חוץ מקשר רגשי?

אין לי מושג למה כל הבנים רוצים להתחתן, בסוף כל אחד הוא אדם בפני עצמו. אולי כדאי לך לבקש מהבנים שיתפו את הסיבה שלהם, מאשר שיצטרכו לתת הסבר על כל הבנים... 

ולמה בנות רוצות להתחתן זה יותר ברור לך?

אני משתוקק למצוא את החצי השני של הנשמה שלי

כל כך חסר 

"אך בזאת יאות לנו להיות כל עסקינו במילי דעלמא לא לגרמייהו כי אם להחיות נפשות חלקי אלקות ולמלאות מחסוריהם בחסד חנם שבזה אנו מדמין הצורה ליוצרה ה' אחד אשר חסד אל כל היום חסד של אמת להחיות העולם ומלואו בכל רגע ורגע רק שאשתו ובניו של אדם קודמין לכל על פי התורה." [ליקוטי אמרים אגה"ק ט']

הגישה מוכרת אבל בעצם מה שהיא אומרת זה שצריך שהדברים יבואו באופן "טבעי", אבל מה זה באופן טבעי? באופן טבעי "נכון", כלומר אם הטבע שלך הוא הפוך אז הטבע שלך הוא מקולקל, ואז למי בדיוק יש "טבע נכון"? ומה המשמעות של "אופן טבעי" אם זה לא באמת טבעי, אלא צריך להתאמץ כדי להגיע לזה?

יש אדם שטבע ברייתו קמצן עד מאוד, בבחי' "מי שלא מרים עשר אגורות לא שווה עשר אגורות", ויש אדם שטבע ברייתו נדיב ונוח לבריות, עכשיו יגיד לך אותו קמצן שאחרי שעסק בתורה ולמד מעלת הצדקה הוא משתדל לתת צדקה לפי כוחו אף על פי שיש בכך קושי נפשי עצום בל יתואר. זה אומר שהוא מקולקל או משהו? או שזה אומר שהוא לוקח את המידות שניתנו לו ומנסה לעשות איתן מה שהוא יכול?

"תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים"

מה שציינת בסוף לא קשור. בוודאי שקשר הוא לא מבוסס על חיצוניות ח"ו (אע"פ שיופי שמבטא פנימיות ומאדיר ומפאר אותה הוא משובח וחשוב, במיוחד בזוגיות...דברי הגר"א כמדומני על: "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל"- "במה תתהלל? ביופי". ואכמ"ל), אך בוודאי שהאדם צריך השלמה, ו"כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, שרוי בלא ברכה וכו'...". הקב"ה אומר: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", האדם חסר במהותו בלא אשה. ובזמנים אלו אפשר לדמות את זה לחורבן בית המקדש. אנחנו לא יודעים מה זה, ולכן אנחנו לפעמים לא מצליחים לחוות את החסרון כמו שצריך. אבל ככל שנעמיק ונדע מה חסר לנו, נבין שזה משהו שחסר בנו מהותית. הכוזרי בסוף מאמר חמישי כמדומני כותב שבית המקדש ייבנה רק כשעם ישראל ישתוקק אליו בתכלית הכוסף. כך גם אדם שלא מבין מה חסר לו, כנראה שה' לא יסייע בידו למצוא את זיווגו המתאים. רק כשהאדם מתפלל לה' מתוך הבנה אמיתית שהוא חסר וה' יכול להושיע אותו, ה' יענה לתפילתו. אני לא פוסק מה קורה במקרה שאדם לא מבין, האם הוא צריך לחכות או לא, אני רק אומר שזה משהו מהותי וקריטי. בהצלחה רבה.

שאילולא מצוות התורה אין לי עניין ליצור לעצמי "חיסרון".

מצד "לגרמייהו" באמת לא אכפת לי, כי אם זה בשביל למלא חיסרון אישי שלי אז יש דברים קודמים יותר בסדר העדיפויות ואין לי זמן להתעסק עם זה.

אלא שאם זה בשביל לקיים את התורה אז ורק אז יש לזה חשיבות של ממש וצריך להשתדל מאוד וזאת טענתי המקורית.

באשר למדרש בסוף, הוא מביא שלוש סיבות לזוגיות, נוי, יוחסין ( = חיי משפחה וקשר זוגי כו') ולשם שמיים, אני לא רואה סיבה להפוך את פשט המדרש או הפסוק ואז להלין שזה לא קשור - כמובן אין לי בעיה עם דברי הגר"א ח"ו אבל זה לא הפשט.

אמרתי לך, זה שאתה לא חש בחסרון לא אומר שהוא לא קיים, והבאתי משל מבית המקדש. (ולכן גם חז"ל בברכות ו' עמ' ב' אומרים: "וא"ר חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר (ירמיהו לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות ואם משמחו מה שכרו?....רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר (ירמיהו לג, יא) כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'", ועיין בהרחבה במה שכתב הרב דוד דב לבנון באתר ישיבה: https://www.yeshiva.org.il/midrash/2363 . רואים שמעין אותו חסרון של בית המקדש מתמלא בחתונה, ולכן שוברים את הכוס ואומרים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי").

וגם עוד משל שאפשר להביא ששמעתי אותו ביחס לתורה אבל הוא נכון גם לגבי נשיאת אשה, יש אדם שטועם דבש ומרגיש שהוא חמוץ, הבעיה היא לא בדבש, הדבש אובייקטיבית מתוק, פשוט לו יש פצעים בלשון ולכן הוא לא מרגיש את מתיקות הדבש. על אותו מטבע, מכיוון שאדם נמצא במצב מסויים הוא לא חש את החסרון, אבל בוודאי שהוא חסר אובייקטיבית, לא משנה כמה יכחיש את זה.

כמו שאמרתי, הנישואין לא משלימים רק חסרון אישי, הם הרבה יותר מזה. כשאדם מתחתן הוא הופך להיות יותר נותן, יותר שלם, זה משהו בסיסי ובלעדיו הוא לא אדם, כי כתוב: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם....", רק כשאדם מתחתן הוא הופך להיות אדם, רואים עד כמה זה דבר כ"כ בסיסי. אתה מתאר פה מצב שאתה חושב שתתרום יותר לכלל אם לא תשא אשה. קודם כל, אם אדם מתחתן ומוליד ילדים הוא בונה בניין נצחי של נתינה, והרבה יותר תורם. מלבד הולדת הילדים, אדם שלא מתחתן זה בדר"כ מנוחות, יותר נוח לו להישאר איך שהוא, ודווקא עליית המדרגה מבחינת אחריות ע"י עול הפרנסה וזה שאדם צריך לחיות עם מישהו אחר כל הזמן ולדאוג לו, קשר מחייב (כמובן שיש בו גם סיפוק והנאה, אך זה לא העיקר, העיקר זה הנתינה, וממילא כשאדם לאחר הוא גם מקבל כפליים מזה, וחלילה שלא תהיה נתינה על מנת, שזה מה שקורה הרבה פעמים בציבור החילוני...), זה בונה את האדם ומצמיח בו כוחות חדשים והתקדמות מתמדת, ונותן לאדם שלימות יותר גדולה. וגם, ה' בכוונה עשה שיהיו שתי זוויות, של נקבה ושל זכר, ואדם שנשאר רק עם עצמו יש לו הסתכלות צרה ולא רחבה, וההסתכלות השלימה יכולה להיות רק אחרי החתונה.

הנתינה לילדים וגידולם זו מטרת החיים, "ללמוד וללמד לשמור ולעשות", ולא להישאר רק בגדר האידיאל ולהתחתן עם התורה, ועל זה חז"ל במסכת אבות יוצאים, שאדם שנשאר בעולם האידיאי ולא יורד למעשה לוקה בחסר.

מבחינה טבעית רואים, עוד לפני התורה, ש"לא טוב היות האדם לבדו", גם האדם מגיע למקומות לא טובים, אבל בלי קשר, זה לא טוב, זה לא טבעי ולא נכון להיות בודד, והאדם מטבעו צריך השלמה ו"אשת ברית" שתשלים אותו, ובעת הצורך גם תהיה "כנגדו", תתן לו בראש ותאפס אותו.

אגב, אחרי כל מה שכתבתי אני משבח אותך שלמרות שבאופן אישי אתה לא מבין את החשיבות של החתונה, אתה עושה ומקיים את מצוות התורה, ועל זה כל הכבוד. אבל עם זאת, חבל שתתפוס את מצוות התורה כמשהו חיצוני. המצוות משלימות את האדם ועושות לו טוב (גם אם המדרש מדגיש את הסיבה שלמענה עושים את המצווה, להראות שאפילו שהאדם לא מסוגל לראות איך זה טוב לו צריך לעשות לשם שמים), "לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה". המדרש בכלל לא מדבר על הסיבות להתחתן, אלא מדבר על הטריגר, מה שימשוך את האדם לקיים את מצוות החתונה, אך בוודאי שח"ו להגיד שמטרת החתונה זה יופי או יוחסין. ואחרי שהאדם יתחתן יבין שזה הרבה מעבר, ואם יכול אז מלכתחילה לשאת לשם שמים, אך לשם שמים לא אומר שאני עושה את זה למרות רצוני, אלא אני לא נושא בגלל אינטרסים אישיים כמו לקבל הנאה וכדו'...ח"ו, אלא בשביל לעלות קומה בעבודת ה', בשביל לתת למישהו אחר ולגדל ילדים ולקיים את המצווה בשמחה ולהבין את המשמעות שלה (ואני בטוח שנכתבו ספרים על חשיבות החתונה, אפשר אפילו למצוא באינטרנט בטח הרבה דברים על זה....), ה' לא רוצה שנהיה רובוטים ונעשה את המצוות, אלא שנתחבר אליהן עד כמה שניתן, וכמובן, כשאי אפשר להתחבר אז ורק אז עושים לשם שמים, ובמיוחד במצווה הזו שכ"כ חשוב להבין את משמעותה ולהתחבר אליה.

לפי דעתך חלילה נשים לא צריכות להתנאות בפני בעליהן, אלא פשוט לקיים את המצווה ותו לא? בוודאי שלא כך. ועיין רש"י שמות ל"ח ח' שמראה את החשיבות של החן.

