לפני כמה חודשים

זו פסקה ג בהתחלה של הספר "יש לך כנפי רוח"

למי שמכיר

"אחת מהדרגות של התנוצצות רוח הקודש היא כשהולכת ומתבררת לו גדולת הערך של היחס שלו לאלוהים" - כשאדם מזהה ומסתכל על חייו, כשהוא מבין שיש סיבה שהשם ברא אותו דווקא בצורה הזאת ודווקא בדור הזה, ודווקא בתור יהודי - חלק מעם שמופיע את האמת האלוהית בעולם ומביא את העולם לגאולה, להיות חחק זעיר מזה זה כבר עולם ומלואו. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו איזה זכות מדהימה זאת שנולדנו דווקא לעם הזה ודווקא בארץ ישראל ודווקא בתקופה הזאת שכל הנביאים התנבאו עליה. 
להפנים שלכל אחד מאיתנו יש חלק גדול בקידום הגאולה (אע"פ שאנחנו אולי לא רואים את זה) אבל העובדה שהשם בחר שדווקא כעת כדאי להביא אותנו לעולם זה מוכיח.
ככה אפשר להתחיל לזהות את "היחס שלנו לאלוהים".

"ומזה מסתעפת הידיעה עד כדי הבירור ההולך ואור של היחס של העולם כולו לאלוהים"
לכל פרט בבריאה יש תפקיד, מכאן אדרבא אפשר להבין את חשיבות הערך שלנו והקרבה שלנו להשם, שאנחנו נמצאים במרכז העולם שחזל אומרים שזה ישראל. ובעם שדרכו אמורים להתברך כל העולם "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

"והנקודה המרכזית שבברור זה היא שכל מה שהציור הפנימי של האדם יתעמק ויתגדל בערך יחס זה,ככה יתאדר תוכן השלמות שלו ותוכן השלמות של העולם כולו" 
כשאדם מזהה את הצד החיובי בכל פרט ופרט בחיים בעולם הזה, הוא לאט לאט יפתח את מה שחזל אומרים שזו המידה הטובה ביותר שאפשר לאמץ - עין טובה. לימוד זכות וסנגוריא אלו ה-דברים שהשם תמיד חיפש במנהיגים שלנו לאורך הדורות. כמו שלעין רעה יש יכולת להשפיע לרעה כך באותו אופן אך להבדיל בצורה הפוכה,גם עין טובה יכולה להשפיע על המציאות. 
ולכן - "ככה יתאדר תוכן השלמות שלו ותוכן השלמות של כל העולם כולו, התלוי במרכזו בשלמותו של האדם אשר עוז לו באלוהים"
אילולי השינוי בתפיסה של אותו יהודי לגבי החיים,אז גם לא היה נגרם שינוי לעולם כולו.
לכל יהודי יש כוח עצום להשפיע בעולם.
לכן דווקא כאשר כל היהודים יגיעו לתיקון,אז אוטומטית גם העולם יגיע לתיקון וזו תהיה הגאולה השלימה.

רעיון מבורך וחשוב..

שתזכה לדבוק בתורת הרב זצ"ל ולהעמיק בה עוד ועוד.

@מדרשיסטית20

בלנ"ד אשתדל

יאלה בע"ה.

האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים בדרך ישרה
הרב מסביר כאן כלל עמוק וחשוב מאוד 
שהיום קוראים לו- אינטואיציה.
לכל אדם יש דחף/קול פנימי שמעורר אותו להימשך לx  ולא לy. 
לעיתים, זו יכולה להיות אינטואיציה שלילית, זאת אומרת, אדם שהוא רע באופן כללי יימשך לרע.

