יש פה כמה אתגרים שונים - יש את הרגשות מהר מדי, יש את חוסר הוויסות הפנימי של הגוף ושל מה שאנחנו מרגישים, ולהבנתי יש גם רגשות של אנשים אחרים שאנחנו מושפעים מהם חזק מדי בגלל ש"אין גבולות רגשיים".

זה ממש אתגר. ורק בשנים האחרונות אני מבין עד כמה ואיזה מחיר שילמתי עליו.

כשאנחנו מוצפים רגשית אנחנו חווים כל מיני דברים. חלק מהרגשות שלנו הם רגשות שלנו. חלק זה פשוט "חפירה" שכלית, וחלק להבנתי זה פשוט רגשות של מישהו אחר שאנחנו קולטים וחווים כאילו שהם רגשות שלנו ולא יודעים להבדיל.

למשל

כשאנחנו אוהבים מישהו

אנחנו מרגישים את מה שאנחנו חווים כלפיו

את הפחדים שלנו (שיצליח, שיכשל, את כל החששות)

ובמקביל את החוויה שלו - כפי שאנחנו מרגישים או חושבים שאנחנו מרגישים כלפיו.

שפגענו במישהו - יש שני רגשות שאנחנו חווים במקביל

את התסכול שלו מאיתנו 

ואת הכאב שלו

בשני המקרים הלופ במוח מזין אחד את השני. אם הוא אוהב אותנו יותר (אנחנו מרגישים ככה, לא מעניין אותי מה האמת האובייקטיבית) - אז אנחנו גם "צריכים" לאהוב אותו יותר, וכנ"ל כעס או רגשות אחרים. זה גורם להם להיות אצלנו במערכת הרבה יותר ממה שהם באמת.

ואז מתחיל התלהבות של לא לישון בלילה מרוב לאהוב משהו או לחילופין מרוב צער וחרטה. והכל זה שלנו.

מוצפות רגשית.

כשמבינים שככה עובד המנגנון, אפשר להתחיל לשלוט בו.

סתם נתפסתי לנקודה אחת שכתבת

לפני החתונה כדאי לבקש מהארוסה שתראה לך את ההינומה או שתסביר לך.

בדרך כלל זה שתי שכבות וצריך לקחת רק את העליונה ולכסות איתה את הפנים.

אם היית יודע שאנשים אחרים לא רואים ומרגישים כמוך כל דבר, זה היה משפר לך את התחושה?

לדוגמה בדרך לכסות את הכלה, אתה חושב שיסתכלו עליך מאד ולמרות שזה יתכן שיסתכלו, כנראה לא יסתכלו באופן שאתה חושב וכנראה לא יראו אותך בצורה שאתה רואה דברים.

ובתכלס, נראה לי שיותר מסתכלים על הכלה או מתרגשים מהמעמד ולא באמת בוחנים אף אחד.

 מההצפה - היא איך אנחנו מגיבים להצפה.

מגיע הרגע ואת מוצף, זאת עובדה.

למה? או שזה מולד או חוויות ילדות, כנראה שילוב בין השניים.

עכשיו הנקודה החשובה - התגובה שלך.

תשאל את עצמך האם באמת קיבלת את עצמך בלב שלם

או שאתה מרגיש שחושבים שאתה מוזר, אתה לא בנוח מול אנשים כשאתה בהצפה, אתה מפתח חרדה חברתית נוספת על הקושי החברתי הקיים רק כדי לא להיתפס חלש ומוזר.

אתה משקיע המון מאמצים להסתיר את החולשה הזאת שלך, אתה בטוח שעיניים חיצוניות שופטות אותך לרעה,

אפשר לנסות לטפל ב"למה אתה כזה", ולהבין על מה זה יושב.

אבל חשוב הרבה יותר לקבל באמת את זה שאתה כזה.

להרשות לעצמך להרגיש בנוח כשאתה מתכנס ויושב בשקט כשחברים נהנים ומדברים, להרגיש בנוח לנפנף מישהו בכבוד (למה אדם עסוק רשאי לעשות את זה בלי ייסורי מצפון ואדם מוצף לא?)

לתת לעצמך להרגיש בסדר גם כשאתה לא בנוח בהתקהלות חברתית -  ממש להגיד לעצמך אני מוצף עכשיו, זאת ההצפה, עוד מעט היא תעבור, להסתכל על עצמך בעיניים פנימיות חומלות ולא מעיניים חיצוניות של אנשים ולפרש איך הם תופסים אותך (ברוב המוחלט של המקרים אף אחד לא שם לב בכלל)

מה יקרה אם משהו יתפקשש עם ההינומה? אם לא תשבור את הכוס כמו שצריך? כנראה רק תעלה חיוך ותקליל את האווירה. אף אחד לא יחשוב שאתה דפוק או מוזר.

מה יקרה אם תלך מוזר? אנשים כנראה יגידו "איזה חמוד הוא מתרגש".

