לפני כמה חודשים

זו פסקה ג בהתחלה של הספר "יש לך כנפי רוח"

למי שמכיר

"אחת מהדרגות של התנוצצות רוח הקודש היא כשהולכת ומתבררת לו גדולת הערך של היחס שלו לאלוהים" - כשאדם מזהה ומסתכל על חייו, כשהוא מבין שיש סיבה שהשם ברא אותו דווקא בצורה הזאת ודווקא בדור הזה, ודווקא בתור יהודי - חלק מעם שמופיע את האמת האלוהית בעולם ומביא את העולם לגאולה, להיות חחק זעיר מזה זה כבר עולם ומלואו. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו איזה זכות מדהימה זאת שנולדנו דווקא לעם הזה ודווקא בארץ ישראל ודווקא בתקופה הזאת שכל הנביאים התנבאו עליה. 
להפנים שלכל אחד מאיתנו יש חלק גדול בקידום הגאולה (אע"פ שאנחנו אולי לא רואים את זה) אבל העובדה שהשם בחר שדווקא כעת כדאי להביא אותנו לעולם זה מוכיח.
ככה אפשר להתחיל לזהות את "היחס שלנו לאלוהים".

"ומזה מסתעפת הידיעה עד כדי הבירור ההולך ואור של היחס של העולם כולו לאלוהים"
לכל פרט בבריאה יש תפקיד, מכאן אדרבא אפשר להבין את חשיבות הערך שלנו והקרבה שלנו להשם, שאנחנו נמצאים במרכז העולם שחזל אומרים שזה ישראל. ובעם שדרכו אמורים להתברך כל העולם "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

"והנקודה המרכזית שבברור זה היא שכל מה שהציור הפנימי של האדם יתעמק ויתגדל בערך יחס זה,ככה יתאדר תוכן השלמות שלו ותוכן השלמות של העולם כולו" 
כשאדם מזהה את הצד החיובי בכל פרט ופרט בחיים בעולם הזה, הוא לאט לאט יפתח את מה שחזל אומרים שזו המידה הטובה ביותר שאפשר לאמץ - עין טובה. לימוד זכות וסנגוריא אלו ה-דברים שהשם תמיד חיפש במנהיגים שלנו לאורך הדורות. כמו שלעין רעה יש יכולת להשפיע לרעה כך באותו אופן אך להבדיל בצורה הפוכה,גם עין טובה יכולה להשפיע על המציאות. 
ולכן - "ככה יתאדר תוכן השלמות שלו ותוכן השלמות של כל העולם כולו, התלוי במרכזו בשלמותו של האדם אשר עוז לו באלוהים"
אילולי השינוי בתפיסה של אותו יהודי לגבי החיים,אז גם לא היה נגרם שינוי לעולם כולו.
לכל יהודי יש כוח עצום להשפיע בעולם.
לכן דווקא כאשר כל היהודים יגיעו לתיקון,אז אוטומטית גם העולם יגיע לתיקון וזו תהיה הגאולה השלימה.

רעיון מבורך וחשוב..

שתזכה לדבוק בתורת הרב זצ"ל ולהעמיק בה עוד ועוד.

@מדרשיסטית20

בלנ"ד אשתדל

יאלה בע"ה.

האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים בדרך ישרה
הרב מסביר כאן כלל עמוק וחשוב מאוד 
שהיום קוראים לו- אינטואיציה.
לכל אדם יש דחף/קול פנימי שמעורר אותו להימשך לx  ולא לy. 
לעיתים, זו יכולה להיות אינטואיציה שלילית, זאת אומרת, אדם שהוא רע באופן כללי יימשך לרע.

כמו שאומר החכם באדם:  " נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע". 
לעומת זאת אדם שהוא מוסרי בסך הכל סביר להניח שהאינטואיציה שלו תוביל אותו למקום טוב. 
לכן הרב מדגיש בהתחלה : "האדם הישר" לא סתם אדם, אלא אדם ישר. 
משום שאדם ישר וטוב שהנשמה שלו יותר טהורה, דווקא אצלו סביר להניח שהאינטואיציה מגיעה ממקום טוב, ולכן הוא צריך להאמין בעצמו, להאמין במה שהוא מתחבר אליו, לבטוח שזה מגיע ממקום טוב.