כמו שאומר החכם באדם:  " נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע". 
לעומת זאת אדם שהוא מוסרי בסך הכל סביר להניח שהאינטואיציה שלו תוביל אותו למקום טוב. 
לכן הרב מדגיש בהתחלה : "האדם הישר" לא סתם אדם, אלא אדם ישר. 
משום שאדם ישר וטוב שהנשמה שלו יותר טהורה, דווקא אצלו סביר להניח שהאינטואיציה מגיעה ממקום טוב, ולכן הוא צריך להאמין בעצמו, להאמין במה שהוא מתחבר אליו, לבטוח שזה מגיע ממקום טוב.

יש אמרה אצל חז"ל "ישראל אם אין נביאים הם, בני נביאים הם"
גם לעם ישראל יש אינטואיציה טובה שקשורה להשם (אף על פי שאין לנו נבואה כיום) כן יש בנו את התכונה לזהות את האמת. בגלל שאנחנו עם טוב במהותו, ולכן חזקה שהאינטואיציה שלנו חיובית.

בהמשך הרב מסביר כמה חשוב שיהיה לנו קשר לתורה, כי באמצעות התורה אדם מפתח לעצמו את היכולת לראות את האמת שהיא דבר ה'.

ובסוף הוא חותם את הפסקה "וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ולהבת מאוד בחייו,בנטיותיו, וללכת בהם בבטחה. אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים"

הרב מסביר כאן כמה חשוב שעם ישראל יאמין בעצמו ויכיר בעצמו שבנו בחר מכל העמים ושתכלית שלנו זה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
בבחינת "נברכו בך כל משפחות האדמה"
כל עוד אין לנו ביטחון בעצמנו כעם אז אנחנו לא ממלאים את היעוד שלנו, ואמשיל את זה כך:
כאשר לאדם יש ביטחון עצמי ירוד, כשהוא לא מכיר בעצמו, ביכולות שלו, אז אוטומטית אנשים פחות מחזיקים ממנו, ולא מייחסים אליו חשיבות.

יש דוגמא טובה לזה בפרשת המרגלים "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"
אותו דבר המצב שלנו בעם כיום, אמנם יש שיפור ניכר מימי הגלות שבכלל לא היה לנו מדינה ולא היינו בישראל.
אבל עדיין אנחנו לא לגמרי בטוחים ביעוד שלנו, ולכן יש תופעות לוואי כמו שמאלנות שבתכלס זה בקשת סליחה מהערבים על זה שכביכול לקחנו את האדמות שלהם. למרות שהכל שלנו.
הם מזהים את החולשה הזאת, חושבים שהשם כבר כביכול נטש אותנו ולכן מותר להם להזיק לנו.

(זה אגב גם בדיוק הטענה של הברית החדשה, ושל האסלם למי שמכיר..)

לכן עדיין יש צרות עד שנתפכח אבל כאמור.. זה תהליך.

בעז"ה שנזכה להיות מאלו שעושים את השינוי הזה

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

התחברתי לרעיון של האינטואיציה של האדם הישר דווקא, צריך כנות

"כשנפגשים עם מצבים של קטנות מוצאים הגדולים את המידות שלהם חריפות מדיי"
פירוש: כשצדיקים נזכרים בעוונות שלהם הם מתמלאים ברגשות של חרטה, כאב ואפילו הלקאה עצמית על כך שהם נפלו וזה נובע מהענווה שלהם.

