ו' אב 20:40
ממש קשה לי כשהם הולכים מכות. זוכרת שהיה לי קשה ככה גם כשאחים שלי עשו את זה. אבל אז יכולתי לברוח - עכשיו לכאורה לא...
מדובר בעיקר בתאומים - שהם החברים הכי טובים מצד אחד, אבל מצד שני הם לפעמים האויבים הכי גדולים... (מרביצים ממש מכות רצח ואפילו צועקים "אני שונא אותך" )
הבן הגדול לפעמים גם רב איתם - אבל יותר בהקנטות ובזריקת הערות (יש לו לשון חדה מצד אחד ויכולת היתממות מצד שני), והבן הקטן גם כן - הוא מתעצבן עליהם ומעצבן אותל, הם מרביצים לו, לרוב זה מסתיים בזה שהוא בוכה נוראות...
אני מנסה להסתכל על זה בהומור - לפעמים זה נראה כמו מראה שרבה עם עצמה (כי הם זהים), ולפעמים זה מגניב לראות איך הפנים שלהם מתאימות את צבען לשער שלהם - אבל לרוב אני סובלת מזה, וגם פוחדת - אם לא על האיברים שלהם שיישברו, אז על המשקפיים שלהם...
אבל אין לי באמת איך להתערב ולהפסיק את המריבה - את הצעקות שלי הם לא שומעים בלהט המריבה ולהפריד אותם פיזית - זה מעבר לכוחותיי... הם כבר גדולים...
אז מה עושים?
יש פתרון יצירתי כלשהו?
ו' אב 21:55
אין לי ניסיון עם בנים בגיל הזה.
אבל יש לי ניסיון עם מריבות עם מכות (אצלנו גם הבת שותפה...).
זה קודם כל עוקבת, כי גם אני אשמח לקבל כיווני חשיבה בנושא.

ומשהו אחד שאני מנסה (לפעמים עובד, לרוב לא ממש) - בזמן רגוע (לרוב אחרי שנרגעו ממריבה) אני מדברת עם הילדים על זה שלכם אחד לא נעים להיות בתוך המריבה. אבל כל אחד שנשאר בתוך המריבה - זו אחריות שלו ובחירה שלו להישאר שם. אם הם לא רוצים שירביצו להם - הם מוזמנים להתרחק ולבוא אלי (סתם להתרחק לא מספיק כי לפעמים האח השני יכול לבוא אחריו כדי להמשיך לריב, אבל אם מישהו בא אלי, אני יכולה יותר להגן עליו ולהזכיר שאם הוא לא רוצה להמשיך במריבה, אז מספיק, ואפשר לעצור ולדבר על מה שהיה, לראות אם יש בעיה שצריך לפתור וכו').

עוד כיוון זה לנסות לנתב את האנרגיות של הכעס למשהו שלא פוגע (למדתי את הרעיון מהגישה ההיקשרותית).
פעם אחת הצלחתי לעשות את זה, רגע לפני שהם התחילו ממש לריב מכות - הובלתי אותם לחדר והוצאתי הרבה בובות, ועשינו 'מלחמת בובות' (אפשר גם מלחמת כריות, אותו רעיון). בהתחלה הם באמת זרקו בכוח דווקא על מי שהם כעסו עליו, אבל זה לא באמת כאב ודי מהר זה הפך למשחק.
אבל זה פתרון שלא תמיד אפשר לעשות תוך כדי המריבה עצמה. אולי אם גם מדברים על זה בזמן רגוע, ואז תוך כדי מנתבים אותם למה שדיברנו עליו (אפשר גם שק אגרוף, לקרוע ניירות, ועוד רעיונות של פריקת האנרגיה של הכעס והתסכול בלי לפגוע).
ו' אב 22:17
העניין הוא שהרבה פעמים הם מתחילים בזה בתור משחק (לא מצליחה להבין מה כיף בזה... 😖) - ותמיד קשה לזהות מתי זה הופך למריבה... (במיוחד ששניהם שחקנים טובים, אז הם מסוגלים לחקות בכי וכעס משכנעים מאוד) - ולכן קשה לעצור את זה לפני שזה מתחיל.
בכל אופן, אהבתי הרעיון של ניתוב הכעס למשהו אחר. באמת אחד מהם הציע פעם שנקנה שק אגרוף... צריך לחשוב איך לעשות את זה בצורה ביתית...