יש אמרה אצל חז"ל "ישראל אם אין נביאים הם, בני נביאים הם"
גם לעם ישראל יש אינטואיציה טובה שקשורה להשם (אף על פי שאין לנו נבואה כיום) כן יש בנו את התכונה לזהות את האמת. בגלל שאנחנו עם טוב במהותו, ולכן חזקה שהאינטואיציה שלנו חיובית.

בהמשך הרב מסביר כמה חשוב שיהיה לנו קשר לתורה, כי באמצעות התורה אדם מפתח לעצמו את היכולת לראות את האמת שהיא דבר ה'.

ובסוף הוא חותם את הפסקה "וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ולהבת מאוד בחייו,בנטיותיו, וללכת בהם בבטחה. אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים"

הרב מסביר כאן כמה חשוב שעם ישראל יאמין בעצמו ויכיר בעצמו שבנו בחר מכל העמים ושתכלית שלנו זה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
בבחינת "נברכו בך כל משפחות האדמה"
כל עוד אין לנו ביטחון בעצמנו כעם אז אנחנו לא ממלאים את היעוד שלנו, ואמשיל את זה כך:
כאשר לאדם יש ביטחון עצמי ירוד, כשהוא לא מכיר בעצמו, ביכולות שלו, אז אוטומטית אנשים פחות מחזיקים ממנו, ולא מייחסים אליו חשיבות.

יש דוגמא טובה לזה בפרשת המרגלים "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"
אותו דבר המצב שלנו בעם כיום, אמנם יש שיפור ניכר מימי הגלות שבכלל לא היה לנו מדינה ולא היינו בישראל.
אבל עדיין אנחנו לא לגמרי בטוחים ביעוד שלנו, ולכן יש תופעות לוואי כמו שמאלנות שבתכלס זה בקשת סליחה מהערבים על זה שכביכול לקחנו את האדמות שלהם. למרות שהכל שלנו.
הם מזהים את החולשה הזאת, חושבים שהשם כבר כביכול נטש אותנו ולכן מותר להם להזיק לנו.

(זה אגב גם בדיוק הטענה של הברית החדשה, ושל האסלם למי שמכיר..)

לכן עדיין יש צרות עד שנתפכח אבל כאמור.. זה תהליך.

בעז"ה שנזכה להיות מאלו שעושים את השינוי הזה

וגם הפסקה הקודמת כנ"ל

לא תמיד מגיבה, אבל עוקבת ומתחזקת

שכוייח, תודה רבה! 

התחברתי לרעיון של האינטואיציה של האדם הישר דווקא, צריך כנות

"כשנפגשים עם מצבים של קטנות מוצאים הגדולים את המידות שלהם חריפות מדיי"
פירוש: כשצדיקים נזכרים בעוונות שלהם הם מתמלאים ברגשות של חרטה, כאב ואפילו הלקאה עצמית על כך שהם נפלו וזה נובע מהענווה שלהם.