ואגב, המדרש עצמו מביא דוגמא של נישואים לשם שמים, מרים הנביאה נקראה עזובה שכל בחורי ישראל עזבו אותה לפי שהייתה כעורה, ואז בא כלב ונשא אותה לשם שמים, ואז ה' עשה נס והיא הפכה להיות יפה ביותר. רואים שאפילו הדוגמא הקיצונית שמשום מה אתה נצמד אליה של נישואים לשם שמים, גם שם בסופו של דבר מרים הפכה להיות נאה. (ובלי קשר, הגמרא כבר אומרת שגם אם יש אשה שהיא לגמרי לא יפה, אם היא מתאימה לאדם ומשלימה אותו זה מספיק...וגם יש את הגמרא שאומרת שרוקדים לפני הכלה ואומרים שהיא נאה וחסודה אפילו שהיא לא נאה, ומדוע? כי כל אדם נברא בצלם א-לוקים ויש איזה חן מסויים שמביא לעולם, ובעלה של אותה אשה מצא את החן הזה, אז זה מספיק, ובשבילו היא נאה וחסודה. ולכן גם כתוב על אסתר המלכה לדעת מי שסובר שירקרוקת הייתה, כשעמדה לפני אחשוורוש נמשך עליה חוט של חסד ומצאה חן בעיני אחשוורוש, "...מצאה חן בעיניו ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו...", רואים שצריך שתהיה מציאת חן, איזה יופי שהאדם מוצא, וכמובן, היופי החיצוני הוא לא העיקר אלא בא לבטא את החיבור הפנימי (ואנחנו גם בני אדם והאדם צריך שיהיה גילוי חיצוני כלשהו כדי שהאדם יוכל ע"י זה להתחבר)....ולכן צריך לראות אשה לפני שנושאים אותה, כדי שתמצא חן בעיניו, והחיבור הזה של אהבה הוא אמור להעלות את האדם בעבודת ה', שהאדם ידע אהבת ה' מהי באמת, ויעשה את המצוות מתוך חיבור אמיתי ועמוק ושלם).

מחילה על האריכות....

נ.ב. נראה לי התחלתי להבין עם מי הויכוח. אתה גוּשניק?

השאלה המקורית הייתה מה המניע של בנים להתחתן.

על כך ענו שלל תשובות, ואני עניתי שאילולא מצוות התורה אני לא מרגיש "תמריץ" לקיימה מצד השכל או הרגש.

אם תשאל אותי אישית - כלומר, מה הייתי אומר אילולא מצוות התורה, הרי שהייתי אומר לך שאני רואה את הזוגיות כמו הר גבוה מאוד, שהרבה מנסים לטפס עליו - חלק מגיעים לפסגה או לנקודה מאוד גבוהה, חלק מטפסים לאט־לאט, הרבה נופלים ונפצעים או גרוע מכך כפי עינינו הרואות מבלי להתכחש למציאות בפועל.

כאשר אני מסתכל על זוגיות שלא מתוך ראייה של תורה הרי שאני רואה סביבי אינספור זוגות אומללים שמתחרטים (חלקם בגלוי וחלקם בסתר) על כך שנפגשו.

ומה בפסגת ההר הזה? אם תשאל אותי אישית, שוב - אם להתעלם באופן מודע מהפן הרוחני של הדברים, אין לי מושג - אני לא מבין בכל העניינים האלה של "אהבה" ו"נתינה" ו"נאמנות" ו"גבריות" ו"נשיות" ושלל המילים עוצרות הנשימה האלה. אני פשוט לא מבין כל־כך מה זה אומר לכן זה גם לא מעניין אותי per se. אם זה בשביל "להרגיש נאהב" או סיבות אישיות אחרות כלשהן, פשוט חבל על הזמן.

וכעת, כשאני רואה את ההר הזה מולי, שאיני יודע מה נמצא מאחוריו, ומאידך יודע את הקשיים שכרוכים בטיפוס עליו, אני אומד את יכולותיי (שאינן יוצאות מן הכלל) ואת הנסיבות (טרדות הזמן והפרנסה ומה לא), ומגיע למסקנה שזה לא בשבילי.

לכן, לא מעניין אותי הנושא מצד השלמת חיסרון כלשהו בלבד, כי באמת, לא מפריע לי אישית להיות חסר, ואני לא מבין כל־כך את משמעות הדבר חוץ מבפן התיאורטי.

אבל, כיוון שזאת מצוות התורה, ותלויים בה המון עניינים רוחניים (ברובם אין לי השגה אני מניח), הרי שזאת כבר לא שאלה של הרצון האישי שלי, שכאמור לא מכריע את כף המאזניים לבד, אלא שאלה של האם אני רוצה לקיים את דבר ה', כמו שאני רוצה להניח תפילין, והתשובה היא בוודאי כן. ואם נתינה וחיבור הם חלק מהמצווה אז גם אותם נקיים (לא מצד תחושה של כפייה אלא כי פשוט לא הייתי מגיע לזה לבד).

אז אפשר לומר שאני "פגום" כי אני לא מרגיש את הדברים בעצמי - באמת יכול להיות - פשוט לצערי אין לי איך לעזור בזה. וזאת הייתה כוונתי עם המדרש, שזה לא משהו מופרך נישואים לשם שמיים כלומר לשם המצווה גרידא.

כשם שאיני יודע לכוון את כוונות האריז"ל כשאני מניח תפילין, איני יודע "לכוון" בכוונות של מצוות נישואים, מבחינתי זה כמו סודות בקבלה.

ביחס לאישה נאה, מהבחינה הטכנית ביותר כמו ששמעתי פעם בשיעור של הרב עובדיה זצ"ל, גם זה חלק מ"זה א־לי ואנוהו", אז זה חלק מההידורים של המצווה לכן בוודאי זה חשוב, אם כי, אני לא רואה בההסתכלות הטכנית (עם כמה שהיא משעשעת), משהו קטסטרופלי, כי לומר שזה הידור הלכתי לא שונה מבחינתי מלומר שזה עניין רוחני עצום וחשוב.

בכל־אופן ביסודו של דבר מה שמעניין אותי זה מצוות התורה, אם מתוך איזה צורך פנימי או משהו בסגנון, אין לי כזה, ואין לי זמן בשביל צרכים כאלה, אלא שאם הם חשובים לעבודת השם, אני מוכן להשקיע בשביל זה.

ובכיוון אחר... האם לאורך ההיסטוריה של עם ישראל באמת התעסקו כל־כך לעומק בנושא הזה? האם היה צורך בחיבור יוצא מן־הכלל ואידיאלים וכו' כדי להתחתן או שזה פשוט היה חלק מהחיים, או שעשו את זה בשביל המצווה? זאת אומרת, אין לי ח"ו בעיה נגד ההתעמקות במשמעות של זוגיות, הפוך, זה מבורך ומעצים וחשוב ובוודאי שיש לזה חשיבות, אבל האם זה באמת מעכב עד־כדי־כך? או ש"נשתנו הטבעים"?

ועם מי היכוח?

לא הייתי מגדיר את עצמי כגושניק ואני קצת סקרן מהיכן המסקנה.

אם מתייחסים לחשש הזה אני לא רואה איך מישהו יכול להתחתן בכלל. אולי הבבא סאלי היה יכול להרשות לעצמו. בגישה הזאת אפשר לפטור את רוב העולם מהמצווה (אולי זאת הכוונה?)

הדרכת חז"ל היא להתחתן בגיל מוקדם יחסית ובגיל כזה בוודאי לא באמת בשלים ובוגרים לחלוטין. זה לא שבעבר כל אחד לפני החתונה היה עובר סדרת טיפולים פסיכולוגיים ועובד 50 שנה על המידות כדי להגיע למצב שבו הוא מספיק מתוקן כדי להתחתן, לא נראה לי שיש בסיס לכך.

זאת אומרת, אם יש בעיה מאוד מהותית, אז כן יש מקום, ואני מבין שהטענה העיקרית שהאדישות היא בעיה מהותית, ושכדי להתחתן צריך לבוא מנקודה של רצון עז לאהוב ולהקים בית ולהתחבר כו'.

 אלא שלדעתי זאת לא בעיה מהותית, כי למעשה כל הזוגות מתחילים מתוך הרצונות הנשגבים האלה, אבל הרבה מגלים שהרצונות האלה הם לא ביטוח, היום רוצים לאהוב ובעוד עשר שנים של שחיקה לא נורמלית כבר פחות רוצים. זה לא איזשהו סוד, זה גם לא נדיר כל־כך.

ההתבססות על הרצונות האלה היא סבבה אבל השאלה היא האם הם אלה שיעמדו בשעת מבחן, ולדעתי, התבססות על הנאמנות כלפי ה' וקיום תורתו, היא ביטוח יותר רציני - כי זאת כבר לא שאלה של האם אני רוצה להעניק או להשקיע בבניין בית (הרי אם זה רצון שלי אני יכול גם לרצות להתקפל וללכת) אלא רק ניסיון של אמונה פשוטה.

ביחס לפתרון המקצועי - אין פה יותר מדי דברים מלגו, פשוט אני חי בנסיבות די שוחקות ואין לי זמן או עצבים להתעסק בדברים שהם לא חיוניים. כיוון שזאת מצווה, אז אני רואה בזה עניין חשוב וחיוני. אחרת, חבל על הזמן.

לא הבנתי את המשפט האחרון. אבל בכל אופן אם אתה מדבר על כך שצריך להתמקד בצדדים ה"גבריים" יותר לכאורה בזוגיות כמו נתינה או אחריות ודברים בסגנון, גם בזה אין לי עניין עצמי אם לא שהתורה הייתה מבקשת שיהיה לי עניין.

בוודאי שאי אפשר להתבסס רק על הרצון להתחתן. אלא שגם אי אפשר להתבסס רק על מצוות ה', שהרי אם האדם עושה משהו שלא מרצונו, אז כשיהיה חלש מבחינה רוחנית ח"ו, יכול להיות שיתגרש, וגם, מלבד זה, חיוני מאוד שהאדם בחתונה לא רק יעשה כרצון ה', אלא בתוספת גם יברר את נקודת הרצון שלו להתחתן.

ולגבי שאר הטענות, אשמח אם תקרא ותגיב לתגובה שלי...

ראשית תודה על הדברים היפים בתגובה השנייה - אגיב לזה בהמשך.

ודאי שנישואים זה לא משהו שאפשר ליצור בכפייה, אין כוונתי שצריך לקום בבוקר עם המחשבה "וואלה איך נדפקתי שמצווה מן התורה להתחתן אבל מה לעשות".

דווקא העניין שזה מצווה מן התורה הופך את זה לעניין כל־כך גדול:

"אף־על־פי שכל העולם כולו, וכל המחשבות ההרגשות כולן, מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אצל ישרי לב המתענים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מכל־מקום מעין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה [...] כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת." [אורות התורה ט ז]

אם ניקח את רוב העולם ונשאל אותם מה הסיבה שלהם להתחתן, לרוב זה יהיה משהו בסגנון של "משעמם להיות לבד" או שהם רוצים ילדים חמודים או כי התאהבו והחליטו להתחתן - כלומר בטבע האנושי הרגיל לרוב אין איזשהו עומק יוצא מן הכלל.

אז איזה רצון בדיוק צריך למצוא - שעצוב לי להיות לבד? בכנות לא כזה עצוב לי, ובכנות זאת לא סיבה רצינית.

בשמחה, יישר כוח גם לך...

לא רק שלא צריך לעשות את זה בכפייה, אלא לראות איך נקודת הרצון- ה"נשמע", משתלבת ביחד עם ה"נעשה" בצורה טובה ומשלימה, ולא שאחד ידרוך על השני.

מחילה על הבוטות, אבל הפסקה הזאת לא אומרת את מה שאתה רוצה שהיא תאמר (ואני מכיר את הפסקה הזאת עוד לפני שציטטת את חלקה...). אשאל אותך שאלה, אדם שהולך לטיול בטבע בבין הזמנים או בהפסקת צהרים, האם מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו? (רמז: הרב צבי יהודה כתב שהבעיה היא כשאין חיבור בין הטבע לבין הלימוד) בוודאי שלא. אלא שיש שלבים בחיים, ובשלב שבו האדם משקיע יותר את כל כולו בתורה אם תופס קדושה קלה, אז וכו'...אך אם הזמן עכשיו הוא לעבור לקדושה השנייה, בוודאי שזה נכון, כמובן, שהשלב השני לא יכול לעמוד בפני עצמו אלא הוא בא על גבי השלב הראשון והתורה היא זו שנותנת את המשמעות לנישואין. וכאן אני אשבח אותך על ההשוואה, שאכן קדושת הטבע שמתגלית בא"י, היא כמו הקדושה בנישואין, שאפילו במשהו "חולי-חומרי" כזה יש קדושה, יש שכינה, בזה אתה צודק. אך אין זה אומר שמזניחים את הקדושה הזאת לגמרי, אלא רק זה אומר שבהתחלה כשהאדם שוקע בתורה אל לו לעבור לקדושה השנייה, יש שלבים. וודאי שיש גם צד של גדלות בקדושת הטבע מבחינה מסויימת על קדושת התורה, עיין אורות התורה פרק א' פסקה ב' שהרב אומר שהתורה שבע"פ היא מבחינה מסויימת יותר גדולה מתורה שבכתב. אז בבקשה, אל תגייס את הרב זצ"ל לטובתך, כי וודאי שהוא לא מסכים איתך. (אגב, הרב זצ"ל אומר על העקידה שאברהם אבינו עשה את זה בשמחה, משום שזה רצון ה'. אמנם גם ליבו היה עצוב על בנו, אך מצד עשיית רצון ה' הוא עשה בשמחה. רואים מפה את שיטת הרב זצ"ל הכללית שצריך שמחה במצוות, ולא כמו שאתה אומר שצריך לעשות שם שמים. ופה אני רומז למה שחשבתי שאתה גושניק, זה קשור להבדלים בין השיטה של הרב זצ"ל, שאני ב"ה מחזיק בה, לבין שיטת הרב סולובייצ'יק, ואכמ"ל).

יש כ"כ הרבה מקורות לכך שמדרגת האהבה (שהיא החיבור למצווה ביחד עם הכוונה לעשיית רצון ה') היא עליונה יותר ממדרגת היראה, אביא אחד מהם, המלבי"ם שמואל ב' פס' ט': "(ט) "ויירא דוד את ה""'" "ביום ההוא". פי' דוד עבד תמיד מאהבה ומשמחה, ועבודה כזאת תריק על בעליה שפע החסד והרחמים טוב ושמחה, ועתה ביום ההוא שחרד מפחד העונש שחל על עוזא, נפל ממדרגת האהבה אל מדרגת יראת העונש שהיא מדרגה פחותה, וע"כ אמר "איך יבא אלי ארון ה'", אם באשר הרגיש כי נפל ממדרגתו, אם באשר ראה שמתנהג עם הקרב אל ארון עוזו בדין ובפחד, וכל הקרב אל קדושתו ימות".

שוב, בוודאי שצריך להבין מה המשמעות הנצחית והאמיתית של הקמת בית, אך מצד שני אי אפשר להישאר בהבנה ש"זה רצון ה'" וזהו, חייבים אנו להעמיק בטעמא דקרא ולהתחבר לאותה מצווה ולהבין את משמעותה ואיך זה פוגש אותנו, וכך נוכל להתחבר לדבר ה' בצורה אמיתית וטובה כפי שהוא רוצה. (וכפי שכל חכמי היהדות העמיקו בטעמא דקרא והסבירו על טעמי המצוות וחשיבותן, כדי לקרב את ליבותם של ישראל למצוות....).

בוודאי שהראי"ה לא אומר שצריך להיות רק עם הראש בספר ולשנוא את כל העולם החומרי - אם זה מה שהובן מדבריי.

ובכל־אופן ככל שאני קורא את דבריך אין פער משמעותי לבין מה שאתה אומר לבין מה שאני אומר וכבר עמדתי על זה.

כוונתי היא: ביחס לכל ענייני החיים אפשר להסתכל בהסתכלות "קטנה" ואפשר להסתכל בהסתכלות "גדולה".

יש אנשים שרוצים אהבה, יש אנשים שרוצים ילדים, יש אנשים שרוצים כסף, יש אנשים שמכריחים אותם, יש אנשים שרוצים מסגרת משפחתית - אלה הרצונות הטבעיים הקלאסיים של בני־אדם, מבלי שהתורה תכווין אותם למקום כזה או אחר.

ואמנם בוודאי שברצון להביא ילדים גנוז אור גדול של חיים כו'.

אלא שיש קדושה מקורית, שזה הרצון להידבק בקב"ה, ויש קדושה מעותקת, שזה רצון אגואיסטי, או תשוקה להשלים איזה חיסרון טכני - כאמור אני לא חושב שזה רצון רע, ודווקא הפוך, כמו בפסקה של הראי"ה - כל המחשבות האלה מלאות אור ה' וקודש של החיים העליונים.

"התורה ניתנה לישראל, כדי ששערי-אורה יותר בהירים, יורת רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם, יפתחו לנו [...]" [אורות התורה יב ה].

ביחס ללימוד טעמי המצווה - אין הכי נמי, בוודאי שזה חלק נצרך, אבל קודם כל הוא לא מעכב, ושנית היסוד הוא המצווה ולא הטעם, אני לא חושב שהטעם הוא מהות המצווה, ולענ"ד יש לכך גם סמך בחז"ל. 

עיקר הדיון - לדעתי, הוא סביב הפסקה הבאה:

"כל דבר של תורה צריך דרך־ארץ שיוקדם לו, אם הוא עניין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטיית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם, כגזל, עריות, וצניעות, מנמלה, יונה, וחתול, וקל וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני. ואם הוא עניין שהוא נעלה מן השכל והנטיה הליבית, צריך גם הוא לעבור דרך הצינור של דרך־ארץ [...] וגם היושר המוחשי להיות קשור בתורה [...] אלה ארחות דרך ארץ הם."

אז ביחס לזה - בוודאי שיש כזאת מדרגה שהמצוות באות באופן של מוסר כליות כמו האבות שקיימו את כל התורה כולה מהתחושה הרוחנית שלהם מבלי שיגידו להם. אבל אני חושב שהרף שמציב הרב הוא מאוד, מאוד גבוה.

אמנם הדברים הבסיסיים ביותר כמו רצח הם מספיק פשוטים לאדם הסביר מה שנקרא, אבל הרבה דברים הם לא מובנים מאליהם, הרב מדבר על צניעות, בימינו זה כבר לא כל־כך מובן מאליו, בוודאי שזה הטבע האנושי הנכון, כי איסתכל באורייתא וברא עלמא, אבל כדי להגיע לטבע הזה צריך וואחד זיכוך, להצריך שתוקדם דרך ארץ לתורה זאת דרישה כבדה ביותר.

אז בעניין הזה אני הרבה יותר מסכים עם חכמי המוסר שאומרים שהעיקר הוא קודם כל לקיים את התורה ואחר כך נשבור את הראש לגבי אהבה ויראה, או עם בעל התניא שמדבר על עבודת הבינוני כעבודה של בעיקר "איתכפיא" ולא "איתהפכא", לא מתוך שלילת המדרגה העליונה שבוודאי זאת מדרגת הצדיקים אלא מתוך ההבנה שכרגע אלה התכונות הנפשיות שיש לי.

הזכירו כאן אוכל, וואלה לומר את האמת גם אוכל לא כזה מעניין אותי, מצדי לאכול בדיוק את אותו הדבר כל יום עד סוף ימיי, ואם לא הייתה מצווה בשבת לבשל מיני מטעמים לא הייתי מטריח את עצמי כל־כך, אלא שכיוון שיש אז אני משקיע בזה, ובוודאי אמנם יש צד של הנאה מהאוכל הנפלא רק שהוא לא מעניין אותי כהוא זה

לא אמרתי שצריך להתחתן מתוך שנאה וכפייה, אין ספק שאין מקיימים את המצווה בזה והפוך זה אסון עצום.

הכוונה - כשאני חושב למה הייתי רוצה להתחתן עם מישהי - לא כי אני מאוהב בה, או משעמם לי ואני רוצה להתאהב, כי בכנות אם את שואלת אותי אישית לא משעמם לי והייתי יכול להשקיע את כוחותיי הרגשיים במקומות אחרים, וגם לא עולה לי בראש כל סיבה אחרת חוץ מזה שזאת מצווה עצומה, לכן אין לי בעיה להשקיע בזה את מיטב כוחותיי ובוודאי מתוך אהבה והדדיות כו', עם יצחק שקודם התחתן ואחר כך "התאהב" (לא שולל את זה שצריך מההתחלה מציאת חן ושאר העניינים)

מחילה שאני יוצא עליך, אבל איך אתה לומד מיצחק? כבר הבאתי את דברי המהר"ל שהזיווג של הזוגות היה משמים, וכן לאליעזר עבד אברהם היה סימן משמים שזה הזיווג ליצחק, לעומתינו שאין לנו לא רוח הקודש ולא סימנים ברורים משמים, ולכן צריך לעשות בירורים ולראות עם מי יש התאמה ועם מי לא, ומכך להסיק שכנראה איתה צריך להתחתן.