(וגם אצלנו הבת שאחריהם שותפה במריבות לפעמים - אבל לרוב היא רק לועגת במילים, ואז סופגת מכות - ומהר מאוד בורחת לחדר בבכי...)
ו' אב 23:58
אני ממש לא אוהבת את המשחקים האלו של 'כאילו רבים', כי באמת לרוב זה נגמר במריבה של ממש (מישהו שפגע בטעות מידי חזק ואז השני מתעצבן ומכאיב חזק בכוונה ומשם זה מתגלגל...).
ב"ה אצלנו זה לא קורה הרבה. כשהם כן מתחילים משהו כזה, לפעמים אני מנסה לעצור את זה לפני שזה הופך למריבה
(- בואו נעשה משהו אחר יותר נעים
- אבל אמא, זה משחק...
- אני רואה. אבל אני יודעת שהרבה פעמים זה הופך למריבה אמיתית וזה כבר לא יהיה נעים...)
אולי אפשר בשלב הזה להציע לעשות מלחמת כריות/בובות, שלא אמורה להפוך למשהו שעלול לפגוע.

אבל יכול להיות שאצלכם באמת יש להם יותר צורך בזה, וכן נכון לאפשר להם, רק עם גבולות ברורים, כמו שאורוש כתבה.

אני חושבת שבמוסף לגבולות בתוך המריבה, הייתי גם מדברת איתם על - מה עושים כשתוך כדי המשחק מישהו עושה משהו שלא נעים לי.
כי לרוב המריבה מתחילה מטעות של מישהו שבועות פגע חזק מידי. אז אם האח שלו מיד מחזיר לו, זה הופך למריבה. אבל אם הוא מבין שזה לא היה מכוון כדי לפגוע, כי הרי לפני רגע הם שיחקו, אז אפשר להגיב אחרת - 'זה כאב לי, בא נעצור רגע' או 'אל תעשה שוב ככה, זה היה יותר מידי כואב' וכדו'.
ויש גם אפשרות של לבחור להתרחק - להגיד 'די, אני לא רוצה להמשיך יותר', ולהתרחק (ואם צריך - אז לבוא אלייך כדי שתוכלי לעצור את האח השני אם הוא ינסה בכך זאת להמשיך).
לא יודעת כמה זה דברים שהם יהיו מסוגלים ליישם למעשה. אצלי החלק השני עובד רק לפעמים (של לבחור להתרחק ולבוא אלי. ורק חלק מהילדים באמת מצליחים, יש אחרים שמרגישים חייבים להישאר ולהמשיך...).
והחלק הראשון (של להגיד שזה לא היה לי נעים) לא ממש עובד אצלנו. אבל אפילו אם הם לא מצליחים ליישם, לדעתי זה חשוב לדבר על האפשרות הזאת, כי זה מלמד אותם שאפשר לתקשר ולהגיד על משהו שלא נעים לנו גם במילים. ואולי הילדים שלך שיותר גדולים משלי כן יצליחו גם ליישם בזמן אמת...
(אבל האמת שלי זה עוזר עצם זה שדיברנו על זה, כי זה קצת מעביר את האחריות על המריבה אליהם. אני שם כדי להשגיח שלא יפרצו גבולות ולא יעשו דברים מסוכנים, אבל עצם זה שהם בוחרים להמשיך לריב - זו בחירה שלהם, למרות שלי קשה לראות את זה. אני לימדתי אותם ואני גם מזכירה להם לפעמים תוך כדי המריבה שלכל אחד מהם יש אפשרות לבחור להפסיק.)
ו' אב 22:53
צריך שיהיו גבולות ברורים. נגיד בלי נשיכות. בלי בעיטות למקומות רגישים. ועליהם לעמוד ואם הם שוברים אז סנקציות.
חוץ מזה- שק אגרוף כמו שאמרת, מתקן מתח למשקוף, יש גם ערסלים מעולים לתלייה מלמעלה (מרפאה בעיסוק המליצה לי על ''סולם יעקב'' אבל לא ניסיתי באמת כי אין לי מקום). רולר. כדורים. אופניים (בחוץ).
יכול מאוד לווסת.
ו' אב 23:06
אז את אומרת שבעיקר צריך לשחרר ולהבין שזה חלק מהכיף שלהם?