"יכולים הם להביט אל רוחם פנימה ולמצוא את כל הליקויים שבו, אבל לא יוכלו להונות את נפשם גם אונאה של ענווה שהם באמת הנם הגרועים שבבני אדם"
- לצדיקים יש נטיה לשפלות רוח,נטיה לזלזל במעלות שלהם בגלל החיסרונות שקיימים בנפשם/חטאים שעשו בעבר. זה גורם להם לחשוב שאין להם מעלה מיוחדת ואדרבא שהם במצב לא טוב.
אומר הרב זה נכון, יש נטיה לנפש של צדיק לעשות את זה, אבל עמוק בתת מודע, גם הצדיק יודע שהוא במצב טוב מאוד ועכשיו יסביר למה:
"שהרי בני אדם רבים ששים תמיד בגווניהם, ואינם מכירים אי רצון במדותיהם, רק אלה צלולי הדעה, נפשם ירעה להם על מדותיהם ועל מעשיהם שאינם רצויים"
מסביר הרב, שהמון בני אדם בכלל לא נמצאים במדרגה של הכרה במידות המקולקלות שלהם או חרטה בכל מיני מעשים. בישביל להגיע למדרגה כזאת צריך להיות "צלול בדעת" דהיינו, אדם שמחובר גם בחיים החומריים האלה לנשמה הטהורה שלו,ולכן הוא מרגיש צער וכאב על כל מיני עניינים מגונים. אדם כזה (בעל תשובה) הוא אדם שנמצא גבוהה מאוד ביחס להרבה אנשים.
"רק יבואו לידי מסקנא,שאמנם גדולים הם לקוייהם,אבל ההרגשה בהלקויים בעצמה גדלות היא,והגדלות הזאת כבר נותנת היא ערובה שלו ישפלו אלה אשר הכרת צידם השפל היא צרתם הקבועה"
מעצם העובדה שאדם מרגיש צער על המידות ועל חטאים, זה אומר שהנשמה שלו בריאה והוא במצב טוב. אמשיל את זה להבדיל לא עלינו לגבי אדם שהוא משותק, הרופא דוקר אותו עם מחט ברגל והוא לא מרגיש כלום- זה סימן שהגוף נמצא במצב לא טוב.
כנ"ל עם הנשמה,אדם שלא מרגיש חרטה נמצא במצב לא טוב. ואדם שכן, הוא בגדר צדיק.
אז התחושה של הצדיקים שהם לכאורה לא טובים,היא תחושה מוטעית,ואדם צריך להכיר בערכו.
"והם יתעלו לידי הכרה עמוקה, שעצמותם של הליקויים יתרונות גדולות הם, ומתוך גדולת נשמה הם באים,ולשימוש של גדולה הם נועדים"
אדם יכול וצריך לתעל את הצער הזה על העוונות לכוחה של תשובה, וכל זה בהכרה שהוא אדם טוב והוא בתהליך של השתלמות (רצון להיות שלם).
וזו הסיבה שחזל אומרים שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גדולים אינם עומדים. כי צדיק גמור הוא במצב סטטי,ובעל תשובה לעומת זאת כל הזמן בתהליך של להיות טוב יותר.

תודה על הדיוק 

שאם "ההרגשה בהלקויים בעצמה גדלות היא", אז כל אדם ששם לב לחטאיו ומתחרט עליהם - הוא כבר בגדר צדיק.

נראלי שלזה ניסיתי להתכוון אז

"היצר הרע בא לאדם לפעמים להוכיח לו שאין לו תקוה לעולם הבא" 
- לפעמים יש מצבים שהיצר הרע לא מסתפק בלהפיל אדם בסתם עבירה אחת, אלא הוא הולך על כל הקופה! מכניס לאדם מחשבות ייאוש מעבודת השם, מחשבות זרות שמשפילות יותר מדיי את הנפש של האדם עד שהוא מגיע למצב ח"ו של מעין דיכאון רוחני. וזה על מנת לגרום לו אולי לעזוב את הכל..
חז"ל אומרים שככל שהמדרגה של האדם יותר גבוהה,כך יהיו לו נסיונות יותר קשים.
מסביר הרב קוק,שכאשר אדם מתנסה בכאלה מחשבות של ייאוש זהו באמת נסיון קשה והסיבה שזה מגיע זה משום שהשטן זיהה שאותו אדם הגיע למדרגה רוחנית גדולה ולכן הוא מנסה למנוע ממנו את זה. 
כי הוא יודע שהמדרגה הזאת זו כבר מדרגה שהאדם עושה סברים נטו לשם שמים זו עבודת השם שנובעת מטוהר הנשמה ולא מאינטרסים חיצונים של שכר ועונש.. 
לכן מדגיש הרב שכאשר אדם מזהה שהוא עובר כאלו נסיונות שידע שהוא הגיע למדרגה גבוהה מאוד ושיפנים את ערכו.
"ידע נאמנה,שהוא עומד להתעלות במעלה גדולה מאוד,עד שיהיה עובד ה' שלא על מנת לקבל פרס,כי אם מאהבה שכלית טהורה"

בעצם עצת היצר הרע, שאתה לא ראוי לעולם הבא, היא בעצמה זו שמעלה אותך לדרגת העובד שלא על מנת לקבל פרס.