האם זה אומר שחייבים להתאהב כדי להתחתן או שזה משהו שבא אחר כך?

האם זה אומר שזה צריך להיות הבסיס לחתונה או שזה משהו שמתפתח מתוך כוונה מודעת?

מה רמת ההתאמה שנדרשת? האם מספיק לראות שמסתדרים פחות או יותר ואין בעיות בפן הטכני או שצריך לחקור עמוק מני ים?

ברור שלא חובה להיות מסונוור, לחשוב עליה כל היום, לראות אותה כמלכת היקום שתעשה הכל בשבילה. זה מה שנקרא "התאהבות" וזה לא דבר יציב או עמוק במיוחד שבסופו של דבר נגמר.

יש גם דרגה של מציאת חן, תקשורת טובה ורגש כלשהו, שהוא המינימום לחתונה.

ברור שהדרגה של אהבה עמוקה, יציבה ובוגרת באה אחריי החתונה, אבל צריך שיהיה לה בסיס כלשהו לפניה.

אני באמת לא מבינה איך זה נראה לך בסדר, בתור בין אדם לחברו פשוט, להתחתן עם מישהי שאתה לא אוהב, לא רוצה בכלל לבנות זוגיות איתה, ועושה את זה רק בגלל שצריך. אני מבינה שאתה לא מתכוון לשנאה וכפייה, אבל גם הקור החישובי הזה הוא לגמרי גרוע.

סליחה על השוואה, אבל מזכיר לי את הסיפורים של ההומואים שמתחתנים עם נשים והן מגלות שנים אחר כך שהבעל שלהן אף פעם לא אהב אותן ושהוא שיקר להן במשך שנים.

אתה לא חושב שזאת סוג של הונאה כלפיי הבחורה להתחתן בגישה כזאת? או שאולי אתה מתכוון לשטוח את הגישה הזאת בפניה, ואז אני בספק גדול שקיימת מישהי שתסכים לרעיון הזה.

קודם כל, מה ש@חושבת בקופסא כתבה נכון מאוד, יישר כוח.

ולגבי מה שכתבת, השאלה היא האם אתה באמת רוצה בעצמך, או שכל רצונך הוא לקיים את רצון ה' בלי להבין. וזו נקודת המחלוקת בינינו. אני צודק? או שהוספת פה עוד נקודה שלא שמתי לב אליה?

ולגבי סוף דבריך, בוודאי שאהבה זה לא כמו שמציגים היום כמו: "אהבה ממבט ראשון" וכל השטויות האלו של תרבות המערב, אהבה זה דבר שנבנה אחרי עמל וקשר אמיתי ונכון, אך בוודאי שתרבות המערב באה ללמד אותנו משהו (לחדד לנו, ידענו את זה כבר קודם מההלכה שציינתי....), וזה שצריך חיבור ושהאדם ירצה ויראה את מקומו בקשר, ולא סתם כי זה מה שכולם עושים או זה מה שהתורה ציוותה ולעשות את זה כ"מצוות אנשים מלומדה", וכן יש מקום וצריך שיהיה לרצון. בקיצור, תפסיק כל הזמן להקצין כדי להציג את הצד השני כקיצוני, זה סתם מוריד מהרמה.

"השאלה היא האם אתה באמת רוצה בעצמך, או שכל רצונך הוא לקיים את רצון ה' בלי להבין."

כבר אמרתי כמה פעמים שאין לי בעיה עם זה שצריך להתעמק ולהבין ובוודאי שיש מקום לזה ואף חובה כמו שאתה אומר שצריך ללמוד טעמי המצוות

פשוט לדעתי התעוררות הרצון הפנימי ברוח מה שכותב הראי"ה בפסקה של צריך שיוקדם דרך ארץ, זה לא לעיכובא

יש דברים שהם כן לעיכובא כמו היעדר חיבה בסיסית / היעדר תקשורת / הזנחה של האחר / כו'

שעל זה ההלכה אומרת שצריך שתמצא חן בעיניו דהיינו שזה פרט שמעכב את המצווה

אבל מכאן ואילך זה הידור מצווה

בסוף גם מי שמתחתן בשביל וואטאבר סיבה גם מקיים את המצווה – אז לשם הכוונה הכי פשוטה של לקיים רצון ה' זה מספיק בשביל התחלה לענ"ד

הבנתי מה שאתה אומר...

סליחה על ההקצנה.

לא הבנתי, אז אתה מודה שאי אפשר רק עם רצון לקיים את רצון ה' וצריך גם חיבה או לא?

וואי, אז לא הבנתי, מה נקודת המחלוקת בינינו?

אם אני לא טועה, כתבת שלולי התורה אתה לא היית מתחתן, ובלי שה' ציווה אותך אז אין לך רצון להתחתן, ורק כי ה' אמר אתה מתחתן. ועל זה אני חולק בכל תוקף. (אהבה לא נובעת תוך שנייה. אם האדם בעצמו לא מבין מה החשיבות להתחתן ולא מברר את נקודת הרצון שלו בתוך הסיפור הזה, אז ממילא הוא לא יוכל להתחבר לאשתו, ולאהוב אותה כמו שצריך. לכן בוודאי שלא צריך *רק* תקשורת בסיסית ושלשניכם יהיו אפים, צריך שהאדם יאהב ויתחבר לחתונה באופן כללי ובפרט לאשתו ורק כך יוכל להגיע לחיבור נכון ואמיתי....אם אתה מסכים עם הכל אז באמת לא אחזתי מה אתה טוען....).

טוב, לגיטימי שאין רצון לפני החתונה, אבל אם בקשר מתקדם גם לא יהיה לך זו בעיה, אתה יודע...(או שלא...)

ואולי גם אוסיף שהחיבה מביאה להתחבר יותר לרצון ה' באופן שלם...

הגמרא בבבא בתרא דף ט"ז עמ' ב' אומרת כך: "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם" רבי יוחנן אמר: רְבִיַה באה לעולם". וכן מופיע שחלק ממהות הנשים זה גידול ילדים. ("דיינו...ומגדלות את בנינו").

הן יכולות לסייע לדבר מצווה בהרבה דברים אחרים

בוודאי שלא. יש מצוות שלא תלויות שדווקא האדם עצמו יעשה אותן, אך בשביל המשכת חיים לעולם- הולדת ילדים, צריך דווקא נשים (וגם גברים, כמובן...), זה משהו מהותי ולא מקרי. וכן הן מגדלות את העובר במעיהן. וכן היהדות נקבעת ע"פ האמא. (והייחוס ע"פ האבא). וכן כתוב ברש"י על הפסוק: "איש אמו ואביו תראו": "כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים", מכיוון שהאם תפקידה יותר בגידול הילדים, ממילא הבנים יותר מכבדים אותה. וכו' וכו'....

שורש הבעיה נראה לי מתחיל מכך שאתה תופס את הרצון להשלמה ע"י אשה כמשהו אגואיסטי לעומת הרצון לעשות את רצון ה' שהוא רצון כללי. ההיפך, הרצון לנישואין הוא רצון שנובע מתוך חוסר המחשבה על עצמי. במקום לחשוב על הצרכים של עצמי ומה שנוח לי, מה שאתה חושב (סליחה על הבוטות....), אני חושב על נתינה לאחר, וזו הגישה הנכונה לחתונה, וכך אחרי שהאדם דואג למי שיותר קרוב אליו, יוכל גם לאחר מכן לחיות חיים כלליים כמו שצריך ולתת בצורה אמיתית ונטולת רצון אגואיסטי. והרב זצ"ל כותב באורות הקודש ג' 'תקון הברית והרצון' עמ' רח"צ כך: "יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם". הרצון לחיות, שהוא הרצון הכי בסיסי באדם והכי אגואיסטי במידה מסויימת שהוא השורש לאגואיסטיות, כמו כל החיות שיש להם חוש השרדות, רצון לשרוד, ויש חיות שבשביל לחיות גם פוגעים באחרים ודורסים אותם, הוא הפוך מהרצון לנישואין, שהוא רצון כללי ודאגה לכלל ולאחרים, והדברים עמוקים ונכונים, ואכמ"ל. (ועיין "רזי לי" של הרב חרל"פ, מי מרום כרך י"ח עמ' שע"ז).

ורק ע"י ההשלמה של האדם בנישואין הוא יכול להבין את חסרון השכינה, ולהבין מה חסר לנו, כי עד שהאדם מתחתן הוא לא באמת מבין כמה זה מהותי שהאדם יתחתן. ורק ע"י גידול ילדים האדם יכול להבין מה זה נתינה של ה' יתברך באהבה ללא גבולות וכמה אנחנו צריכים להודות לו. וכו'...וכו'....(אני בטוח שאנשים נשואים פה, או יותר מבוגרים ממני, יוכלו לפרט הרבה יותר בעניין הזה....).

אמרתי לך, מזה שההלכה היא שצריך להביט באשה קודם שישאנה לומדים שבנשיאת אשה טעם המצווה הוא קריטי ומהותי בעשייתה. וודאי שכמה שנעמיק לא נבין לגמרי את מהות מצוות הנישואין וצריכים אנו לזכור שאנחנו בני אדם ולמרות שלא הבנו עד הסוף יש עומקים שלא נדע, אך את מה שכן אנחנו צריכים לדעת אנחנו מחוייבים להעמיק בו. (אגב, עיין חובות הלבבות בהקדמתו שמאריך עד כמה מי שלא מעמיק הוא פושע, וגם הרמב"ם תופס שתכלית האדם היא ההשגה וההבנה ורק ע"י זה חי לנצח...). וזה די פשוט שדווקא באשה מתגלה העניין של האהבה, שזה החיבור האמיתי עם הבנה והפנמה, וכן הרמב"ם במצוות אהבת ה' "השווה" את זה לאהבת אשה, שכמו שאדם אוהב אשה ו"חולה אהבה", כך הוא צריך לאהוב את ה', ואהבת האשה זה השורש להבנה באמת מה זה אהבת ה' ולחיות את זה כמו שצריך.