ומתי מציבים את הגבולות לזמני מריבה? ואיך דואגים שהם לא יישכחו בזמן אמת בלהט המריבה?
באמת הרבה פעמים אני שולחת אותם למטה לאופניים ולכדורגל, אבל לפעמים הם כל כך עמוק במריבה שהם לא מסוגלים להפסיק אפילו בשביל זה...
ו' אב 23:31
אצלי זה בעיקר הבן שלי עם קרוב משפחה. אח שלו צעיר ממנו בשש שנים ועדיין קטן.
אבל אני ממש רואה שזה חלק מהפורקן של הבנים. אבל אין לי ניסיון ממש בבית יום יומי. כן הוא זקוק לוויסות ואוסף דברים כמו שכתבתי ואחרים עוזר.
להציב את הגבולות לדעתי בשיחה בוגרת וברורה. בלהט המריבה אם את מצליחה להסב אותם אליך ולומר שעברו את הגבול. לצעוק יותר נכון. אז עדיף. ואם אין אפשרות פיזית אז אחרי. ובעיני עם מחיר כלשהו שתסכימו עליו מראש.
ו' אב 23:39
מתלבטת אם רק עם התאומים או עם כל הבנים...
ו' אב 23:44
לדבר על גבולות במריבות, כי אנחנו רוצים להרבות באהבת חינם...
נשמע לי הגיוני לשתף את כולם, אבל את יודעת יותר טוב מה נכון עבורכם...
ו' אב 23:47
תכל'ס זו שיחה שמתאימה בשביל כל הילדים, כי גם הבנות רבות - גם אם לא במכות...
(בעבר, כשקראתי שהדבר שהכי קשה להורים אלה המריבות בין הילדים, שמחתי שאצלנו דווקא לרוב הם נמצאים באחווה... אבל לאחרונה אני שמה לב לשינוי לרעה, לצערי לא יודעת אם זה כיוון שהם גדלו או בגלל סיבות ממני - כמו החולשות הרודפות אותי לאחרונה...)
ואולי צריך להדפיס שוב את טבלת האהבה שהכנתי אי אז, ולנסות להשתמש בה...
ז' אב 00:43
כי אני ממש מודאגת מכך שאם אין לבן שלי תעסוקה אטרקטיבית - או תעסוקה מעניינת או הוצאת מרץ פיזית,
הוא פשוט מנסה לחולל מריבה!
מוציא אותי מדעתי. מחרפן. ומטריד אותי. 😵‍💫😵‍💫😵‍💫
ז' אב 16:12
ו' אב 23:40
@באר מרים (זכור לי שכתבת שיש לך יותר בנים, נכון?)
ועוד אחת, שזהו כינוייה : @אם הבנים12
ז' אב 00:28
ועושה מזה בדיחה..

באמת שאצל הבנים הגבול בין משחק למריבה זה משהו לא ברור..

לדעתי דוקא הבנות רבות הרבה יותר קשה..
צרחות, משיכות בשיער ועצבים...
ז' אב 08:47
ולא מפריעות לך הצעקות שלהם והמרדפים בכל הבית? (אני משתגעת מזה... אולי כי יש לי רגישות לקולות חזקים וצורמים )

והבנות זה עניין אחר, באמת... אני גם לא אוהבת את העצבים שנלווים למריבות שלהן, אבל לפחות זה לא ברעש כזה... (ואולי אלה מריבות מסוג אחר, כי בין הגדולה לבת השנייה יש הפרש של שבע שנים, אז זה יותר שהשנייה מציקה לגדולה בשביל צומי והגדולה מתעצבנת... הבת השלישית עוד קטנה מכדי ממש לריב. אבל יש סיכוי שאנחנו בדרך לשם...)
ז' אב 15:38
אז מריבות זה טבעי, יש גיל שזה יותר נפוץ ואח"כ זה מתמתן ונרגע. בסוף הם יהיו חברים טובים

ניסיתי לנתח את הגורמים למריבות:
1. בעיית תקשורת- מישהו עשה משהו בלי להתכוון, השני נפגע מכך והתחילה מריבה. כאן התיווך של המבוגר הוא מאד חשוב לפיוס. וגם להבנה מה מפריע לו.
2. רעב ועייפות.
3. פריקת תסכול כלשהו- משהו שקרה בבי"ס או בחוץ גורם לעצבנות ומריבות בבית.
4. משחק שהופך למריבה.

