העתקתי רק חלק, מומלץ לעיין בפנים!
"...יש להעמיק ולדעת כי מצד דבקותם האמיתית של ישראל בה' אלוקיהם הנובעת מצד האהבה הבלתי מושגת מאהבתו אלינו לא תתכן שום המרה מאחרי ה' בישראל עם קדושו ואמנם כל הכשלונות והירידות והנפילות שמעולם ועד עולם הן מה שכבר היו והן מה שיהיו לעתיד עד נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים (ישעיה ב', ב') אינם הכשלות שרשיות חלילה אלא שמפני עומק געגועיהם של ישראל לעוצם קדושתו ית"ש כשמרגישים שאין בכחם לגשת אל הקודש מרב הבהקת אורה והאש העליונה הם מחפשים דרכים אזי ללכת לאט לאט ולהשיג את הניתן להשגה בעליה אחר עליה והוא מה שאמרו למשה אחר מתן תורה 'דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות' (שמות כ', ט"ז) ענין ה'ונשמעה' דהנה ענינו ואמרנו נעשה ונשמע ותוכן אמירה זו הוא דהנה יש הבדל בינינו ובין גדולתו ית"ש אצלנו אין בא הכל בבת אחת קודם יתעורר הרצון ואחריו תבא המחשבה והציור פעולה ומעשה לא כן הוא אצלו ית"ש שהכל בא אצלו בבת אחת רצון מחשבה ציור ומעשה.
בעת מתן תורה נאמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו (רש"י ואתחנן) הזכור הוא הרצון ויחד עם זה באה כבר הזכירה במחשבה וגם ציור ופעולה אלא לפי שלא היה לאל ידינו לקבל דבר זה בבת אחת בא השמור לשמור על גילוי זה שלא יזיק אותנו ונמות ונם נוכל לקבל ולשמוע והיה זה מן הפליאות שהפליא עמנו ה' במעמד הנבחר שאם שמצדו בא הכל כגבורתו העליונה בכל זאת שמענו ואע"פ שא"א לאוזן לשמוע שני דברים יחד וכן אמרנו נעשה כלומר שתהיה העליה גדולה כל כך עד שנתדמה לאלקים שיחד עם העלאת הרצון יבא יחד עמו גם המעשה וזהו נעשה ולא שנמות אלא שגם נשמע כלומר נקבל זה הגם שהוא למעלה ממדתנו למדרגה כזו רצינו לעלות אבל הרגשנו שאין עדיין בכחנו להגיע לזה ועל כל דיבור ודיבור נפשנו יצאה בדברו והיה הקב"ה מחיה אותנו בטל של תחיה ועל כן קרבנו אל משה ואמרנו אי אפשר לנו לסבול בחינת הנעשה אלא דבר אתה עמנו ונשמעה היינו שלא נוכל להכיל בקרבנו רק את הנשמע ולא את הנעשה ואם כי שעי"ז חזר היצה"ר ללבנו נתרצנו בזה הריחוק למען הקירוב שעל ידי זה נוכל לקבל אור ה' ונשמעה ואף ה' ענה ואמר 'הטיבו כל אשר דיברו מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים' (דברים, ה', כ"ה-כ"ו) היינו אע"פ שגרמו בזה ריחוק והתאזרחות של יצה"ר בכל זאת כוונתם לטובה הייתה ואין מגמתם אלא ליראה אותי כל הימים.
הנה הריחוק הזה הצליח אולם איננו יחיד אצלנו אלא תמיד הוא כך בקרבנו מאז יצר ה' את האדם ויניחהו בנן עדן לעבדה ולשמרה הרגיש אדם הראשון שאין בכוחו להביט במחזה האלקים ויירא פן יבולע לו וחיפש אחר דרכים אז להתרחק מעט מהאורה למען יוכל לקבל מרחוק וזה יסוד כשלונו באכילת עץ הדעת שהיה ריחוק למען קירוב אלא שאז לא הצליח בזה כי אל לנו להתחכם נגד דבר ה' אשר הזהיר לא תאכל ממנו וגרם מה שגרם.