לגבי כל התורה זה דיון מעניין שנשמור להזדמנות אחרת, אך אני מדבר על מצוות נשיאת אשה דווקא, ששם אי אפשר להתחתן בלי להבין את טעם המצווה, ולכן מה שאתה אומר לא קשור. (אמנם, אם תגיד שפעם המצב היה אחר, אני יכול להסכים במידת מה, אך גם פעם, היה צריך איזה משהו, לא לגמרי, וכמו שכתוב שצריך שהאדם יראה אשה קודם שישאנה, והיום בכלל המצב שונה בתכלית וה' מגלגל שעוד יותר צריך להעמיק בעניין זה משום שה' רוצה שנגיע למדרגת האהבה בעבודת ה' בעז"ה יתברך...)

כששואלים את האדם הממוצע מדוע אתה מתחתן הסיבות הנפוצות ביותר אינן כה עמוקות כמו רצון נתינה כו' - אולי בשורש העמוק והנסתר של הדברים מי יודע.

אילולא התורה, האם הרצון שלך להתחתן היה נובע מתוך רצון עז לתת? אם כן אז וואלה אשריך, אם לא אז זאת בדיוק הנקודה שלי.

ביחס להלכה הזאת, שוב אין לי בעיה עם זה שיש רבדים עמוקים ושצריך להתעמק. אמנם גם ביחס למצוות אחרות אני לא חושב שכולנו יושבים כל היום עם ספר החינוך או עם ישורון ומתפלפלים... יש רובד של עומק המצווה שהוא תוספת אבל שמע, גם עם הארץ הכי אחרון שיש, מקיים את המצווה יותר ממני ומכל אחד אחר שהוא לא נשוי, אם רק מהצד הטכני.

קבל:

דהנה אברהם אבינו היה מתבונן בה (בשרה) תמיד והיו יודע שהיא יפת תואר, אבל לא היה נודע אצלו מחמת גודל קדושתו לא היה מבין שום חילוק בין הידור מצוה הלזו בין הידור מצוה אחרת, והיה הדבר אצלו כמו שארי מצות, ושמצוה להדר יותר אתרוג נאה ביותר תפלין נאים וכיוצא.

וזה כונת התורה ביעקב אבינו שמשמיענו שהיה חפץ ברחל מחמת שהיתה יפת תואר, שהיה מהדר אחר הדור מצוה משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות.

וזה שמשמיענו בתורה וישק יעקב לרחל, אשר כל הרואה משתומם על זה. אך משמיענו התורה בזה שיעקב אבינו מגודל קדושתו לא היה מבין שיש בזה מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל, ולא היו מתבייש בפני הרואים, כמו שאין אדם מתבייש לנשק תפלין וציצית.

וכמו כן היה אברהם מתבונן תמיד ביופי שרה כמו ביופי שארי המצות, ולא עלתה בדעתו שיש חילוק בדבר, שזה יופי אשה ויש חשש תיעוב בעיני העולם ביופי הזה, מה שאין כן ביופי שארי המצות. [אגרא דכלה לך לך]

בכל אופן ברור שיש מדרגה כזאת ושזאת מדרגה חיובית, אני לא אומר שאם אני מחפש מישהי אני בא כמו לשוק ארבעת המינים ומתחיל לומר "פשש איזו אישה מהודרת ממש לפי חומרות החזון איש", אבל כן נכון שזה נשמע קצת משעשע עבורנו אבל באמת יש כזאת הסתכלות, של איך כל צעד ושעל שלי אמור להיות רצון ה' על הצד הכי שלם שיש.

אינני יודע מה היה קורה לולי ניתנה תורה, אבל זה לא שהתורה הנחיתה עליי איזה ציווי, אלא מקסימום אחרי שראיתי את התורה הבנתי שזה טבעי ורצוני האמיתי הגנוז בי, כמו לדוגמא לימוד התורה זה באמת רצון האדם הפנימי: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". אך נראה לי שגם בלי התורה, אבל כבר לא יודע. וגם אם בן-אדם היום לא יודע להגיד לך את זה במילים שאני אומר, בסופו של דבר מבחינה שכלית אין יותר מדי סיבות להתחתן, ואנחנו מוצאים שרוב האנשים מתחתנים למרות זאת, כנגד כל הגיון שכלי. למה? כי זה הטבע שלהם. ממה נובע הטבע הזה? מהרצון להיטיב ולתת, זה מה שמניע אותם ודוחף אותם.

בוודאי שתנאי בסיסי למצווה הוא לקיים אותה, אבל חלק מהותי מהמצווה הזאת הוא ההבנה שלה, כמו בתפילה, ש"תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה", אע"פ שמבחינה הלכתית בכל הברכות חוץ מדברים מסויימים זה לא מעכב. ואכן אני חושב ששאר המצוות פחות מהותי לדעת את טעם המצווה מאשר המצווה הזאת. ואכן אנחנו מצווים כמה שנוכל להעמיק בטעמי המצוות. ועזוב חינוך, כל הגמרא עוסקת לא ב"מה" אלא ב"למה", וזו העמקה ב"מאחורי הקלעים" של המצוות. ואני אישית משתדל לדעת כמה שיותר טעמים על המצוות, בעז"ה שאתחזק בזה כמה שיותר.

ושוב אתה הולך לדוגמאות קיצוניות. אין צורך ללכת לאברהם אבינו, כבר הבאתי את כלב שנשא את מרים לשם שמים למרות שהייתה כעורה. אבל זו לא המדרגה שלנו, ולכן אין ללמוד מזה...(ואתה יודע שהדיון לא היה ברמה היפותטית אלא שאלה פרקטית, האם אתה אישית יכול לנהוג כך...).

ואין הכי נמי, העניין של: "זה א-לי ואנווהו", "התנאה לפניו במצוות" לגבי לולב נאה וכו'...נלמד מאשה, שכמו שאשה צריכה להיות יפה, או לפחות שתהיה מציאת חן, כך צריך שהאדם יבחר את ה"אתרוג שלו", האחד שהוא אוהב ונאה בעיניו. ואמנם, כמו אתרוג שיש בו דין שצריך בו הידור (נלמד במסכת סוכה מהמילה "(פרי עץ) הדר"...), כך גם באשה יש דין של הידור.

זאת אומרת, אין כוונתי ב"לקיים את המצווה" כמו לצאת ידי חובה וסלמאת, אלא לקיים במלוא מובן המילה, עם כל העניינים הרוחניים והאישיים התלויים במצווה.

אבל הסיבה היא המצווה בלבד, זה לא היה מעניין אותי אילולא כן.

הזכרת לי את האמת עכשיו את מדרש חז"ל על יצר הרע, שלעתיד לבוא הצדיקים יגידו שזה הר ולא הבינו איך הצליחו לעבור אותו, והרשעים יגידו שזה כחוט השערה ולא הבינו איך התייאשו. בוודאי שאני לא מתעלם מהקשיים, אבל נראה לי צריך לשים את הדברים בפרופורציות. אני לא יודע אילו זוגות יצא לך בדיוק להכיר, אבל אני לא מכיר כמעט זוגות לא מאושרים ושלא טוב להם. ובלי קשר, החיים מלאים קשיים וסיכונים, הכי קל זה להתחבא בקונכייה, אבל ה' רוצה שלא נפחד, וכשאנחנו רואים שאנחנו מוכנים לזה, גם אם יהיו קשיים ויהיו אתגרים, אנחנו סומכים על ה' ומתפללים אליו שישלח לנו סייעתא דשמיא, וקופצים למים העמוקים. באופן כללי זו שיטה בחיים, לא להישבר בגלל קשיים שאולי ניפול מהם, קשיים אמורים לבנות אותנו ולהפוך אותנו לאנשים גדולים וחזקים, ולא כל הזמן נישאר במצב הקיים שלנו באמתלה שאנחנו מפחדים להיכשל, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע". אמנם, אם אדם בטוח ייפול ולא יצליח ויהיה בחינת רשע שלא יקום, אז בוודאי שאין לו ללכת, אך במצב רגיל, כשאין וודאות כזאת, ויש סיכוי שהאדם יצליח, צריך להשליך על ה' יהבו. (ומה שאמרתי עכשיו נכון בתור גישה לחיים, לאו דווקא אם האדם דתי שומר תורה ומצוות...).

שוב, אינני יודע באילו משקפיים אתה מסתכל על המציאות, אבל נראה שאתה בוחר להסתכל על המעט הרע. כמה זוגות מאושרים יש לעומת כמה זוגות אומללים יש. וחז"ל מלמדים אותנו שגדולה מידה טובה ממידת פורענות פי 500. אז אין מה לחשוש ולהסתכל בעין שלילית.

מלבד שהתורה אמרה להתחתן, היא גם אמרה שהאדם הוא לא אדם לולי הוא מתחתן. אתה אומר שזה חשוב, יכול להיות מטרה טובה, אבל זה לא בראש סדר העדיפויות שלך. ואני אומר, זה הדבר הכי חשוב וקריטי, וזה אמור להיות בראש מעייניו של אדם, בלי זה הוא לא הוא באמת. (לכן גם נמחלים עוונות חתן, כיוון שהוא הופך להיות אדם חדש, חיים חדשים...). לא מדובר על רצונות אישיים, כמו שאמרתי, זו לא מטרת החתונה, אלא העלייה במדרגה בעבודת ה', שמתבטאת בין היתר באהבה השוררת בין איש לאשתו, וזה דבר גדול, שהוא לא רק איזה משהו אוטופי סגולי כמו שאתה מנסה לצייר אותו, אלא אפשר לראות בחוש איך אנשים משתנים אחרי חתונתם.

אמרתי לך כבר שנישואים לשם שמים זה משהו יוצא דופן, וזה רק אם מדובר שהאשה היא מכוערת ואף אחד לא רוצה אותה, והאדם נושא אותה לא בשביל עצמו אלא בשביל לעשות איתה חסד, זה נישואים לשם שמים. אבל סתם כך האדם יכול למצוא אשה יפה ובעלת חן ולהתחתן איתה, ואז הנישואים לא הופכים להיות כמו שאתה רוצה לצייר אותם "לשם שמיים", אלא נישואים רגילים, שבהם יש נתינה הדדית וכל אחד תורם לשני ועוזר לשני.