יש גישה שאומרת לא להתערב המריבות, אני לא מסוגלת להתעלם. במיוחד שזה לא כוחות גדול מול קטן...
להגביר אהבה ביניהם ע"י מבצעים של פירגונים, מילים טובות ועשיה משותפת. לומר להם כל הזמן כמה הם אחים טובים, איזה כוח יש לשניהם יחד, צמד חמד מדהימים ומקסימים. לנתב את הכוחות לעשיה טובה.

ז' אב 15:43
אני רואה שגם אצלנו זה כך, באמת...
מה את עושה בזמן מריבה בפועל?
ז' אב 15:53
אם זה פתאומי אז נותנת להם לסיים אבל אם זה הצקות מתמשכות אז אני לא מרשה להמשיך.

בגדול אין לי סבלנות למריבות, אז ב"ה שזה לא קורה הרבה.
אני גם מעודדת אותם שאולי עכשיו הם רבים אבל הם יגדלו ויהיו חברים טובים.
ז' אב 15:59
ב"ה הם דווקא חברים ממש טובים בדרך כלל (התאומים), באמת צמד חמד מופלא. (עם שני האחים האחרים יש להם יותר תאקלים, לאו דווקא במכות, אבל גם איתם יש להם קטעים טובים).
ולכן זה עוד יותר מטריד אותי כשהם פתאום משנים את עורם וקורעים זה את זה...
ז' אב 01:33
שילמדו להתגונן, שיתחזקו, יחשבו מרחק וכח, יחטפו ויפיקו מסקנות לקרב הבא.
הרי יש המון יתרונות באומנויות לחימה.
קיקבוקסינג זה די מבוקש במכוני כושר.
תקני להם כפפות איגרוף (;
אז צריך גבולות. (לא בראש?)
צריך סימן ברור ומוסכם להפסקת אש. (אם אחד מהם אומר אקונה מטטה חייבים להפסיק. או אם את זורקת עליהם ומכסה אותם בשמיכה סימן שדי)
וצריך להרבות באהבה.(לשים את שניהם יחד בטי שירט גדול כל אחד מוציא יד אחת שיסתדרו חצי שעה. חחח. להגיד מחמאות מיד בסוף הקרב...)
סתם מציעה...
ז' אב 08:50
מתי אפשר לקבוע את הגבולות ואת המשפט להפסקת אש (רעיון חמוד!)? לא בזמן שהם בתוך מריבה, מן הסתם... אבל בזמן שהם חברים - זה לא נראה שהם מסוגלים לריב בכלל...

והזכרת לי תמונה שיש לנו של שניהם מגיל שש או שבע - אחי, שהיה אז חייל, הלביש להם את המדים שלו: שרוול של חולצה לכל אחד ונעל צבאית לכל אחד. זו באמת תמונה מצחיקה! אבל בתקופה ההיא הם פחות רבו ככה, להרגשתי...
ז' אב 22:13

שלשבת איתם בזמן רגוע ולקבוע איתם גבולות הגיוניים- לא נותנים מכות בפנים, בבטן הרכה ובאיבר המין. וכד'- ככה תוך כדי מריבה הם לפחות יזכרו שזה אח שלהם ולא אויב...