מאמרי הראיה/מסע המחנות – ויקיטקסט (יחסית קל לקריאה)

הרהורים בעקבותיו (זה ממש לא תמצות של המאמר אלא במשהו מסויים שעורר אותי שבו התמקדתי): 

 במקום שהיסוד הרוחני ששונה מאדם לאדם יהיה קשור למשהו מפלגתי הוא יהיה עניין אישי. יש גם מאמרים שעוסקים בחלוקה בין מי שמחזק את חיי החול למי שמחזק את חיי הרוח אבל אני לא חושב שזה העניין כאן. העניין כאן הוא שאין את 'מפלגת הצדיקים' או 'מפלגת הצודקים'. ההשוואה לעבודה זרה היא בדיוק העניין הזה - שבמקום לעבוד את הקב"ה עובדים את השייכות המגזרית. מתבלבלים בין אמצעי (שייכות חברתית) לבין מטרה (עבודת ה') וזה בדיוק החטא של עבודה זרה, לעבוד את המשמשים והקב"ה נתן ולא אותו עצמו.

הפתרון של הרב כלפי השימוש בשמות השונים בא לידי ביטוי בסיום המאמר "נפנה איש אל אחיו בשם ישראל הכללי" - הכי פשוט, כשאתה מציג את עצמך, אתה לא חושב על הגדרה כמו "בייניש"/"דתי"/"דתי לאומי תורני"/"דוס" אלא אתה ישראל! לא רק מהפה ולחוץ אלא בתפיסה ובהרגשה.

התפיסה וההרשמה הפנימית האישית

בעצם התעודת זהות שאדם עובד ה' מנסה ליצר בפסיכולוגיה של עצמו היא צריכה להיות על בסיס הפשוט של עם ישראל. הקיום מצוות לא צריך להתבסס על עוד זהות של פלג מסויים בחברה הישראלית. גם אם אנחנו לפעמים לא משתפים פעולה עם גורמים בתוך העם בכל מיני מישורים זה לא "בעצם" אלא "במקרה" דהיינו צורך נקודתי ולא מבחין על מהויות שונות. זה לא רק עניין של אחדות אלא גם מצד האמת צריך להחדיר את התודעה שכלל ישראל הוא חוצה מגזרים ומחנות. ביחס לכל ההשלכות שבדבר.

תודה ל @eskion ולנשמה כללית על החידוד.

בס"ד

"אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל"

תיקונו של אליהו הנביא הוא ללמד זכות על ישראל, מאחר שבימי אחאב הוא קטרג על ישראל

מפאת קנאתו להשם וע"כ גם תפקידו עבר לאלישע הנביא שהיה טוב ממנו באותה בחינה.

אך תפקידו של אליהו לא נגמר "רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ",אליהו הנביא לא מת, הוא מלאך הברית השם מלמד אותו כביכול בעל כרחו להפוך את המידה שלו מדין לחסד. מקטרוג - לכף זכות.

ולכן השם מגלגל שהוא יבשר את הגאולה. "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"

"על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מדת גלוי אליהו, באיזה דרגא, אפילו אם היא רק בדרך דמיון, או הרגשה, או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו, ויעסוק בזכויותיהם של ישראל" אדם שמרגיש שייכות לעם ישראל ורוצה להביא גאולה לעולם, יעשה זאת ע"י עיסוק בזכויותיהם של ישראל, לא כמעין "טריק" אלא כה-דרך היחידה להביא תשובה וגאולה לעולם.

ע"י עוררות הזכויות זז מעין גלגל שיניים שמניע חלק אחרי חלק את העולם הרוחני של עם ישראל

מצווה גוררת מצווה ישראל ערבים זה לזה, אתה רוצה שנביא גאולה? תמלא את המצברים בדברי זכות ואמת על עם ישראל.

לכן כדי לממש זאת יש לאמץ מבט שכלי ונכון -"ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל, ויקרת מעלתו, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ד', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קדשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם הריקנים שבישראל כל העולם משותת עליהם"

בכל אדם ואדם מישראל שוכנת נשמה אלוקית, את הנשמה הזאת אי אפשר לטשטש, אמנם לעיתים היא מכוסה בבוץ, אבל מאחר שהיא חלק מאינסוף - אז גם לה אין סוף ואי אפשר להכחיד אותה.