אתה מוקף באנשים שאוהבים אותך והגיעו לשמח אותך, הם יסתכלו עליך בעיניים טובות לא משנה מה.

לפעמים אנחנו מחליטים בעצמנו איך אנשים תופסים אותנו ושופטים את עצמנו הכי בחומרה מהעיניים שלהם.

(אולי גדלת בסביבה מאוד מבקרת?)

מי שלא סובל מזה, זה כי המוח שלו מתוכנת נכון וההתנהלות האפקטיבית באה לו בטבעיות.

מי שלא, בעיקר תמיד שואל שוב ושוב: איך?

איך עושים את זה? איך מטמיעים את זה? מה זה בדיוק? מה זה הדבר שקורה בחוויה הפנימית של אחרים שאנחנו לא מצליחים להפעיל? איך לרכוש את זה בעצמנו?

אבל אפשרי בהחלט גם כמבוגר.

כנראה שלא מספיק רק לקרוא תאוריות, אבל זה כן אפשרי.

היתה לי חרדה חברתית ברמה מאוד גבוהה

היום עדיין יש לי אבל היא מזערית לעומת מה שהיה פעם.

גם הזמן עוזר, מתבגרים ופחות שמים פס על אנשים.

אבל הכלי שהכי שינה את זה - הוא מודעות.

בפעם הבאה שאתה בהצפה נסה להגיד לעצמך "אני בהצפה"

עצם ההכרה הזאת , הזיהוי, הוא חלק ענק מההתמודדות, בעצם יש כאן קול שהוא בוגר יותר, גבוה יותר מההצפה עצמה והוא מתבונן על הסיטואציה מלמעלה. אתה לא שבוי של ההצפה.

וזה ממש ממש עניין של תרגול.

השאלה הבאה שתשאל את עצמך זה "למה אני זקוק"-

זה לא קסם, שבוע שעבר היה לי מקרה כזה ולא הצלחתי להתמודד, סבלתי כל האירוע, אבל לרוב אני מצליחה לאפס את עצמי

וזה לא אומר שאני חוזרת להיות הכי חברותית, זה אומר לקבל את זה שאני לא בשיא שלי, אולי קצת מוזרה ומכונסת, אבל אני סבבה עם זה

הלכתי מכל מיני סיבות, לא רק חרדה חברתית.

פסיכולוגיה קלינית, התמקדנו הרבה בחזרה לילדות.

האם זה בר עבודה? יש אומרים שכן. כנראה שכן. אבל (!) זה לא קורה ברגע. זה למעשה שיקום של המוח כך שכמו כל שיקום זה דבר שלוקח זמן. אולי cbt או dbt או act או mbsr או mbct וכל המשפחה הזו. אני בדיוק בוחן את הדברים האלה.

פה ושם, לפי תקופות

אני לא יודעת מה נחשב להרבה.

וזה לא תמיד שלילי אצלי.

שבדידות נובעת

או מפחדים לא פתורים

או מסביבה לא תומכת

בדידות מסביבה כבר לא קיימת אצלי

בדידות מפחדים תמיד תופיע

כי תמיד יהיו חרדות חדשות שעוד לא למדתי להתמודד איתן

וזה הצד החיובי בתחושת הבדידות

מין הבנה שיש במה לטפל ולעבור תהליך 

אני עכשיו

מחכה לשווא

אולי

ביתי נופל

שוב בערפל

אפור הוא ואפל

ובעיניי...

זה פוגש הרבה. אבל צריך לשים לב שזה לא דבר רע. אני קיים פה בעולם גם בלי קשר לאנשים סביבי. יש לי ערך בכל מקרה.

לחשוב ולשאול את עצמי האם המושג בדידות הוא דווקא מושג שבא לתאר סבל מלהיות לבד.

או שהוא גם יכול לתאר את המצב שהאדם נמצא לבד וטוב לו.

כי ככל שאני חושבת על זה, אני לא מצליחה להזכר בשימוש במילה בדידות בצורה חיובית.

אז אולי יש הפרדה בין מצב של להיות לבד ולסבול מזה=בדידות לבין מצב של להיות לבד ובטוב=(לבידות?

היא לאו דווקא להיות לבד

אפשר להיות מוקפת אנשים/ בזוגיות/ עם מלא חברים ועדיין להרגיש הרבה בדידות

זו תחושה של חסר חברתי/ תקשורתי/ רגשי

אפשר להיות לבד והרבה

ולהרגיש מצויין בלי חסרים

ואז אין מה להגדיר תחושות מיוחדות

כי אפשר להרגיש הנאה אושר וסיפוק

גם לבד

בדיוק ראיתי היום במכבי

לא טוב היות האדם לבדו: על בדידות חברתית | מכבי שירותי בריאות

אבל כמו שכבר כתבו, צריך להבין מה הכוונה בדידות, האם רק בהקשר השלילי של צורך וחסך בחברה או שגם בהקשר החיובי של עולם פנימי והתמסרות לרגשי ולעצמי.

