיין לא במקום של לחשוב על הריון מחדש.
חשבתי שכן, הייתי בטוחה שכן!
יש לי תור עוד מעט להוצאת ההתקן אפילו ודיברנו על זה פחות או יותר (או שאולי בגלל שלא דיברנו על זה ברצינות זה לא יציב אצלי)
אבל אחרי שהייתי חולת קורונה והרגשתי זוועה והבית היה זוועה ובעלי בסוף קרס אני פשוט מפחדת להכניס את עצמי שוב למצב הזה של חוסר יכולת לפעול, מרגישה שזה לא פייר כלפי הבית וכלפי הקטן שלי.
גם הרצון להרחיב את המשפחה, פתאום אני חשה מצפון כלפי הבן שלי, אני אהיה הרבה פחות פנויה אליו ולא יהיה לי כח ובטח כשיגיע תינוק חדש אז הוא יקבל פחות תשומי טפחות מאבא ואמא שלו או שיקבל אבל חוסר סבלנות וחוזר כח ועצוב לי לחשוב על זה ככה...וזה בלי לדבר על לחזור שוב לא לישון בלילות (כאילו שעכשיו אנחנו ישנים...) ובגלל שאני סטודנטית לא תהיה לי חופשת לידה נורמאלית וזה שוב יהיה להכנס ללילות לבנים וגזים והנקות ובאלי לבכות...בעלי ואני עדיין רבים מי יקום לקטן באמצע הלילה(זה אולי נושא לשרשור אחר) אז אני מדמיינת להוסיף עוד נספח הוויכוחים האלא התור של מי לקום... אוי...אין לי כוחות לזה....
ובנוגע ליורש העצר, הוא כל כך אנרגטי גורם לי לסיים את היום גמורה על הספה ורצוצה לגמרי .. מוצפת אהבה אבל בלי טיפת כח. אפילו אמא שלי שזה נדיר לשמוע ממנה דברים כאלה אומרת לי שהוא ילד שנורא דורש את היחס שלו והוא לא פשוט במובן של ילד רגוע, הוא ישב כמה רגעים ואז יטפס על הספה או על השייש ויקםוץ על השולחן וימשוך דברים .. קיצר לא משעמם איתו
ומצד שני אני מפחדת שהמצב לא ישתנה כי זה אף פעם לא יהיה קל יותר ואף פעם אין רגע מתאים אז איך אני אתגבר על זה???
הייתי בטוחה שזה מאחורי ופתאום בשבועות האחרונים זה צף שוב..
אני רוצה שיהיו לו אחים והוא כל כך אוהב תינוקות אבל אני פשוט מרגישה עוד לא שם.
העיקר לפני כמה שבועות ממש רציתי ודמיינתי ואפילו הייתי בטוחה שאני בהריון לא מתוכנן וקצת שמחתי שזה לא בידיים שלי למרות שפחדתי והייתי מזועזעת ...
אני מרגישה מבולבלת ומוצפת
וכשאני שומעת על חברות מסביב בהריון הצביטה שיש לי היא לא למה הן כן ואני לא אלא למה אני עדיין לא רוצה?? אני רוצה לרצות!!!
תודה על המקום לפרוק
תעזרו לי להרגיש טוב עם עצמי! ושברגע הזה יגיע!!
