נותנים לו מקום, ומאכילים אותו במנות של תקוה.

כלומר, בצורה לא פיוטית אלא תכלס?

שומעת סיפורים הזויים על כאלה שכן הצליחו, מתחזקת באמונה.

עוד?

וגם סיפורים הזויים שקורים אחת למיליון.

לא מצליחה להבין את המטרה של התגובות האלה. אתה לא חייב להתחבר. אבל מה עשיתי לך שמגיעות לי תגובות ציניות על מה שאני כותבת? זה פוגע בך באיזשהו אופן ברמה האישית?

אני אשמח לדעת אם כן.

יש לי משהו נגד הקלישאתיות של עולם הדייטים, כי הם לא נועדו לעודד אנשים. אלא לכסות על הבעיות שיש בנושא. ולהראות שהכל טוב איתנו, כי הנה - כולם מתחתנים, גם במצבים הכי הזויים. אז אפשר להשליך את הקשיים על הקב"ה, כי איתנו הכל בסדר. המערכת עובדת כמו שצריך.

זה מעודד אנשים ברגע הראשון, ומתנפץ להם בפנים אחרי לא הרבה זמן

לא באתי לפתור את בעיות עולם הדייטים. אני בהתמודדות הזו כמו כולנו. לא איזה מאמנת חתונה שמנסה למכור קלישאות בלי שהיא יודעת מה זה להיות במסע הזה כ"כ הרבה.

אם אני מקיפה את עצמי במנגנוני הגנה והכחשה?

אולי.

הדרך שלך לא תפתור את זה.  ולא את בעיות עולם הדייטים.סליחה שאני ככה.  (נפגעתי)

את לא יודעת מה הדרך שלי, לא כתבתי אותה פה מעולם.

מתנצל שנפגעת.

שענית לי בציניות בלי שעשיתי שום דבר חוץ מלכתוב מה עוזר לי להתמודד.

ותירצת את זה בעמדה שמתנגדת עקרונית לקלישאתיות של עולם הדייטים.

ציניות לא תפתור את בעיות עולם הדייטים. גם מרירות לא.

גם להחליט על אחרים מה הם או למה כוונתם כשאתה פגוע לא. 

הרגש גרוע בהסקת מסקנות כשהוא מוצף.

ולא, אני לא מריר. אני מאמין גדול בתקווה, אבל לא בצורה של קלישאות.

כי החיצוניות של זה מאוד יפה, אבל הפנימיות הורסת. וזה מה שיהיה רלוונטי לטווח הארוך.

לקרוא על מנגנון התקווה שלך ואיך אתה רואה את זה.

ויחד עם זאת צריך להבין שאנשים שונים בנויים באופן שונה ומנגנון שנכון לאחד לא בהכרח נכון לאחר. ואפשר לא להסכים, וגם אפשר להתווכח. אבל לא לבטל.

מתלבט מי מביניכם מכוון למקום יותר קלישאתי. מי יזכה בתחרות

אבל מה הבנת?

אולי אחזור להרחיב אח"כ.

אם תבקשו יפה.

ברגע שהכנסת משהו פנימה הוא כבר משפיע עליך. לטוב ולרע.

עצם זה שאתה נותן לו מקום בתוכך - "הפסדת". הוא כבר פעל עליך.

לגבי כל השאר - תיאורים ציוריים מאוד, לא קשורים לעניין.

ואגב, רובינו מתעלמים וממשיכים הלאה כשמקבלים מכה.

גם אם זה היה נכון, זה עדיין לא אומר פחד=כאב. אנחנו מדברים על פחד.

אבל לא על זה הדיון. ודעתם של המטפלים לא רלוונטית. אם זו דעתך את מוזמנת לנמק.

כפי שכתבתי - לא לתת מקום בנפש לפחד זו לא הדחקה, זו שמירה על עצם המעמד הנפשי.

בכל מקרה זה לא רלוונטי כי כאמור - פחד זה לא כאב ולהיפך. לא מקבל את הטענה שלך. הדיון היה ועודנו על פחד.

אצלי בדרך כלל אני מסוגל להאמין שאני מסוגל לצאת ממצב כלשהו

רק כשאני רואה דרך שבה אני יכול לצאת.  

אז אצלי זה בעיה הקטע הזה

עד כמה שאני יודע אנחנו אמורים להאמין שהקב"ה יכול להושיע גם בהפתעה מוחלטת אפילו שלא הייתה שום דרך.

(והיו לי מקרים בחיים שהכל התהפך לטובה בלי שום היגיון. אבל איכשהו בכל פעם שחשוך קשה להאמין)

להיפך, התגובה הראשונה שלי היא פשוט "אמונה". ציינתי שיש לנו קושי גדול מאוד (מהותי אפילו) מהבחינה הזו.

זה רקשור לבן אדם עצמו לא למגדר .. אנחנו לא פחות סובלות מלחכות ולהמתין. המחסור לא פחות מפריע לנו 

כתבתי שהפן הזה בהתמודדות הזה יותר קשה לנו.

מי אמר שזה יותר קשה לבנים? הציפייה בהמתנה הזאת קשה לכולם

לחכות ולצפות שמישהו ימצא אותך זה לא פחות קשה מלחפש. בפאסיביות יש חוסר אונים שלעיתים עלול להיות קשה יותר מהאקטיביות   ..

ובואו גם אנחנו עובדות קשה ומחפשות אותו זה לא שאנחנו יושבות רגל על רגל בבית ומחכות

אני לא מדבר על למי קשה יותר. לקושי הזה יש המון צדדים ופנים.

אני מדבר על חלק מסויים ממנו שנוגע ישירות לעובדת הגדרת הגבר כפעיל ומשפיע.

כחלק מזה (בכל תחומי החיים ובמיוחד בלנ"ו ונישואין) אנחנו פועלים לפתור את הבעיות, קשיים, התמודדויות וכו'. בהקשר של לנ"ו אנו מחפשים אקטיבית (נפשית ובפועל) אחרי הצלע שלנו.

זה מופיע במציאות אפילו בדברים הקטנים של להתקשר ולקבוע, לשלם ועוד מיליון פרטים קטנים. פשוט לפעול, להשפיע ולהוביל.

תכונת הנפש של האישה היא של נפעלות וקבלה. אני משער שאתן תדעו לתאר יותר טוב ממני.

בהקשר של לנ"ו למעשים שלנו יש גבול מאוד ברור - אני יכול לפעול בכל יכולתי ועדיין כלום לא יקרה וחברי יכול לא לעשות כלום והשכנה שלו תשדך אותו...

זה מאוד מתסכל וממש הפוך לתכונת הנפש שלנו. 

שימי לב שאני לא מדבר על ה"בפועל" (למרות שהבאתי דוגמאות משם). אני בטוח שבצדדים אחרים של הציפייה (שימי לב שהשתמשת במונח פסיבי) קשה לכן הרבה יותר מאיתנו.

זה להשלים עם הרעיון שאולי זה לא יקרה. לדמיין את החיים ככה. לקבל את זה. ואז אני פחות מפחדת מהלא נודע של "מה אם...".  זה כמובן מאוד מאוד מאכזב, אבל זה לא סוף העולם. זה מה שמרגיע אותי.

אבל זה לא מתאים לכולם.

אני כמובן לא מוותרת באמת, רק משחררת קצת את הפחד מהלא נודע.

וגם המחשבה שלקב"ה יש תוכנית בשבילי, ועד עכשיו כל מה שהוא עשה לי עבד לטובה פחות או יותר, אז הכל יהיה כמו שצריך להיות גם אם זה לא חתונה וילדים.

מתמודדים.

קשקוש מעוות שמוליד סלידה ובריחה מהדת במקרה הטוב
וכתות איומות במקרה הרע.
גם על אבא מותר וצריך וחובה(!) לשאול שאלות.
לא לקבל הכל כמובן מאליו, כל סטירה וכל כאפה כ"יד ההשגחה/שליחיו/ענארף"
להקשות, לשאול, לדרוש תשובות.
לא לקבל שום דבר כמובן מאליו.

הוא מגיע מברסלב. ודי לחכימא (כותב בצער.. מה שנהיה מברסלב של היום)

מאיפה בכלל מגיעה המחשבה שהקב"ה חייב לך משהו?

אם נניח שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה, זה כבר פרגון ענק שאף אחד לא חייב לך. אבל בנוסף לזה אתה גם דורש שכל התפילות שלך יתקבלו? מאיפה בכלל באה המחשבה הזאת?

אני יכול להבין מישהו שיגיד "אם התפילה לא התקבלה, לא אתפלל שוב".

אבל להתלונן על הקב"ה או לכפור בקיומו בגלל שהוא לא עשה מה שביקשת? עכשיו גילית שהוא לא תמיד עושה מה שאתה רוצה? כמה פעמים קראת על חורבן בית ראשון ושני, גלות ורדיפות, שואה, אסונות... ואתה עדיין בטוח שאם רק תתפלל זה מיד יקרה? ואם לא, יש לך קושיות ושאלות?

באמת לא מובן לי קו המחשבה הזה.

(במאמר מוסגר - יצא לי פעם לשמוע מישהי מדברת בטלפון ואומרת "חשבתי לנסוע כך וכך, אבל זה לא הסתדר. הקב"ה החליט שלא אסע כך. לאבא מותר להגיד לא". באמת? משפט שנאמר בהקשר של מוות, את אומרת על תכנון גרוע שלך לנסיעה בין עירונית? לפעמים כל כך "מאמינים" בהשגחה, ששוכחים שאם מאחרים לאוטובוס אנחנו לא נגיע בזמן)

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

לא הייתי חושש מזה לשניה

במקומי; שיר או סיפור וכו'. חוששת שהוא יעשה זאת טוב יותר.

