אתמול היה סיוט. שני ילדים שהשתוללו והלהיטו אחד את השני, ושום ניסיון שעשיתי כדי להרגיע או כדי להפריד לא עבד. בסוף הקטנים נרדמו סביב 10 וחצי, והגדולה נכנסה למיטה רק קרוב ל-11 ונרדמה אחרי 11.
היום בעלי חוזר מאוחר.
ניסיתי לדבר עכשיו עם הגדולה (בת 8 וחצי) על מה שהיה אתמול, כדי לנסות לחשוב איך אפשר שיהיה הפעם אחרת. (אם היא תהיה רגועה, זה יפתור את רוב הבעיה...).
אבל השיחה היתה הכי גרועה שאפשר. התחלתי בלשאול אותה איך היא הרגישה אתמול, והיא ישר התחילה להאשים אותי שאני כעסתי עליה כשלא היה צורך, ושאחר כך כעסתי עליה אבל לא על אח שלה שעשה אותו דבר, ועוד האשמות בלי סוף (חלקן נכונות, אבל עם סיבה - כי מילדה יותר גדולה אני כן מצפה קצת יותר שליטה, ובעיקר כשאני יודעת שאם היא תירגע זה ישפיע על כולם, וחלקן בכלל לא נכונות - כמו הטענה שעל אח שלה לא כעסתי בכלל, כשבהחלט כעסתי גם עליו, גם אם לא באותה מידה).
ואני לא הצלחתי לקבל את מה שהיא אומרת. לא הצלחתי לשמוע את הרגשות שלה מאחורי הדברים ולתת להם מקום. ישר התווכחתי איתה והסברתי לה למה אני צודקת (למה מה שהיא מתארת לא נכון, או למה הייתי צריכה לפעול איך שפעלתי).
ועכשיו שתינו עצבניות, אני ברחתי לחדר להירגע קצת. לא יצאנו עם שום מסקנה מהשיחה הזאת, רק כעס ועצבים.
אני מרגישה שאני לא יודעת לדבר איתה. אף פעם לא מצליחה לנהל איתה שיחה על משהו לא נעים שהיה, באופן שנצא מזה בהרגשה טובה. תמיד זה הופך לוויכוח. גם כשאני מנסה להבין את הצד שלה ולתת לו מקום, זה אף פעם לא מספיק. ואף פעם אי אפשר להגיע לצד שלי, שהיא תבין גם שמה שהיה מצידה לא היה בסדר.
אני מתוסכלת ממש...
היום בעלי חוזר מאוחר.
ניסיתי לדבר עכשיו עם הגדולה (בת 8 וחצי) על מה שהיה אתמול, כדי לנסות לחשוב איך אפשר שיהיה הפעם אחרת. (אם היא תהיה רגועה, זה יפתור את רוב הבעיה...).
אבל השיחה היתה הכי גרועה שאפשר. התחלתי בלשאול אותה איך היא הרגישה אתמול, והיא ישר התחילה להאשים אותי שאני כעסתי עליה כשלא היה צורך, ושאחר כך כעסתי עליה אבל לא על אח שלה שעשה אותו דבר, ועוד האשמות בלי סוף (חלקן נכונות, אבל עם סיבה - כי מילדה יותר גדולה אני כן מצפה קצת יותר שליטה, ובעיקר כשאני יודעת שאם היא תירגע זה ישפיע על כולם, וחלקן בכלל לא נכונות - כמו הטענה שעל אח שלה לא כעסתי בכלל, כשבהחלט כעסתי גם עליו, גם אם לא באותה מידה).
ואני לא הצלחתי לקבל את מה שהיא אומרת. לא הצלחתי לשמוע את הרגשות שלה מאחורי הדברים ולתת להם מקום. ישר התווכחתי איתה והסברתי לה למה אני צודקת (למה מה שהיא מתארת לא נכון, או למה הייתי צריכה לפעול איך שפעלתי).
ועכשיו שתינו עצבניות, אני ברחתי לחדר להירגע קצת. לא יצאנו עם שום מסקנה מהשיחה הזאת, רק כעס ועצבים.
אני מרגישה שאני לא יודעת לדבר איתה. אף פעם לא מצליחה לנהל איתה שיחה על משהו לא נעים שהיה, באופן שנצא מזה בהרגשה טובה. תמיד זה הופך לוויכוח. גם כשאני מנסה להבין את הצד שלה ולתת לו מקום, זה אף פעם לא מספיק. ואף פעם אי אפשר להגיע לצד שלי, שהיא תבין גם שמה שהיה מצידה לא היה בסדר.
אני מתוסכלת ממש...
זה קורה בכל הבתים הכי טובים אני מאמינה.... רק נתתי טיפ אבל חלילה לא שום שמץ של אשמה, ברור שזה דבר שקורה, וילדים עושים שטויות וכו' וזה מבאס וקשה להרדים אותם והם משתוללים, מוכר מאוד.......