ירוק .
היא דרכה על הדשא בכוח רב, מדמיינת שיש עליו כמה חפצי ערך חשובים, שתרמוס גם אותם. אולי אפילו כמה כתבי קודש, שידע ההוא שם למעלה, שלא לנצח יתירו לו כולם לעשות בם ככל שירצה.
'לא. מרגיע. אותי. ירוק' לא מרגיע!
חשבה לרוץ, אבל כוח ורצון אין לה.
אין.
יש.
ותשובות...
****
פעם, לפני שהגיעה הנה, כאשר היתה חשה בצורך הזה לצעוק את הכול, היתה מסתגרת בחדר ושרה. לא שירי נשמה רגועים, לא! את אלו השאירה לחברותיה מבית הספר ('חברות'... מה זה. גיבוב אותיות שכל אחד עושה ממנו יהלום או מזבלה).
היא בחרה לה את הרועשים ביותר, הזועקים, הקולניים. לא היה אכפת לה כי שומעים בחוץ. העיקר לצעוק, לצרוח את זה.
בין כה וכה מעריצים בבית זה את כשרונה.
אוי, כמה טוב וכמה נזק היא עושה, הקליפה הזו.. לא, אין היא חושבת על ההערכה לכישרון כעל דבר טיפשי. אלא, מטעה הוא הדבר- שבח והלל ניתן לכישרון, ובעת הכעס... הכול איננו.
אם כך- האהבה- וודאי קליפה היא, נכון?
ואהבה..מהי?
יום אחד התקוטטו היא ואמה, על מה- כבר אינה זוכרת. והיא- בחוצפה דיברה, איננה חפה ממידות מקולקלות. רבו, היא דקרה את אימה בדברים ואמה הכתה אותה במילות, בא אביה, כבר איננה זוכרת מה היה חלקו במריבה, רק זוכרת את הרגע שהרים את קולו.
הצרחה
הפחד
הדמעות בהן לא רצתה, שהודו כי הפסידה.
הרגע שבו התקרב אליה, כל כך קרוב, עד שלא יכלה לקרוא תיגר בעיניה... הפחד שירים את ידו..
מעולם לא הרים.
חבל.
הפחד קשה ממנה.
**
הדמעות זורמות, ואיננה עוצרת בן.
ירוק.
דשא, עצים. ציפור מביטה בה בעין-חרוז, ועפה לה.
זה הוא.
לא הפחד, לא הכעס הזה.
או שמא- גם זה הוא? לשם מה?
הדמעות יורדות, אך כבר לאט יותר.
אם הוא הפחד, הכעס, הצעקות- וודאי עוד יש בהן. מעבר לרוע המתעורר בה, מעבר לרעל שנוסך בה כל זה.
דבר מה הוא מסתיר ממנה, גונז בפחדיה ובכעסה ויודע שתגלה אותו.
לא לשבור אותה.
עבורה הוא עושה.
אין היא ראויה לרע, תתנגד לו.
לטוב היא שייכת.
למי שדורש טובתה.
להתפלל אליו עדיין אינה מסוגלת, אבל היא סולחת לו. ומחפשת עדיין.
היא דרכה על הדשא בכוח רב, מדמיינת שיש עליו כמה חפצי ערך חשובים, שתרמוס גם אותם. אולי אפילו כמה כתבי קודש, שידע ההוא שם למעלה, שלא לנצח יתירו לו כולם לעשות בם ככל שירצה.
'לא. מרגיע. אותי. ירוק' לא מרגיע!
חשבה לרוץ, אבל כוח ורצון אין לה.
אין.
יש.
ותשובות...
****
פעם, לפני שהגיעה הנה, כאשר היתה חשה בצורך הזה לצעוק את הכול, היתה מסתגרת בחדר ושרה. לא שירי נשמה רגועים, לא! את אלו השאירה לחברותיה מבית הספר ('חברות'... מה זה. גיבוב אותיות שכל אחד עושה ממנו יהלום או מזבלה).
היא בחרה לה את הרועשים ביותר, הזועקים, הקולניים. לא היה אכפת לה כי שומעים בחוץ. העיקר לצעוק, לצרוח את זה.
בין כה וכה מעריצים בבית זה את כשרונה.
אוי, כמה טוב וכמה נזק היא עושה, הקליפה הזו.. לא, אין היא חושבת על ההערכה לכישרון כעל דבר טיפשי. אלא, מטעה הוא הדבר- שבח והלל ניתן לכישרון, ובעת הכעס... הכול איננו.
אם כך- האהבה- וודאי קליפה היא, נכון?
ואהבה..מהי?
יום אחד התקוטטו היא ואמה, על מה- כבר אינה זוכרת. והיא- בחוצפה דיברה, איננה חפה ממידות מקולקלות. רבו, היא דקרה את אימה בדברים ואמה הכתה אותה במילות, בא אביה, כבר איננה זוכרת מה היה חלקו במריבה, רק זוכרת את הרגע שהרים את קולו.
הצרחה
הפחד
הדמעות בהן לא רצתה, שהודו כי הפסידה.
הרגע שבו התקרב אליה, כל כך קרוב, עד שלא יכלה לקרוא תיגר בעיניה... הפחד שירים את ידו..
מעולם לא הרים.
חבל.
הפחד קשה ממנה.
**
הדמעות זורמות, ואיננה עוצרת בן.
ירוק.
דשא, עצים. ציפור מביטה בה בעין-חרוז, ועפה לה.
זה הוא.
לא הפחד, לא הכעס הזה.
או שמא- גם זה הוא? לשם מה?
הדמעות יורדות, אך כבר לאט יותר.
אם הוא הפחד, הכעס, הצעקות- וודאי עוד יש בהן. מעבר לרוע המתעורר בה, מעבר לרעל שנוסך בה כל זה.
דבר מה הוא מסתיר ממנה, גונז בפחדיה ובכעסה ויודע שתגלה אותו.
לא לשבור אותה.
עבורה הוא עושה.
אין היא ראויה לרע, תתנגד לו.
לטוב היא שייכת.
למי שדורש טובתה.
להתפלל אליו עדיין אינה מסוגלת, אבל היא סולחת לו. ומחפשת עדיין.