בהקשר החיובי הרבה, 

בהקשר השלילי זה יותר בתקופות. היו זמנים שהרגשתי ממש בודד, ושוב הרגשתי בודד, ושוב.. אבל זה תקופות. גם נראלי זה לפעמים עניין של הסתכלות

היא נהנית מאוד, אני לא מסוגלת לסבול את זה... (בעיקר כי החדר אטום ומוחשך, אבל גם כי האורות הקטנים שבו מרצדים כאלה, לפחות בשבילי)

בקיצור, לכל רגיש מתאים משהו אחר🤷‍♀️

כלומר השיח בו מלא בציניות. וזה כמו סגנון שפה שמתרגלים אליה ומאד נטמעת.

עשיתי עבודה של שנים כדי להפטר מזה.

אני חושבת שיש אנשים צינים כי הם רגילים לדבר ככה, בלי יותר מידי להתכוון או להבין שזה יכול לפגוע.

ויש אנשים שהם צינים כי זה בא לכסות על משהו אחר.

לשים את עצמך מבחוץ ואז להגיב...ככה כאילו אתה לא מעורבב רגשית וכשלא מעורבבים לא נפגעים

נראה לי, גם, שלפעמים האדם הציני בכלל לא מודע לציניות שלו. הוא בטוח שהוא פשוט מצחיק או מתוחכם.

ציניות יומיומית היא הרבה פעמים תוצאה של הרגל. הרגל שמתפתח מהרצון להיות גבר לדוג' או להצחיק וממשיך ומתפתח מכח ההרגל של אנשים שלא רגישים לאנשים שסביבם ביחס לאמירות שלהם.

יש גם ציניות מכוונת, כמו שכבר כתבו - התגוננות. דוג' שאני זוכר - יושבים חבר'ה ושרים שירי נשמה עד דמעות ואחד בצד ציניקן כזה עושה להוא שלידו חיקוי שלהם, והבנתי שם שהוא פשוט מפחד מהצד הרגשי שבו. זה דבר שמאוד משפיע על אנשים, הם פוחדים להרגיש רגשיים אפילו בפני עצמם וכל שכן בפני הסביבה, והציניות היא אחלה תרופה לזה..

בכללי חושבת שזה אישי מאוד ומשתנה מאדם לאדם, אפילו בין אנשים רגישים מאוד. 

מצטערת לשמוע, זה ניסיון וכאב שתמיד שם, גם אם הזמן ממשיך קדימה. וסליחה אם ניסוח השאלה היה אולי קצת חסר רגישות כלפיך.

אני חושבת שמעטים מאוד, אם בכלל קיימים, הדברים שאפשר להשוות בהם בין אדם אחד לשני, ואפילו אצל אותו אדם עצמו בהתמודדויות זהות בתקופות שונות.  התמודדות עם אובדן היא אחד מהדברים שאי אפשר להשוות לכלום.

כל אחד חווה אחרת, מתמודד אחרת, מתנהל אחרת,

לפי הכלים שלו, לפי המקום והשלב לפי כל מיני דברים שקיימים או שלא.

לשאלה שלך, אם היה יותר קשה מאחרים ואם היו יתרונות לרגישות, רק אתה יכול לענות ורק ביחס לעצמך.

אין סקלת קושי אובייקטיבית באמת, כי כל אחד חווה רגשות בעוצמה הפנימית ובמדד האישי שלו.

ויש דברים שבעקבות הרגישות והכלים שמפתחים בדרך, תהיה יכולת עיבוד עמוקה ופנימית יותר, ויש שדווקא הרגישות תוביל להצפות רגשיות וחושיות אינטנסיביות יותר. ויכול להיות שהמנגנון שיעבוד דווקא יחסום גישה לרגש כי ההצפה תהיה מדי קשה לנפש, עד שהאדם יפגוש באדם מתאים שיעזור לו שם, או במרחב תומך שיעזור לפרוק מתח וצער וכאב ויכולים להיות עוד דברים.

מה נחשב לקושי ומה ליתרון?

זה בעיניי המתבונן בעצמו ובנפשו.

יכול להיות גם שמה שאחד יראה כהתמודדות הכי קשה שלו, מישהו רגיש אחר יראה כעוצמה הכי גדולה שלו והמתנה הכי גדולה שקיבל לפגוש את עצמו בעומק הכאב בלי לברוח ולהתכחש. מה שיוצר עומסים שמצטברים שנים ומעכבים תנועת חיים בריאה.

זה בינתיים.

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?

לא לדכא את הילדה שבך?

אפשר עם הבעל

בטח אפשר עם הילדים

כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה 

מזינה את החוויה

בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?

קודם כל תעשי לך טוב

מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי

אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.

יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים...