אני בחורה חכמה , עם יכולות , לקראת סיום תואר מפרך ומאתגר , התקבלתי לעבודה בתחום שלי. אז למה אני בוכה ? כי אני בכל יום מפחדת להגיע לעבודה ולא להצליח , כי אני מרגישה שקיבלו אותי במקרה ושעשו לי טובה למרות שמתוך מלא אנשים התקבלנו ממש מעט לחברה (הנחשבת) הזאת , מורידה מעצמי ומהיכולות שלי, ונמצאת במקום מצטדק .
כלפי חוץ אני הכי סבבה , עובדת מחייכת ובאמת כיף לי בעבודה עם האנשים ואני גם ממש אוהבת את מה שאני עושה, פשוט הפחד חוסם אותי , הפחד לא להצליח, הפחד לא להיות במקום בטוח.
אבל רגע, אני רוצה את זה הרי- אני רוצה להגיע לעבודה ולאתגר את עצמי וללמוד דברים חדשים, זה השכל. ומצד שני ברגש רוצה את המקום הנוח של יודע כל, אבל אם אדע הכל לא יעניין אותי בעבודה... ואני בהכשרה ובלמידה ומפחדת לאכזב. הכי כואב לי שבשכל אני יודעת מי אני, אבל הרגש מוריד ומונע ממני לממש את היכולות שלי מתוך
שמחה .
מגיעה למצב שבאה הביתה ושוקלת לפתוח מחשב כי יודעת שאצליח כשאני לבד ולא במשרד כשמפחדת להיתקע בנוכחות אנשים. אבל לא רוצה להביא את העבודה הביתה ! זאת הסיבה שלמדתי מה שלמדתי , אז לא פותחת וממשיכה. רוצה להנות מהחופש שלי אחרי שסיימתי מבחנים, לבוא מהעבודה ולא לחשוב עליה ופשוט להנות מלשמוע משהו, מבעלי ומהילד , מסתם לקפל כביסה או לראות סרט . ושוב מחשבה טורדנית- תעשי עכשיו מה שצריך כי מחר אולי לא תצליחי ותתעכבי מעבר למצופה על המשימה ....
תודה למי שקראה .