וכן הוא גם כשהגענו להר ה' לא הסתפקנו במה שאמרנו דבר אתה עמנו ונשמעה אלא ברחנו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר וביחוד כשכבר היינו צריכים להיכנס לארץ ישראל ואור הארץ נורא ונפלא מאד... וכשהרגישו ישראל במראה הבזק ההולך ומופיע מאורה של ארץ ישראל וראו שהאור הולך במרוצה נפלאה עד שמהלך ג' ימים הלכו ביום אחד וידעו שלא יוכלו להכיל את האור הנפלא ההוא עלתה שוב השאלה של ריחוק מהאורה לשם קירוב וזה היה ענין המתאוננים 'וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר' (במדבר, י"א, ד') ואע"פ שהיה להם בשר היו מבקשים עלילה למען יתרחקו ויוכלו לקבל את האור.
...והוא גם מה שאמר 'הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם כל דגי הים יאסף להם ומצא להם' כי ודאי אין כונתם לצאן ובקר ודגי הים דבזה ודאי לא ימצאו מנוח לנפשם ויסוד מבוקשם הוא הקירוב ההוא אשר במסתרי נפשם הם שואפים אליו ועל זה באה התשובה 'היד ה' תקצר' כלומר שאע"פ שתוכן מגמתם לטובה לא להם הוא לפעול פעולות של ריחוק ואם הם דואגים על כך שאין לאל ידם לקבל רוב טובה הרי עליהם לדעת היד ה' תקצר כי אין יד ה' קצרה ואם ברצונו להעמיק ולהגדיל רחבה יכול הוא לההנות להם בלי הריחוק הלה האומר לאדם לעבור חלילה על מה שהוזהרנו בתורה ועל זה באה הגזירה למען ידעו כי אין להתחכם על ה'."
-עד כאן העתקתי-
בעיקרון מהמאמר הזה יוצא חלוקה יחסית פשוטה. היכן שיש מצווה או איסור לא שייך לומר 'ריחוק בשביל קירוב'. היכן שאין מצווה או איסור, יש לדון מתי זה טוב ומתי זה לא. כשמשה ירא להביט בסנה בשכר זה זכה ל'תמונת ה' יביט' (אע"ג שזו מח' בגמ', שיש דעה שאומרת שנפל ממדרגתו ולא זכה לראיית כבוד ה'). כשעמ"י ירא מלשמוע את קול ה', הוא נופל ממדרגתו כך שיצר הרע נכנס בו חזרה אבל מכיון שכוונתו הייתה לטובה אם ימשיך להתחזק ביראה זו הוא יעלה חזרה (לא בטוח שלכתחי' היה טוב שעשו כך). אך כשעמ"י מצווה להיכנס לארץ והוא רוצה להתרחק כדי לעלות בהדרגתיות, על כגון זה נאמר 'היד ה' תקצר'?! אסור לעשות חשבונות של ריחוק וקירוב במצוות ה'! אל לנו לעשות חשבונות שמים!
מכאן אני לומד לסוגיית הר הבית, כאשר יש לנו מצווה לבנות את בית המקדש, אסור לנו לעשות חשבונות של ריחוק לשם קירוב! חשבון כזה הוא שורש כל הנפילות של עמ"י, כדברי הרב חרל"פ, וגם אם הכוונה היא לטובה, הרי זה התחכמות על דבר ה' וחוסר אמונה בכוחו של ה' ית'.
כל הנ"ל ודאי שלא בא להתיר איסורים, ח"ו.
נ.ב.
דרך אגב, מן הסתם עשיתי פה קצת אאוטינג, לא נורא.
, אבל תעיין בפניני הלכה שמביא מקורות לכך שלא באמת כופים בתכל'ס, כיוון שצריך שיבחר, ואי אפשר לכפות אותו להינשא בלא רצונו, וכן יש הלכה מיוחדת דווקא בנישואים שהאשה לא נישאת בעל כרחה אלא רק ברצונה, וזו הלכה מיוחדת שיש רק בקרבנות שלומדים את זה מהפסוק: "לרצונו..." ורק בנישואים, שצריך רצון. (אמנם שם הסוגייה דנה ב"תליוהו וקדיש", אך זה רק אם יש חוסר רצון מסויים בבעל, אך אם יש חוסר רצון באשה, "תלויה וקדשא", זה בוודאי שאין קידושין, עיין במסכת קידושין בדפים הראשונים כמדומני ובבא בתרא בפרק שלישי על סוגיית "תליוהו וזבין"...).
).