ז' אב 12:45
איתך בהתמודדות
ז' אב 13:11

הצחיק אותי המראה  שרבה עם עצמה

ושמעי, זה באמת קשה - וכנראה נפוץ אצל בנים

לא ברור - כנראה קשה להם להתבטא ברגשות ובמילים אז זה הופך מיד למשהו פיזי ..... מעירים להם שוב ושוב וממשיכים,

אין לי הרבה טיפים - 

רק-

א) הזדהות קבלי - אני חושבת שבבנים אין ממש איך למנוע, תמיד איכשהוא יש להם איזה מרץ בידים

ב) אולי נובע משעמום או תסכול? ולכן לחפש להם חוויות מענינות, טיולים וכדו' מקומות לרוץ ולהוציא אנרגיות, אולי אופנים וכאלה .... כדי שלא יגיעו למצב של שעמום וכו' 

אם זיהיתם אותי אשמח לדעת 

ז' אב 14:22
אם כי איכשהו אני רואה אותם בעיני רוחי מצליחים לרדוף זה אחרי זה בעצבים גם באמצע מסלול או פארק שעשועים...
ז' אב 15:22

כשקטנים זה יותר צורך להגן עליהם.. אבל ברור שמובן התסכול.... 

אם זיהיתם אותי אשמח לדעת 

ז' אב 15:44
סתם... דווקא כיוון שהם גדולים - יש בהם יותר כוח להרביץ מכות שעלולות לפגוע...
ז' אב 15:49
בני 7 ו9
שלרוב זה יותר משחק. סוג של צורך סנסורי שלהם כבנים.
לרוב אני לא מתערבת, אלא אם כן זה מציק לי מאד, או שאני רואה שזו מריבה אמיתית, שהאמוציות עולות, שיש גם כעס בינהם.

אם ילד בוחר להרביץ בכעס במקום להתשתמש במילים או לפנות אלי אני כועסת עליו מאד,
(גם אם זה היה בתגובה למישהו אחר שהתחיל) כי זה קו אדום בעני,

אבל ב"התגוששות" של הבנים, שזה יותר צחוק, אני פחות רואה צורך להתערב מראש. לפעמי רק משגיחה או משקפת שלא יגיע למריבה אמיתית.
אני בעצמ צוחקת מזה מאד. זה לגמרי נראה לי כמו צורך סנסורי ופורקן של שניהם.

קורה שזה נגמר בבכי בגלל מכה חזקה מידי וכד, או כעס אמיתי ישנכנס, ואז אני מפרידה ומשקפת את הבחירה שלהם להכנס לסיטואציה


בהצלחה רבה
ז' אב 16:00
כשהם בלהט המריבה הם לא שומעים כלום... הם מסוגלים לצעוק: "אמא, תגידי לו!" ובכלל לא להקשיב לתשובה ממני...
ז' אב 20:03
לא זוכרת אפילו מקרה אלימות אחד...
ז' אב 20:05
אם כי התאומים (בני עשר) רבים הרבה פעמים עם הקטן (בן חמש). אבל לפחות במקרה הזה אני יכולה להזכיר להם שהם הגדולים ואמורים להתגבר גם אם הוא מעצבן אותם. ובמריבות ביניהם אני לא יכולה לומר את זה...
ח' אב 10:47
כנראה יש להם אופי שפחות בענייני מריבות. תודי לה' על זה..
ח' אב 16:10
ח' אב 16:12
שלי והייתי ממש טוטאלית ( בכורה מתוך משפחה גדולה מאד)
היו דברים שרק אני הייתי אחראית עליהם..בדיקת ראשים מקלחות ועוד הרבה
אז הקב"ה נתן לי ילדים ממש טובים ונוחים ( חוץ מהזמן שהם ממש קטנים שאז לא קל בכלל)
ח' אב 16:20
זכיתי בתינוקות נוחים ברוב הפעמים. וגם אני הייתי בכורה עם כמה וכמה תפקידים בעלי אחריות (לא סירוק כינים אבל כן מקלחות והחלפות חיתול מגיל מסוים, וגם סדר בבית וקיפול כביסה - אבל זה אולי יותר טריוויאלי).
אבל באחים שלי כתינוקות בקושי טיפלתי... רק באחותי הקטנה (ז"ל) טיפלתי קצת כמו אמא - הייתי קמה מוקדם כדי להאכיל אותה בבקבוק, ועוד כמה דברים...
ח' אב 16:21
לגבי אחותך..בטח קשה יותר כי טיפלת בה 😕
י' אב 21:34
כן... מתואמת אחרונה