כל יהודי הוא כמו יהלום. הוא תמיד בוהק, רק צריך לשים את המשקפים המתאימות שיגרמו לנו לראות את הניצוצות של הנשמה. לכן - "ויש להתרעד ביראה קדושה, מקדושת הנשמה האלהית העליונה של כל נפש מישראל. ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחומריות וברוחניות, ובכל טוב" 

אנחנו נשמות שנמצאות בעולם חומרי, אין אור בלי חושך. הקודש זורח הכי בוהק מתוך החול.

גדול קידוש השם מחילול השם. הנשמה שלנו תמיד שואפת לשלימות, "לגדולת שלימות אינסוף" 

כי הנשמה עצמה היא חלק מזה, אבל כאן זה חסר. לכן ההשתוקקות שלנו לקב"ה כ"כ גדולה.

ואיך אפשר בעולם הזה לקדש את שם השם? ע"י חיבור לעם ישראל - "כי שמי נקרא עליך" 

לכן הדרך היחידה בעולם הזה להתקרב לקב"ה היא דרך עם ישראל. 

"ומתוך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא. אשריכם ישראל, אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'. אהבתיך עמי, ולאומי, איויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב, בכל אש עצמותי, אשתוקק לראות כבודך. יפיך, והדרך, עת תרומם ותנשא, עת תגדל ביפי צביוניך, ויצאו כל סגולותיך, והנפלאות הכמוסות בך, מן הכח אל הפועל, עת תנטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך, ויגלו לצפון ולים, לקדם ולמערב, תפארת עוזך, וגובה קרנך. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך. וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ד' , וצניף מלוכה בכף אלהיך"

בס"ד

"הַצַּעַר הַגָּדוֹל, שֶׁמַּרְגִּישׁ כָּל צַדִּיק בְּעַצְמוֹ עַל מִעוּט הַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית, שֶׁהוּא חָשׁ בְּעַצְמוֹ, שׁוֹבֵר אֶת צִמְאוֹנוֹ הַגָּדוֹל, וּמִצַּעַר זֶה כָּל אֲבָרָיו מִשְׁתַּבְּרִים תָּמִיד מֵרֹב כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ וְאֵין לו מְנוּחָה בְּכָל עֹנֶג וְנַחַת שֶׁבָּעוֹלָם - זֶהוּ מַמָּשׁ צַעַר הַשְּׁכִינָה"

אדם שמרגיש צער עמוק וכואב על העוונות שאופפים אותו, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא לא מסוגל להכיל נחת בעולם הזה מהניתוק שהוא מרגיש מהנשמה עקב החטאים שחוצצים בינו לבין הנשמה כמסך ברזל. לנשמה האלוקית שבקרבנו תמיד יש שאיפה להגיע לקב"ה כי משם היא "נחצבה" מקורה-ממנו. לכן כאשר אדם מרגיש פער בין מקור הנשמה למעשים העכשווים שלו בחיים החומרים

"אבריו משתברים" ייתכן שהרב בכוונה נקט בלשון זו, כדי לרמוז על תהליך האצלת הנבואה. כאשר שרתה הנבואה על אדם מתואר בנביא ובחז"ל שגוף האדם בדר"כ לא היה מסוגל להכיל את החוויה והיה פשוט קורס, כי בעולם הזה קשה לנשמה שהיא בתוך גוף חומרי להכיל את הקשר עם האלוה. לכן הגוף קורס והחוויה היא בעיקר שכלית/דמיונית. זה היה אצל רוב ככל הנביאים חוץ ממשה. שיכל לדבר עם השם בכל עת, פנים אל פנים. וזאת משום שכבר כמעט לא היה הבדל בין הנשמה לגוף שלו. היה חציו אדם וחציו מלאך כדברי חז"ל. נחזור לנושא שלנו, אדם שמרגיש צער חזק כ"כ על הפער בין מה שהנשמה שלו שואפת אליו לבין מה שהוא מקיים אומר הרב זה מעין צער השכינה.