ולזה אני לא מוכנה. באמת רוצה להאמין שאף פעם לא

יוכל להחליף את האדם, את היצירתיות האנושית.

אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל?

מהסיבה הפשוטה שאיני אוהב לנהל שיחות.

הרימו כוס לחייו ואמרו: "ומה עלינו לספר למלך על אודותיך, זנון?".

"לא כלום", השיב להם, "מלבד שישנו איש זקן באתונה שיכול לשתוק בשעת משתה".

"על הפטפטנות", פלוטרכוס.

טאקט ויכולת להתאים את עצמך לסיטואציה שאתה נמצא בה היא נכללת בכישורי חברה בסיסיים.

ברור שיש מקרים שעדיף לוותר על הנימוסים ולדבר ישירות, אבל הרבה יותר מעצבן בן אדם שלא יודע להתאים את עצמו לסיטואציה.

אוקי,

למשל אם בן אדם "מתאים את עצמו לסיטואציה" ולמעשה נרצה או לא, צבוע כלפי הצד השני,

איך נדע שהוא לא עושה את זה איתנו ?

כי אצל הבן אדם הישיר, עם כולם, נדע שמה שהוא אומר, זה מה שהוא חושב

ואם הוא רוצה "להתאים את עצמו לסיטואציה", הוא לא מחרטט הוא פשוט שותק.

ואם הוא אוהב את הצד השני הוא מחייך לו ואם הוא לא אוהב הוא לא מחייך. הכל ברור. בלי לעגל פינות. בלי צביעות.

אחרי ההבהרה הזו,

איזה אופי תעדיפו יותר ?

גם אני מעדיף בחורה יפה וגם שמאוד אוהבת את המטבח וגם אוהבת מאוד לגדל ולחנך ילדים (ממש אוהבת, נהנית מזה)

אבל מה אני מעדיף יותר ? שתאהב לגדל ולחנך ילדים.

אין לי בעיה שהיא לא תהיה יפה ושלא תאהב את המטבח, למרות שגם אלה דברים חשובים, אבל אם צריך לבחור, בחרתי. ויתרתי.

רואה ? עניתי על התשובה.

עכשיו תורכם (פנייה לנשים וגברים)

מה חשוב לכם יותר ? ישיר כלפי כולם (סותם במקרה שלא רוצה לפגוע אבל לא מחייך ולא מספר סיפורי סבתא)

או...מעגל פינות ? זורם ? ונרצה או לא מחרטט קלות. או זה או זה.

זו השאלה.

שאלה שיש לה תשובה ברורה מאוד וניתן לענות עליה בצורה החלטית,

גם אם זה פחות נח, אבל זה פורום אנונימי, אז אני מאמין שזה אפשרי.

זכיה ב 20 מיליון שקל בשנה הקרובה , לעונים.

שייך,

סביר מאוד שאפילו לא קיבלו את הפרטים שלך בגלל זה.

לפעמים דווקא כשהאדם כבר לא רלוונטי עבורנו הדמיון מתחיל להשלים את כל מה שלא באמת קרה. הוא בונה בראש מה היה יכול להיות ובקלות מצייר תמונה מושלמת ( מידי) שלא בטוח שהייתה קיימת במציאות.

כשאתה רואה אותה עם בעל וילד אתה לא באמת רואה את החיים שהיו יכולים להיות לכם. אתה רואה תוצאה מוגמרת והמוח באופן טבעי משלים את החסר..

אל תשכח שגם אם הייתם נפגשים אף אחד לא יודע אם באמת הייתם מתאימים. יש הבדל גדול בין פוטנציאל שדמיינו במשך שנים לבין זוגיות אמיתית שנבנת יום יום .

ובעיניי, המשפט שכתבת מה אני אמצא? הוא כנראה הדבר שבאמת יושב מתחת לכל זה. מתי שלי תגיע

אל תיתן למחשבות האלה לשכנע אותך שפספסת את האחת. יכול להיות שהן פשוט מזכירות לך כמה אתה רוצה כבר להקים בית משלך. וגם זה, בעזרת ה' יגיע.

ועם כל מה שכתבתי לי יש כלל ישר שקופץ לי לא להשוות לאחרים תתרכז בעצמך זה באמת הרבה יותר כיף

זה באמת מה שחשתבי בהתחלה... מי אמר שאנחנו בכלל מתאימים. וזהעבד טוב

רק שבחודש האחרון לא יודע פתאום נכנס למח