כמו שיש כלל הלכתי של "מצוות צריכות כוונה" והאדם צריך לכוון לצאת ידי חובה במצוות תפילין, וכן יש הלכה מיוחדת בקריאת שמע גם על פירוש המילות, וכן יש מצווה לירא ולאהוב את ה' כל רגע ורגע, כך גם הכוונה במצוות נשיאת אשה היא משהו די מוכרח ובסיסי שכל אחד צריך לעבור אותו, ורק אם יש איזה מישהו יוצא דופן פעם בלא יודע כמה, אולי זה אפשרי נשיאה לשם שמים. (בלי קשר, נשיאה לשם שמים יכולה לגרום לכל מיני בעיות, במיוחד ח"ו להרהורי עבירה וכו'...והאדם לא ירגיש מאושר ושלם בנישואיו, ורק אם האדם יעבור תהליך ויבחר באמת להתחתן, אז יוכל להתחתן בצורה אמיתית ונכונה).

יש יופי חיצוני מעבר לרגיל, ויש את העניין שתהיה חביבות, שזה דבר בסיסי, ולא קרב זה אל זה.

קודם כל, אין להוכיח ממה שלא היה בעבר ספרים על זה, כי בכללי בתקופת חז"ל לדוגמא לא כתבו כ"כ על דברים של הפרט, העיסוק היה יותר בכלל. לאט לאט ב"ה קרנו של הפרט גדלה ועם זה גם דברים חדשים, כמו בירורים של טעמי מצוות ועוד הרבה דברים נפלאים שצומחים בזכות דורינו הנפלא. פעם נשים לא הייתה להם בחירה אם להתחתן או לא, אם לא היו מתחתנות, היו גוועות ברעב. פעם גברים לא שאלו אותם אם להתחתן או לא, ההורים שלהם בחרו איזו אשה, וזהו, נקבעה החתונה. (כמו שלצערינו קורה עד היום בחלק מהציבור החרדי...). היום יש יותר בירור של הדברים הללו. אך אני בטוח שגדולי אומתינו, חז"ל, האבות, כל גיבורי התנ"ך, וודאי שנשאו נשים שמתאימות להם, המהר"ל בתפארת ישראל פרק כ' אומר שכל נישואי האבות לא היו במקרה אלא הכל היה מאת ה'. אז להם הייתה רוח הקודש כדי לבחור את האשה המתאימה להם, וכמובן, גם עשו את ההשתדלות, אך אנחנו שאין לנו רוח הקודש כנראה רצון ה' שנחפש בעצמינו עד שנגלה.

לא, היה לי פשוט ויכוח עם גושניק אחד, והוא ייצג תפיסה שלימה של הגוש על השורש של מה שהתווכחנו. אין לי כוח להיכנס לזה פה, אז אם אתה רוצה שאשלח לך מה הכוונה לגבי זה, בפרטי. (או פה ואני מתנער בעניין הזה מהדיון....).

נ.ב. הקשר החיצוני אינה מטרה. האהבה שמתגלית בין איש לאשה מתבטאת בדרכים מאוד עליונות ונשגבות, אך האופן שבו זה מתבטא למעשה הוא אופן בהמי במובן מסויים, שאכן בעניין זה הושווה האדם לבהמות. ולכן המלאכים אמרו לה' כשמשה רבינו עלה למרום: "מה לילוד אשה בינינו?", איך אדם שנולד מדבר כזה בהמי שלא שייך לשמים יכול להיות בעליונים, וכן מה שאומר עקביא בן מהללל באבות: "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה...מאין באת? מטיפה סרוחה...", חלק ממה שמוריד את הגאווה של האדם ומראה לו שהוא שפל זה העובדה שהוא בא מטיפה סרוחה, ממצב כזה שפל ובהמי.

וכן ההלכה אומרת שכמו להבדיל שאדם אסור לו להרהר בדברי תורה וק"ו להניח תפילין במבואות המטונפות וכן לאכול עם תפילין (סעודת קבע), כך אסור להיות בשעת החיבור עם תפילין, רואים שזה משהו תחתון, הערווה, שאין מקום לקודש שם, לפחות לא במציאות העכשווית.

אמנם, חלק מהעניין של האדם שלמרות שהוא רוחני וגבוה יש לו גם את הצרכים הללו, ואז כשהוא מקשר את עצמו גם באותם מעשים לה', הוא מקדש גם את המציאות התחתונה הזאת, ובכך עושה תיקונים ובעצם מאחד בין החול ובין הקודש. ועיין ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ס"ח, וכן תורה ע"ז. וכך כותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ס"ג: "דַּע, כִּי יַעֲקב אָבִינוּ, כְּשֶׁשָּׁלַח אֶת בָּנָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לְיוֹסֵף, שָׁלַח עִמָּהֶם נִגּוּן שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְזֶה סוֹד: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם" וְכוּ' (בְּרֵאשִׁית מג) בְּחִינַת זֶמֶר וְנִגּוּן שֶׁשָּׁלַח עַל יָדָם לְיוֹסֵף. וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: "מִזִּמְרַת" לְשׁוֹן זֶמֶר וְכוּ'. כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב ועֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה. וְזֶה סוֹד מַה שֶּׁכָּתוּב (שָׁם ד) : "וַתֵּלֵד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אהֶל וּמִקְנֶה; וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב". כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה בָּעוֹלָם רוֹעֵה מִקְנֶה, הָיָה תֵּכֶף כְּלֵי זֶמֶר כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן דָּוִד הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה "ידֵעַ נַגֵּן" (שְׁמוּאֵל א ט"ז) עַל כֵּן הָיָה רוֹעֶה (שָׁם) כַּנַּ"ל. [גַּם מָצִינוּ בַּאֲבוֹת הָעוֹלָם כֻּלָּם, שֶׁהָיוּ רוֹעֵי מִקְנֶה]. (יְשַׁעְיָה כ"ד) "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרת שָׁמַעְנוּ", הַיְנוּ שֶׁזְּמִירוֹת וְנִגּוּנִים יוֹצְאִים מִכְּנַף הָאָרֶץ, כִּי עַל יְדֵי הָעֲשָׂבִים הַגְּדֵלִים בָּאָרֶץ נַעֲשֶׂה נִגּוּן כַּנַּ"ל. וְעַל יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל יְדֵי זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים. וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל. וְזֶה בְּחִינַת שִׁיר הַשִּׁירִים ב) "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ"; הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּך לָהֶם כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁעַל יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ, הוּא נוֹתֵן כּחַ בָּעֲשָׂבִים וְיֵשׁ מִרְעֶה לַבְּהֵמוֹת. גַּם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ, בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית ל"ז) : "וַיֵּלְכוּ לִרְעוֹת אֶת צאן אֲבִיהֶם" וְכוּ', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: שֶׁהָלְכוּ לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן. וְעַל יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה. בִּבְחִינַת (קהֶלֶת ג) : "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה"; כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מֵרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, כִּי נִתְבָּרֵר רוּחַ הָאָדָם מֵרוּחַ הַבְּהֵמָה עַל יְדֵי הַנִּגּוּן כַּנַּ"ל...."

רואים שמצד אחד כשהאדם לא בקדושה אז זה מוריד אותו למדרגת בהמיות, אך דווקא כשהאדם מקדש ומברר מזה את הניצוצות הטובים, זה מביא למקפצה בעבודת ה' ולבירור רוחני טוב. וכמו שאדם שאוכל בקדושה מברר את הניצוצות הטמונים באוכל ולא רק שמעלה את האוכל, אלא גם הניצוצות הטובים הופכים לחלק ממנו, ויש פה בירור רוחני טוב שמעלה את האדם במדרגה חדשה מאיכות אחרת שלא נמצאת בתורה (דהיינו מסוג אחר).

רק נעיר שיש מציאויות מיוחדות, כמו שכתוב על יעקב אבינו, שעשו רק לשם המצווה ולא לשם עצמם, וכן אברהם אבינו, ויש עוד דוגמאות על קדושי עליון שלא עשו להנאת עצמם כלל. אך גם אברהם אבינו שלא היה יותר פרוש ממנו בעריות ולא עשה להנאת עצמו כלל, לפי כל הפרשנים שראיתי (והיו הרבה....עיין בפסוק: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" עם פרשנים....), הוא קיים את ההלכה שצריך להסתכל על אשה לפני שישאנה. זאת אומרת, ההלכה הזאת מבטאת איזה משהו מיוחד בנישואין, שחייב שיהיה איזה חיבור כלשהו של חן וחביבות, אחרת אי אפשר.

אמנם, אם האדם יחשוב רק על זה שהוא מקדש את המציאות וכו'....הוא יעבוד על עצמו. אנחנו לא במדרגת אברהם אבינו, ולכן זה רק ייצור בעיות אם נתעלם מהעובדה שזה צורך שלנו. כך גם מי שאוכל, ואומר שהוא מעלה ניצוצות, זה לא נכון, וסתם יגרום לו לעינוי שיענה עצמו כי הוא מבחינתו לא צריך את האוכל, הוא אוכל רק כדי להעלות ניצוצות או כדי להתקיים, אבל זה לא נכון. ובמיוחד בנישואין, אם האדם לא מכיר בצורך הזה, זה יכול לגרום להרבה בעיות. אז מצד אחד לא להפוך את זה לאידיאל, זה נובע מתוך "חולשה" אנושית, אך אסור להתעלם מזה ולהדחיק את זה אחרת זה יהיה מסוכן מאוד, ומצד שני ה' גלגל את זה שתהיה לאדם את החולשה הזאת כך שיקדש את המציאויות האלו. (ולא כולם זכו להרגיש את החולשה הזאת. אמנם, מבחינה אידיאלית זה נכון שזה יהיה לשם שמים ומתוך דבקות מוחלטת בה' ולא לתאוות אישיות, אך זה לא סותר. וגם לעתיד לבוא העונג יהיה לא עונג אישי, אלא עונג שמחובר לכלל ולעבודת ה'. ואולי לא מהבחינה הזאת, לא יודע). ובאמת צריך לראות שהרצון להשלמה נובע מהרצון להתענג על זיו שכינתו של ה', ולעתיד לבוא שני הדברים יתחברו ויתגלה שם ה' גם במציאות הזאת. ומה שכתוב שכינה ביניהם מדובר על עצם הזוגיות, לא על שעת החיבור.