"שֶׁתּוֹכָן הַחַיִּים שֶׁל כָּל  הָעוֹלָמִים כֻּלָּם הוֹמָה אֶל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁתִּתְגַּלֶּה בָּהֶם"

אנחנו מייחלים ששם השם יתקדש בעולם, זו המגמה של עם ישראל. ואנחנו מובטחים שסופם של ישראל לעשות תשובה, וכן כל שאר העולם. מאחר שלכל דבר יש שורש באלוקות, אזי כל הבריאה משתוקקת בתת מודע לחיבור עם הבורא שיתגלה.

"וְהַהִתְגַּלּוּת הַזֹּאת, בְּהַרְחָבָתָהּ וְתַעֲנוּגֶיהָ, מֻתְּנָה הִיא שֶׁצְּרִיכָה לְשִׁכְלוּל הָרָצוֹן הַחָפְשִׁי שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְכָל הַכִּשָּׁרוֹן וְהַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהֶהָדוּר הַתָּלוּי בּוֹ" אך הגאולה השלימה מותנת בנו, הקב"ה הטמיע את חופש הבחירה באדם. חופש הבחירה זה מנגנון שכביכול מגביל את הקב"ה, זו כביכול "האבן שהוא לא מסוגל להרים" הגאולה אמנם תלויה בחסדי השם, אך בפועל אנחנו אלה שמקדמים את זה במעשים שלנו. לכן על מנת שזה יקרה יש צורך שאנחנו נשתלם וזה נעשה ע"י תשובת הכלל.

"עַל כֵּן מִשְׁתּוֹקְקִים הֵם הַצַּדִּיקִים לִתְשׁוּבַת הַכְּלָל תָּדִיר" מאחר שהצדיקים רוצים כבר להגיע לגאולה השלימה והם מבינים שגאולת העולם תלויה בהצלחת הכלל, לכן הם משתוקקים בכל עת.

", וּבְתוֹכִיּוּת לְבָבָם רוֹדְפִים הֵם " לְזַכּוֹת לחיביא כְּמַאן דִּרְדִיף בָּתַר חַיָּא"

 כִּי בֶּאֱמֶת הוּא חָיִינוּ וְחַיֵּי כָּל הָעוֹלָמִים" לכן אנו רואים אצל גדולי האומה שלנו שתמיד הייתה בהם את המידה של לזכות את כלל ישראל, מסירת נפש עבור עם ישראל - כמו משה. יותר מאשר שהיה אכפת לו על עצמו דאג על עם ישראל כי משה שלא היה ולא יהיה אדם צדיק כמותו, שהיה הכי קרוב לשלימות האלוהית, השתוקק במידה הכי הרבה לגאולה השלימה ולכן כל חייו היו רצופים בעשיה למען עם ישראל.

שיעסוק בתורת/ כתבי הראי"ה? במה זה תלוי?

@ימ"ל

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.

ללמוד לפסח, הלכות והכנת הלב

אני לא על זה בכלל לצערי

אתה צריך להיות מדריך באיזה מוסד גמילה או משהו שאנשים עוברים שם התפתחות אישית וצריכים את המוטיבציה והצעדים המעשיים

אם היית בגיל המתאים גם מדריך בתיכון היה יכול להיות טוב

הדפוס התעניינות הזה מתאים יותר למדריך ולא לשאלה כללית בפורום..

תודה על האכפתיות אבל לא התכוונתי לדווח פה

נקודות שעלולות להחמיץ ולשים לב אליהם ולטפל בהם. מעשית. הכי מעשית שיש.

שחוסר הכרות הטוב נמשלה לחמץ, שהיא גם תופחת כמו בצק.

שמשהו קצת יכול להעיב על הכל.

ובאמת כתבתי את זה מהמקום שלי.

אויל זה גם מתקשר לפסח ביחס לשירת הים.

שכאמור בחזל חזקיה היה אמור להיות משיח והוא לא היה כי לא אמר שירה.

תודה זיויק על החיזוק העצמי בשרשור הזה!

🤭