כבר תקופה ארוכה (הילדה בת שנה וחודשיים, וזה התחיל זמן לא רב אחרי הלידה. יש עוד ילד בן 3). התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית, אבל לא מזמן, חודש ככה.
השנה האחרונה הייתה פשוט נוראית מכל בחינה. ולא קיבלתי שום תמיכה מבעלי. שום אמפתיה למצב שלי, שום עידוד לטפל בעצמי, כלום. והוא ידע וראה כמה המצב שלי לא טוב.
הוא לא אידיוט, הוא יודע מה זה דכאון אחרי לידה. פשוט בשום שלב לא הרגשתי שאכפת לו במיוחד. הוא היה אומר לי שגם לו קשה, כאילו שאפשר בכלל להשוות את הקושי שלו לקושי שלי.
אבל היום היה השיא. היום הוא אמר לי שהשנה האחרונה ״הגיעה״ לי. ושזו הייתה בחירה שלי להרגיש כל כך רע.
אני שבורה. ידעתי שאין מבחינתו רגישות למצב שלי, רק לא ידעתי כמה זה חמור.
אני פשוט שונאת אותו. לא רוצה לחיות איתו יותר.
מצטערת שהכרתי אותו ומצטערת שהתחתנתי איתו.
איך מבחורה מוצלחת ומחוזרת, עם קריירה מצליחה, הפכתי לשבר כלי שאני היום ועם בעל שבכלל לא אכפת לו ממני?
אני חושבת על איך שהחיים שלי נראים ורוצה פשוט למות.
השנה האחרונה הייתה פשוט נוראית מכל בחינה. ולא קיבלתי שום תמיכה מבעלי. שום אמפתיה למצב שלי, שום עידוד לטפל בעצמי, כלום. והוא ידע וראה כמה המצב שלי לא טוב.
הוא לא אידיוט, הוא יודע מה זה דכאון אחרי לידה. פשוט בשום שלב לא הרגשתי שאכפת לו במיוחד. הוא היה אומר לי שגם לו קשה, כאילו שאפשר בכלל להשוות את הקושי שלו לקושי שלי.
אבל היום היה השיא. היום הוא אמר לי שהשנה האחרונה ״הגיעה״ לי. ושזו הייתה בחירה שלי להרגיש כל כך רע.
אני שבורה. ידעתי שאין מבחינתו רגישות למצב שלי, רק לא ידעתי כמה זה חמור.
אני פשוט שונאת אותו. לא רוצה לחיות איתו יותר.
מצטערת שהכרתי אותו ומצטערת שהתחתנתי איתו.
איך מבחורה מוצלחת ומחוזרת, עם קריירה מצליחה, הפכתי לשבר כלי שאני היום ועם בעל שבכלל לא אכפת לו ממני?
אני חושבת על איך שהחיים שלי נראים ורוצה פשוט למות.
)