"יכולים הם להביט אל רוחם פנימה ולמצוא את כל הליקויים שבו, אבל לא יוכלו להונות את נפשם גם אונאה של ענווה שהם באמת הנם הגרועים שבבני אדם"
- לצדיקים יש נטיה לשפלות רוח,נטיה לזלזל במעלות שלהם בגלל החיסרונות שקיימים בנפשם/חטאים שעשו בעבר. זה גורם להם לחשוב שאין להם מעלה מיוחדת ואדרבא שהם במצב לא טוב.
אומר הרב זה נכון, יש נטיה לנפש של צדיק לעשות את זה, אבל עמוק בתת מודע, גם הצדיק יודע שהוא במצב טוב מאוד ועכשיו יסביר למה:
"שהרי בני אדם רבים ששים תמיד בגווניהם, ואינם מכירים אי רצון במדותיהם, רק אלה צלולי הדעה, נפשם ירעה להם על מדותיהם ועל מעשיהם שאינם רצויים"
מסביר הרב, שהמון בני אדם בכלל לא נמצאים במדרגה של הכרה במידות המקולקלות שלהם או חרטה בכל מיני מעשים. בישביל להגיע למדרגה כזאת צריך להיות "צלול בדעת" דהיינו, אדם שמחובר גם בחיים החומריים האלה לנשמה הטהורה שלו,ולכן הוא מרגיש צער וכאב על כל מיני עניינים מגונים. אדם כזה (בעל תשובה) הוא אדם שנמצא גבוהה מאוד ביחס להרבה אנשים.
"רק יבואו לידי מסקנא,שאמנם גדולים הם לקוייהם,אבל ההרגשה בהלקויים בעצמה גדלות היא,והגדלות הזאת כבר נותנת היא ערובה שלו ישפלו אלה אשר הכרת צידם השפל היא צרתם הקבועה"
מעצם העובדה שאדם מרגיש צער על המידות ועל חטאים, זה אומר שהנשמה שלו בריאה והוא במצב טוב. אמשיל את זה להבדיל לא עלינו לגבי אדם שהוא משותק, הרופא דוקר אותו עם מחט ברגל והוא לא מרגיש כלום- זה סימן שהגוף נמצא במצב לא טוב.
כנ"ל עם הנשמה,אדם שלא מרגיש חרטה נמצא במצב לא טוב. ואדם שכן, הוא בגדר צדיק.
אז התחושה של הצדיקים שהם לכאורה לא טובים,היא תחושה מוטעית,ואדם צריך להכיר בערכו.
"והם יתעלו לידי הכרה עמוקה, שעצמותם של הליקויים יתרונות גדולות הם, ומתוך גדולת נשמה הם באים,ולשימוש של גדולה הם נועדים"
אדם יכול וצריך לתעל את הצער הזה על העוונות לכוחה של תשובה, וכל זה בהכרה שהוא אדם טוב והוא בתהליך של השתלמות (רצון להיות שלם).
וזו הסיבה שחזל אומרים שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גדולים אינם עומדים. כי צדיק גמור הוא במצב סטטי,ובעל תשובה לעומת זאת כל הזמן בתהליך של להיות טוב יותר.

תודה על הדיוק 

שאם "ההרגשה בהלקויים בעצמה גדלות היא", אז כל אדם ששם לב לחטאיו ומתחרט עליהם - הוא כבר בגדר צדיק.

נראלי שלזה ניסיתי להתכוון אז

"היצר הרע בא לאדם לפעמים להוכיח לו שאין לו תקוה לעולם הבא" 
- לפעמים יש מצבים שהיצר הרע לא מסתפק בלהפיל אדם בסתם עבירה אחת, אלא הוא הולך על כל הקופה! מכניס לאדם מחשבות ייאוש מעבודת השם, מחשבות זרות שמשפילות יותר מדיי את הנפש של האדם עד שהוא מגיע למצב ח"ו של מעין דיכאון רוחני. וזה על מנת לגרום לו אולי לעזוב את הכל..
חז"ל אומרים שככל שהמדרגה של האדם יותר גבוהה,כך יהיו לו נסיונות יותר קשים.
מסביר הרב קוק,שכאשר אדם מתנסה בכאלה מחשבות של ייאוש זהו באמת נסיון קשה והסיבה שזה מגיע זה משום שהשטן זיהה שאותו אדם הגיע למדרגה רוחנית גדולה ולכן הוא מנסה למנוע ממנו את זה. 
כי הוא יודע שהמדרגה הזאת זו כבר מדרגה שהאדם עושה סברים נטו לשם שמים זו עבודת השם שנובעת מטוהר הנשמה ולא מאינטרסים חיצונים של שכר ועונש.. 
לכן מדגיש הרב שכאשר אדם מזהה שהוא עובר כאלו נסיונות שידע שהוא הגיע למדרגה גבוהה מאוד ושיפנים את ערכו.
"ידע נאמנה,שהוא עומד להתעלות במעלה גדולה מאוד,עד שיהיה עובד ה' שלא על מנת לקבל פרס,כי אם מאהבה שכלית טהורה"

בעצם עצת היצר הרע, שאתה לא ראוי לעולם הבא, היא בעצמה זו שמעלה אותך לדרגת העובד שלא על מנת לקבל פרס.