באמת כפליים לתושיה על הדברים הנפלאים.

העניין של הקונכיה מדויק, כי זה בדיוק הרעיון, שהרבה יותר נוח להתחבא בה, אבל ה' מבקש שלא לעשות את זה אלא לאזור אומץ, וזאת כוונתי בנישואים לשם שמיים, ההתעוררות לעניין מצד המצווה שבדבר.

חן חן...🤗

גם לך...

קודם כל, זה לא יפה לקחת משל שאני השתמשתי בו ולנצל אותו כנגדי. אני מרגיש נבגד....

הראיתי במשל הזה שמצד הטבע יש רצון, וזה שיש זוגות לא מאושרים לא מאפיל על הרצון להתחתן, כמו בכל דבר בחיים למרות שיש רצון יש גם חששות ופחדים.

ואשמח כמובן שתגיב על התגובה פה...

ויש פעמים שה' נותן לנו מצוות למרות שאנחנו לא מבינים, כמו פרה אדומה, שהיא גזירה מלפני ה' יתברך, "ואין לך רשות להרהר אחריה", אך יש מצוות שיש להן טעם ואנחנו צריכים להבין אותו, ולגבי נישואים התורה בעצמה כתבה שיש טעם: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", כדי שתהיה השלמה לאדם ורק עם זה זה טוב, ורק עם האשה האדם הוא באמת אדם. כמובן, יש גם להעמיק מעבר למה שהתורה אמרה, אבל רואים שכבר בתורה כתוב שיש טעם למצווה.

על איזה שקר עצמי זה מעיד? ומה אפוא הגישה הנכונה?

זה מה ששמעתי מפי רבותיי, שהגישה הכי נכונה זה לעשות את כל המעשים לשם שמיים בלבד, בלי פניות אישיות

ואני גם לא שולל באופן מהותי, בסוף לגבי המשפט האחרון שנינו מסכימים - להכיר את המציאות באמת ולהבין מה אפשר לעשות איתה, רק שאני מוסיף שצריך להבין גם מה אי־אפשר לעשות איתה, למשל יש הר גבוה, אפשר לחיות בסרט שאני מטפס מיומן ושיש לי הכלים והיכולות לצלוח אותו, ואז להיפצע קשה, ואפשר גם להיות מציאותי וסביר, וללכת בשביל הבטוח שאני יודע שהוא לפי כוחותיי - נכון, ויתרתי על החלום להגיע לפסגה, אבל הייתה נפשי לי לשלל. אז בעקבות הסיפור הזה למדתי שאני לא טוב יותר או בלתי־מנוצח יותר מאחד האדם.

לדעתי הגישה שאפשר להגשים את כל החלומות וצריך לטרוח מאוד בשביל זה – זאת לאו דווקא הגישה הבריאה. למשל הרבה צעירים הולכים ללמוד תואר במחשבה שעכשיו יטרפו את שוק העבודה כו' כו' ובשנייה שיוצאים מהאוניברסיטה חוטפים כזאת כאפה כי למציאות יש מגבלות, רובנו לא נאו מהמטריקס שיכולים לכופף את הכפית, אין מה לעשות, אני חושב שההצלחה האמיתית יכולה לבוא ברגע שמכירים את הגבולות שלנו ועושים את המקסימום בתוכם – ברור שאפשר להתווכח עם זה והעלית גם טענות ראויות לציון אלא שאני מדבר על הדרכת כלל האדם, אי־אפשר לבוא למלגזן שעובד 12 שעות עם "אידיאלים" ו"זוגיות חלומית", צריך לבוא עם מה שאפשר, לא עם מה שאי־אפשר. (המציג אינו מלגזן)

עם תפילין אתה אמור למצוא את הכי מהודר,

אבל לא צריך שהצבע ימצא חן בעיניך, ואתה לא חייב להראות להם אהבה ולהסתדר איתם בכל מיני מצבים בחיים.  פשוט להניח אותם וזהו

עם האשה שתהיה לך - כן.  יש סיבה לזה

זאת אומרת, אתה צודק שצריך שצריך להתחתן כי זה מצווה, אבל השאלה היא: מה המצווה, באיזה גישה צריך לבוא כדי לקיים אותה על הצד הטוב ביותר

מה יש להתחתן רק בשביל הפן הפיזי? זה נשמע משעמם וריקני... תוך שנה הייתי מתגרש אם זו הייתה הסיבה.

באופן בסיסי אנשים רוצים להתחתן בשביל להרגיש אהבה, ורק אז הפן הפיזי מקבל משמעות כביטוי לאהבה. אחרת הוא סתם ריקני חסר משמעות ומשעמם.

אבל בקשר אמיתי ועמוק זה שיא הקשר, ומקפל בתוכו את כל המטען הרגשי, העמוק שכל אחד מביא איתו.

זו אולי לא הסיבה לקשר

אבל זה סוג של תכלית. 

וכן, בסוף זה גם סוג של יעד.

כשזה בצורה הנכונה, כשזה על בסיס של קשר אמיתי ועמוק ורגיש,

זה בסוף הקשר הכי קרוב שמהווה משל לקשר שלנו עם הקב"ה

בקיצור, קצת עדין לכתוב פה הכל.

זה נושא שצריך ללמוד.

(השורה האחרונה ממעונת לפותחת השרשור @באמונה תמיד)

אתה אומר שזה חיצוני,

ואני אומרת שבאמת ובעומק הדברים זה הביטוי הכי פנימי למכלול של הקשר שקיים.

אבל כל זה בתנאי שקודם כל קיים קשר. שלא מבוסס אך ורק על משיכה פיזית.

ברור. פה אנחנו לא חולקים.

שכאשר הפן הפיזי בא רק מצד עצמו כעניין של הנאה בלבד, ללא שום עומק, ללא אהבה, חיבור וכל שאר הדברים, אז אין לו ערך, והוא לא סיבה כדי להתחתן. ומי שיתחתן רק מהסיבה הזאת, הקשר שלו לא יחזיק מעמד. 

רק כאשר הוא בא מתוך אהבה חיבור ורגשות, אז יש לו ערך ועומק ומשמעות, והוא מוסיף אהבה וחיבור לבני הזוג. 

לא טענתי שהפן הפיזי לא כלול בשיקולים להתחתן, רק אמרתי שהוא לא הסיבה לנישואין, אלא הסיבה היא הרגשת אהבה אחד לשני (שאכן כלול בה גם הפן הפיזי אך היא הרבה מעבר לזה). 

ובאסה שזה ככה זה קצת דפוק

אבל ב"ה שזה לא אצל כולם

זה נוהג העולם.

אבל אני אישית חושב שזה דיי מבאס שהמון מערכות יחסים מבוססות בעיקר על המשיכה המינית.

אבל היי ככה השם ברא את העולם אז מי אני שאגיד שזה לא נכון

שהמציאות הייתה ככה אצל רוב העולם

היה הרבה יותר טוב

אבל לצערי זה לא.

וממש.ממש.ממש.לא מסכים.

ניסיתי להבין מה משמעות הכינוי שלו וחשבתי שאולי זה אומר משהו אם מקלידים בעברית.

אני מרוצה מהתוצאה.

תאסוף עוד 3 ניקים ותבקש סליחה עד שאתפייס.

זה משזה

ועכשיו ברצינות

אני מסכים שלא צריך להכליל בנושא הזה

אבל מלעשות שעבור רוב העולם זה כן ביג דיל.

זה אחת הסיבות שזה הדבר בתרבות של העולם המערבי 

ואני לא רוצה להרחיב יותר מדיי כי זה נושא רגיש בפורום ציבורי דתי

מדובר על כאן על חתונה. רוב העולם המערבי לא רלוונטי כאן כי אין קשר אצלם בין חתונה לצד הפיזי.

אתה נשאר עם הדתיים ושם זה פשוט לא נכון. אגב גם אצל חילונים חתונה היא מעבר לזה, דווקא בגלל שהצד הנ"ל נוכח גם בלי.

נראה שאתה צודק

שכחתי לרגע שאצל שאר העולם החתונה זה שונה

יצאתי פיסטוק 

כבר אמרתי שיצאתי פיסטוק

הבנתי את זה לא נכון

ולא צריך להתחיל להשליך על אחרים או עליי את החשיבה הזאת

אני בטוח שכל מי שלא הסכים כאן חש סלידה מהמנטליות הזאת

לאשר (להודות שהתופעה קיימת) לבין להסכים איתה.

אני חייתי כל חיי בסביבה חילונית 

והרבה מהזמן השיח בין החברים היה בנושאים לא צנועים

עוד לפני שנהייתי דתי סלדתי מזה.

אני לא אכליל ואומר שכולם ככה, יש גם שלא וגם אני כאמור אז לא הייתי דתי.

ולא אהבתי את המנטליות הזאת. אבל מלעשות שבחברה הזאת זה קיים ממש. 

העובדה שאני מכיר שזה קיים לא אומר שאני תומך בזה

לא צריך לקחת קשה את מה שהיא אומרת.

נראה לי שהיא מבינה שיש הרבה מעבר לפן הפיזי, רק שהיא לא יודעת מה, כי אף פעם לא הסבירו לה. לכן היא שאלה כדי להבין מעבר לתפיסה השטחית שהיא מכירה בזה. היא לא כתבה את זה ממקום רע.

נכון שלחשוב שבנים רוצים להתחתן רק בגלל הפן הפיזי זו תפיסת עולם קצת שטחית וילדותית, הנובעת מחוסר היכרות עם המציאות. זה עלול להיות ככה עדיין בגילאים צעירים, עד שלומדים שהעולם קצת יותר מורכב ועמוק. 

אבל במידת מה 

זה נכון

לגבי החוסר של האשה- זה חוסר מסוג שונה לגמרי. מבחינת הביטוי והמשמעות הגשמית שלה בעולם היא לא צריכה את הגבר. זה חוסר יותר מהותי, כמו שכתבת (ולכן זה לא בדיוק חיסרון עצמי. טכנית היא תסתדר יותר מהגבר).

(יש לי מקור למה שכתבתי שאני לא מגלה )

אני חושב שאצל גברים זה יותר השאיפות הגדולות ואתן מורידות אותן לפרטים.

אין הכוונה לשלול את השאיפות והפרטים מכל צד אלא שכל אחד מוביל בקשר את הצד החזק שבו.