מאמרי הראיה/מסע המחנות – ויקיטקסט (יחסית קל לקריאה)

הרהורים בעקבותיו (זה ממש לא תמצות של המאמר אלא במשהו מסויים שעורר אותי שבו התמקדתי): 

 במקום שהיסוד הרוחני ששונה מאדם לאדם יהיה קשור למשהו מפלגתי הוא יהיה עניין אישי. יש גם מאמרים שעוסקים בחלוקה בין מי שמחזק את חיי החול למי שמחזק את חיי הרוח אבל אני לא חושב שזה העניין כאן. העניין כאן הוא שאין את 'מפלגת הצדיקים' או 'מפלגת הצודקים'. ההשוואה לעבודה זרה היא בדיוק העניין הזה - שבמקום לעבוד את הקב"ה עובדים את השייכות המגזרית. מתבלבלים בין אמצעי (שייכות חברתית) לבין מטרה (עבודת ה') וזה בדיוק החטא של עבודה זרה, לעבוד את המשמשים והקב"ה נתן ולא אותו עצמו.

הפתרון של הרב כלפי השימוש בשמות השונים בא לידי ביטוי בסיום המאמר "נפנה איש אל אחיו בשם ישראל הכללי" - הכי פשוט, כשאתה מציג את עצמך, אתה לא חושב על הגדרה כמו "בייניש"/"דתי"/"דתי לאומי תורני"/"דוס" אלא אתה ישראל! לא רק מהפה ולחוץ אלא בתפיסה ובהרגשה.

התפיסה וההרשמה הפנימית האישית

בעצם התעודת זהות שאדם עובד ה' מנסה ליצר בפסיכולוגיה של עצמו היא צריכה להיות על בסיס הפשוט של עם ישראל. הקיום מצוות לא צריך להתבסס על עוד זהות של פלג מסויים בחברה הישראלית. גם אם אנחנו לפעמים לא משתפים פעולה עם גורמים בתוך העם בכל מיני מישורים זה לא "בעצם" אלא "במקרה" דהיינו צורך נקודתי ולא מבחין על מהויות שונות. זה לא רק עניין של אחדות אלא גם מצד האמת צריך להחדיר את התודעה שכלל ישראל הוא חוצה מגזרים ומחנות. ביחס לכל ההשלכות שבדבר.

תודה ל @eskion ולנשמה כללית על החידוד.

בס"ד

"אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל"

תיקונו של אליהו הנביא הוא ללמד זכות על ישראל, מאחר שבימי אחאב הוא קטרג על ישראל

מפאת קנאתו להשם וע"כ גם תפקידו עבר לאלישע הנביא שהיה טוב ממנו באותה בחינה.

אך תפקידו של אליהו לא נגמר "רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ",אליהו הנביא לא מת, הוא מלאך הברית השם מלמד אותו כביכול בעל כרחו להפוך את המידה שלו מדין לחסד. מקטרוג - לכף זכות.

ולכן השם מגלגל שהוא יבשר את הגאולה. "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"

"על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מדת גלוי אליהו, באיזה דרגא, אפילו אם היא רק בדרך דמיון, או הרגשה, או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו, ויעסוק בזכויותיהם של ישראל" אדם שמרגיש שייכות לעם ישראל ורוצה להביא גאולה לעולם, יעשה זאת ע"י עיסוק בזכויותיהם של ישראל, לא כמעין "טריק" אלא כה-דרך היחידה להביא תשובה וגאולה לעולם.

ע"י עוררות הזכויות זז מעין גלגל שיניים שמניע חלק אחרי חלק את העולם הרוחני של עם ישראל

מצווה גוררת מצווה ישראל ערבים זה לזה, אתה רוצה שנביא גאולה? תמלא את המצברים בדברי זכות ואמת על עם ישראל.

לכן כדי לממש זאת יש לאמץ מבט שכלי ונכון -"ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל, ויקרת מעלתו, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ד', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קדשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם הריקנים שבישראל כל העולם משותת עליהם"

בכל אדם ואדם מישראל שוכנת נשמה אלוקית, את הנשמה הזאת אי אפשר לטשטש, אמנם לעיתים היא מכוסה בבוץ, אבל מאחר שהיא חלק מאינסוף - אז גם לה אין סוף ואי אפשר להכחיד אותה.

כל יהודי הוא כמו יהלום. הוא תמיד בוהק, רק צריך לשים את המשקפים המתאימות שיגרמו לנו לראות את הניצוצות של הנשמה. לכן - "ויש להתרעד ביראה קדושה, מקדושת הנשמה האלהית העליונה של כל נפש מישראל. ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחומריות וברוחניות, ובכל טוב" 

אנחנו נשמות שנמצאות בעולם חומרי, אין אור בלי חושך. הקודש זורח הכי בוהק מתוך החול.

גדול קידוש השם מחילול השם. הנשמה שלנו תמיד שואפת לשלימות, "לגדולת שלימות אינסוף" 

כי הנשמה עצמה היא חלק מזה, אבל כאן זה חסר. לכן ההשתוקקות שלנו לקב"ה כ"כ גדולה.

ואיך אפשר בעולם הזה לקדש את שם השם? ע"י חיבור לעם ישראל - "כי שמי נקרא עליך" 

לכן הדרך היחידה בעולם הזה להתקרב לקב"ה היא דרך עם ישראל. 

"ומתוך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא. אשריכם ישראל, אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'. אהבתיך עמי, ולאומי, איויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב, בכל אש עצמותי, אשתוקק לראות כבודך. יפיך, והדרך, עת תרומם ותנשא, עת תגדל ביפי צביוניך, ויצאו כל סגולותיך, והנפלאות הכמוסות בך, מן הכח אל הפועל, עת תנטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך, ויגלו לצפון ולים, לקדם ולמערב, תפארת עוזך, וגובה קרנך. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך. וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ד' , וצניף מלוכה בכף אלהיך"

בס"ד

"הַצַּעַר הַגָּדוֹל, שֶׁמַּרְגִּישׁ כָּל צַדִּיק בְּעַצְמוֹ עַל מִעוּט הַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית, שֶׁהוּא חָשׁ בְּעַצְמוֹ, שׁוֹבֵר אֶת צִמְאוֹנוֹ הַגָּדוֹל, וּמִצַּעַר זֶה כָּל אֲבָרָיו מִשְׁתַּבְּרִים תָּמִיד מֵרֹב כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ וְאֵין לו מְנוּחָה בְּכָל עֹנֶג וְנַחַת שֶׁבָּעוֹלָם - זֶהוּ מַמָּשׁ צַעַר הַשְּׁכִינָה"

אדם שמרגיש צער עמוק וכואב על העוונות שאופפים אותו, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא לא מסוגל להכיל נחת בעולם הזה מהניתוק שהוא מרגיש מהנשמה עקב החטאים שחוצצים בינו לבין הנשמה כמסך ברזל. לנשמה האלוקית שבקרבנו תמיד יש שאיפה להגיע לקב"ה כי משם היא "נחצבה" מקורה-ממנו. לכן כאשר אדם מרגיש פער בין מקור הנשמה למעשים העכשווים שלו בחיים החומרים

"אבריו משתברים" ייתכן שהרב בכוונה נקט בלשון זו, כדי לרמוז על תהליך האצלת הנבואה. כאשר שרתה הנבואה על אדם מתואר בנביא ובחז"ל שגוף האדם בדר"כ לא היה מסוגל להכיל את החוויה והיה פשוט קורס, כי בעולם הזה קשה לנשמה שהיא בתוך גוף חומרי להכיל את הקשר עם האלוה. לכן הגוף קורס והחוויה היא בעיקר שכלית/דמיונית. זה היה אצל רוב ככל הנביאים חוץ ממשה. שיכל לדבר עם השם בכל עת, פנים אל פנים. וזאת משום שכבר כמעט לא היה הבדל בין הנשמה לגוף שלו. היה חציו אדם וחציו מלאך כדברי חז"ל. נחזור לנושא שלנו, אדם שמרגיש צער חזק כ"כ על הפער בין מה שהנשמה שלו שואפת אליו לבין מה שהוא מקיים אומר הרב זה מעין צער השכינה.

"שֶׁתּוֹכָן הַחַיִּים שֶׁל כָּל  הָעוֹלָמִים כֻּלָּם הוֹמָה אֶל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁתִּתְגַּלֶּה בָּהֶם"

אנחנו מייחלים ששם השם יתקדש בעולם, זו המגמה של עם ישראל. ואנחנו מובטחים שסופם של ישראל לעשות תשובה, וכן כל שאר העולם. מאחר שלכל דבר יש שורש באלוקות, אזי כל הבריאה משתוקקת בתת מודע לחיבור עם הבורא שיתגלה.

"וְהַהִתְגַּלּוּת הַזֹּאת, בְּהַרְחָבָתָהּ וְתַעֲנוּגֶיהָ, מֻתְּנָה הִיא שֶׁצְּרִיכָה לְשִׁכְלוּל הָרָצוֹן הַחָפְשִׁי שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְכָל הַכִּשָּׁרוֹן וְהַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהֶהָדוּר הַתָּלוּי בּוֹ" אך הגאולה השלימה מותנת בנו, הקב"ה הטמיע את חופש הבחירה באדם. חופש הבחירה זה מנגנון שכביכול מגביל את הקב"ה, זו כביכול "האבן שהוא לא מסוגל להרים" הגאולה אמנם תלויה בחסדי השם, אך בפועל אנחנו אלה שמקדמים את זה במעשים שלנו. לכן על מנת שזה יקרה יש צורך שאנחנו נשתלם וזה נעשה ע"י תשובת הכלל.

"עַל כֵּן מִשְׁתּוֹקְקִים הֵם הַצַּדִּיקִים לִתְשׁוּבַת הַכְּלָל תָּדִיר" מאחר שהצדיקים רוצים כבר להגיע לגאולה השלימה והם מבינים שגאולת העולם תלויה בהצלחת הכלל, לכן הם משתוקקים בכל עת.

", וּבְתוֹכִיּוּת לְבָבָם רוֹדְפִים הֵם " לְזַכּוֹת לחיביא כְּמַאן דִּרְדִיף בָּתַר חַיָּא"

 כִּי בֶּאֱמֶת הוּא חָיִינוּ וְחַיֵּי כָּל הָעוֹלָמִים" לכן אנו רואים אצל גדולי האומה שלנו שתמיד הייתה בהם את המידה של לזכות את כלל ישראל, מסירת נפש עבור עם ישראל - כמו משה. יותר מאשר שהיה אכפת לו על עצמו דאג על עם ישראל כי משה שלא היה ולא יהיה אדם צדיק כמותו, שהיה הכי קרוב לשלימות האלוהית, השתוקק במידה הכי הרבה לגאולה השלימה ולכן כל חייו היו רצופים בעשיה למען עם ישראל.

שיעסוק בתורת/ כתבי הראי"ה? במה זה תלוי?

@ימ"ל

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!