בדוגמא שהבאת - בד"כ כשאשה מתפללת לבית של תורה היא מתפללת לבעל תורני שיוביל אותה ואת הבית לכיוון שהיא מתפללת אליו,

ויאפשר לה לבנות את הפרטים של הבית (שאליהם הבעל עם השאיפות פחות שם לב).

חז"ל אומרים שיש שלושה דברים שהאדם דומה בהם למלאכים, ושלושה שאדם דומה בהם לבהמה, ואחד הדברים שאדם משותף עם בהמה זה העניין הזה. הרמב"ם אומר לעניין האכילה וזה נכון גם לגבי הנושא הזה, פעולת האכילה היא אותה פעולה בין בהמה לבין אדם, אבל זה לא אותו אוכל. אדם שיאכל ויגיד שהוא מעלה ניצוצות אז יש שתי אפשרויות, או שהוא צדיק עליון כמו הרב צבי יהודה לדוגמא שאכל הרבה בשבת רק כי זו מצווה, וכל השבוע לא אכל כמעט כלום, או שהוא עובד על עצמו. לכן, אסור לשכוח את העניין הזה שהאדם צריך לאכול, והכל בסדר, הוא בן אדם. עם זאת, אסור לאדם לעשות את זה רק בגלל זה, אם כך הוא יהיה כבהמה. לכן, האדם צריך לכוון בפעולתו ובמעשיו כמה שיותר ולכוון אותם לקדושה, ולדעת שהוא אוכל לדוגמא כדי לעבוד את ה' טוב יותר, או כדי ללמוד טוב יותר, ומכיוון שכך הוא קידש את אותו מעשה וזה חלק מעבודת ה', ולכן צריך לעשות את זה בשמחה ובחיבור עמוק. (אגב, יש תיאור מאוד יפה ב"משנה שכיר" על פרשות שבוע של רבי יששכר טייכטאל, בעל "אם הבנים שמחה" בפרשת יתרו על מעמד הר סיני כמה עם ישראל שמח שם, וכתוב שיום חתונתו זה מעמד הר סיני, החיבור הזה מוביל לשמחה, שזו שמחה עמוקה וטובה ולא סתם עונג חיצוני, אלא עונג שמבטא משהו עמוק ופנימי). אנחנו מאמינים שהכל משמים, ולכן ההשלמה הזאת שהאדם עושה זה משהו גדול ומרומם שמשפיע על העולמות העליונים ומשפיע חסד ושפע בעולם, וגם מוביל ליצירת חיים, הדבר הכי גדול שהאדם יכול לעשות בעולם.

על סוף דבריך...

אבל את האמת שרציתי לכתוב על זה כי ראיתי את השרשור ופשוט מצאתי תגובה מתאימה אז הגבתי עליך...

אגב, רק רציתי להוסיף שזה קשור להלכה שאסור להסתכל על אדם כשהוא אוכל כדי שלא יתבייש. אז מצד אחד שלושת הדברים שהאדם שווה בהם לבהמה הם מביישים (ולכן זה בעייתי להצטלם באמצע ביס, או לצלם בכללי אוכל, זה לא משהו שצריך לפרסם אותו או להתגאות בו, אנחנו אוכלים כי אנחנו צריכים בסוף...אמנם גם רוצים שהאוכל יהיה טוב, אבל אין מטרה לעשות עם זה שואו ולהתעסק עם זה...), והם נעשים יותר בצנעה, מה יותר ומה פחות, אך אסור לאדם להדחיק אותם, ודברים שהאדם צריך אין לו להתבייש מעצם עשייתם כי הוא צריך, אמנם זה משהו צנוע שהאדם לא מפרסם ולא צריך לפרסם, אך זה חלק מטבע האדם. אמנם, האדם צריך לשלוט על טבעו ולרסן אותו ולהשתמש בו רק בצורה המתאימה, וכמו שהמשנה באבות אומרת שצריך להגיד דברי תורה בשעת האכילה כי אם לא זה ייחשב כאכילה מזבחי מתים, כך גם האדם צריך לקדש עצמו בשעת החיבור, וכך יעלה את המצב הזה לקדושה וגם יתעלה בעצמו. ואמנם, כל זה בצד הגלוי, בצד הנסתר שיתגלה לעתיד לבוא, גם השעה הזאת תתגלה כקדושה ואפילו בקדושה יתירה.

ואמנם קשה לנו להבין למה דווקא מהמקום הזה מגיעה ההולדה וצמיחת החיים לעולם, אך עיינו ב"אם הבנים שמחה" לקראת סוף פרק ב', ששם הוא מאריך להסביר למה ה' מגלגל את הגאולה דווקא ע"י דברים נמוכים, שלדוגמא בניין הארץ נעשה ע"י אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, מפני שכשהגאולה מגיעה ע"י צדיקים, יש קטרוג, אך כשזה נעשה באופן נמוך אז המטרגים לא מפחדים ומשם צומחת הגאולה. ובאמת זה עוד יותר עמוק, כמובן אין לה' מעצור להושיע כנגד המטרגים, אלא כשזה מגיע ממקומות רוחניים גבוהים, אז האדם חושב שמכוחו זה נעשה, ועלולה להיות גאווה, אלא שה' מגלגל שדווקא במקומות הנמוכים של האדם יבואו הדברים הגדולים, ואז האדם לא יחשוב לרגע שהוא זה שפעל ועשה כל אלה, אלא ידע ש"שלושה שותפים לו לאדם".

ובאמת היצר הוא בכוונה, בלי יצר הרע לא הייתה שמחה בלימוד, אש, לא הייתה חיות, העולם היה משעמם, לה' יש מספיק מלאכים, צריך את בני האדם שיעבדו את ה' עם התלהבות, עם אהבה ושמחה, וזו הגדלות של האדם, שנובעת מפחיתותו. (השלימות של האדם היא ההשתלמות, זה שהאדם חסר במהותו ולא יכול להיות מושלם, זה גם מה שמביא את יתרונו הגדול, שהוא יכול תמיד להתעלות....), ואכמ"ל.

מול העולם הרגשי של האשה עומד העולם השכלי של בעלה. כנ"ל כדאי לה להכיר אותו, תרוויח וכו'.

היא רגש אצל האישה מול יצר אצל הבעל. ב"ה הכח המוביל אותנו הוא השכל וזו המשוואה הנכונה.

יצרים יש לשני הצדדים וצריך לדעת איך לתעל אותם בטהרה לבניית הבית.

הנקודה היא מה המשוואה. הכח העיקרי אצל הגבר הוא השכל. אצל האשה הרגש.

ההצגה הנ"ל היא רגשיות מול חיתיות (=יצר בלי הנחיה)

התגובה שלי הופנתה אליו:

למה בנים רוצים להתחתן? (שאלה בעיקר לבנים) | ערוץ ７

עליה הגבתי את זה:

למה בנים רוצים להתחתן? (שאלה בעיקר לבנים) | ערוץ ７

זה בהחלט חידוד חשוב !!!! שלא עלה כאן לאורך האשכול.

עולם יצרי מפותח מול עולם רגשי מפותח 🤔

מה נסגר?

זה כל מה שיש בזוגיות?? 🙄

כל השרשור הזה עצוב

הגברים הבינו בדיוק מה שכתוב. הנשים לקחו את זה למקום שמתאים להן.

אתה מוזמן לפתוח על זה שרשור הבנה של גברים ונשים וכו'.

אני לא חושבת שאתם באמת חולקים, אלא שהדברים נאמרו בחלקיות.

לדעתי הדיוק הוא כזה

בגבר ובאשה ישנם כוחות שונים דומיננטיים,

על פי המסורת

נשים- רגש

גברים- שכליות ויצריות.

אנחנו יודעים היום שהחלוקה הזו היא דיכוטומית ולא מדוייקת.

ובאופן כללי, שגם נשים שייכות לצד של היצר. לא פחות.

אני חושבת שהאמירה שצריכה להיות, והיא זו המדויקת, שככל שנשכיל להבין את העולם השונה של בן הזוג,

וגם לקבל את המקום היצרי שלו, וגם שלנו, ואת אופני הביטוי והצרכים השונים שלו שנובעים מהיותנו נשים וגברים

כך הזוגיות תהיה עשירה ועמוקה יותר.

(אבל כן, זה דורש הבנה והכלה גם של החלקים החייתיים האלו בתוכנו. דחיה שלהם היא פתח להמון אובססיות ותקיעויות)

ונראה לי הגזמתי אז אני אחזור למלונה (למה אין כזו לחתולות?)

ואגב, כפי שכבר כתבתי - אני ממש לא מסכים שהחולקה המסורתית היא לשים את היצריות בצד של הגבר.

לכל צד יש ומתבטא בדרכים שונות.

והדיוק היה לעצמי.

כי בהתחלה הסכמתי עם המשוואה שהוצגה ואז עלו לי נקודות נוספות ואחרות שם.

ומסכים מאוד עם הנאמר,אולי מלבד התיאור של היצר.

היצר הוא מה שאתה עושה ממנו. אם אתה בן אדם אז הוא אנושי ויותר מזה לפי מעלתכם. אם אתה בהמה אז...

לזה שאתה קראת לו חייתי.

אם אנחנו מתייחסים לזה כאל משהו חייתי זה חייתי. ויש בזה צדדים חייתיים.

אם אנחנו מבינים שזה צד שהוא גם חייתי אבל הוא פה כדי לשרת אותנו לקודש אנחנו מעלים אותו.

העיקר לא להתכחש.

אנחנו לא אפלטוניים.

ויצריות היא לא מחלת נפש או פגם באישיות.

כתבתי כבר שהיצר הוא לאן שהאדם לוקח אותו (ובכלל מהו האדם עצמו). הצגתי את זה לפי איך שהוא תיאר.

בקיצור - אנחנו מסכימים

ויש לי מה לומר

אבל מרגיש לי שזה נסחף קצת.

בכל זאת פורום מעורב.

אז אני אעצור כאן.

ויום יבוא ואני אפרסם את התזה שלי בעניין.

(רק אצטרך לחתום כחתולה ג'ינג'ית חסרת מלונה, כדי שתזהו. מאתגר משהו...)

אני ב"ה אוטודידקטית ויכולה לעיין שם לבד.

מי צריך גברים 

ולקבל מה שחסר אצלי

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת