לשמחה היתה נטיה לחזור על כל עיסוק שריתק אותו אלף פעמים.
חמשת אלפים במקרים טובים במיוחד.
שעות על גבי שעות היה מבלה על השטיח מתבונן בגולות, בפסלוני נייר, בספר שירי ילדים שלא מזמן הצליח לקרוא (ובינה לבין עצמה הודתה גם אביגיל שיש בו משהו מושך. לא כל המאיירים יכולים להתגאות בתוכים מתוקים כל כך). בימים הנדירים בהם היתה אביגיל משכיבה אותו לישון, היתה מקריאה לו סיפורי ילדים, ומקפידה תמיד לסיים שלושה לפחות.
"אביגיל" קטע אותה פעם "מה קרה לנמר הג'ינג'י?"
דקה שלימה אבדה לה בניסיון להבין מתי דיברו על נמרים ג'ינג'יים בכלל.
-"זה היה הסיפור הראשון, שמחה, קראנו את כולו"
-"לא שמעתי"
-"וודאי שמעת"
-"לא הספקתי. את רצה מהר, ואני לא שומע כלום. ובכלל למה נמר ג'ינג'י? רציתי כחול, שתהיי שמחה"
כבר שנים שאינה שמחה.
ובאמת למה נמר ג'ינג'י?
נמרים כחולים היו מעניקים לה נחת, אולי אפילו לשתי דקות.
מחשבות מטופשות שכאלה. כמוה ממש.
****
"מה חשבת לעשות?" הבחורה עם התלתלים הכהים והסוודר מתקרבת אליה. אביגיל כועסת. זו הפינה שלה, הדשא שלה, הפרטיות שלה, ושתלך כבר מפה.
הבחורה ניצבת ליד אביגיל ואינה מתיישבת. כמכריזה ללא קול- 'מקומי כאן הוא עראי, וכרצונך אמצא כאן'
"חשבתי לעשות כל דבר שנאסר עלי ועוד כמה שהיו נאסרים לו רק עלו במחשבתו של הרודן התורן. על מה מהכול את מדברת?"
הבחורה מתבוננת בה. מבט שאינה יודעת להגדירו.
"שיחות הסיכום עם היועצת נגמרו לפני שעה. ראיתי אתכן מתווכחות, משהו מפריע לך"
-"ולמה זה עסקך?"
-"בכנות?.. איני יודעת. פעם פגשתי את אחיך. הוא סיפר לי עלייך. אולי בזכותו הרגשתי קשורה"
-"אחי?" היא מנסה, בלי להצליח הרבה, לנשוף בבוז "מה סיפר עלי? וודאי משהו על נמר ג'ינג'י.."
-"דווקא כחול.." מיכל ממלמלת, מנסה להזכר איפה הנמרים בכל הסיפור והאם הבריכה הארורה ההיא הכילה עוד משהו חוץ מהכדור ההוא וכמה חיידקי שפעת עקשנים.
ישנם רגעים בהם אין צורך בגוף ולא בעיניים.
משהו מתוך נפשה של אביגיל מניעה את מיכל להתיישב.
פעם אמר לה יצחק 'שתיקה היא מכונה משוכללת שכדאי לנסות'. משלא הבינה, הסביר לה: 'כל חיי ניסיתי למצוא את הכפתור ההוא, שאם רק אלחץ עליו תוך מילוי כל ההוראות, אירגע מיד ואבין. לא חשוב מה. כל שם שקראתי אז לעצבות. הבנה בבני אדם, בנוף, בהורים.. ואז שתקתי. וגיליתי שבלי הרצועה בא היופי בחופשיות. צריך רק לחכות לו קצת'.
אז היא שותקת.
למרות שאינה מבינה עדיין היכן היופי.
"לעזוב חשבתי. ללכת".
אביגיל היא הראשונה לשבור.
-"ללכת לאן?"
-"לא יודעת. לגמור עם המקום הזה. שיגידו 'כל הכבוד, גיבורה, למדת את החיים ואל תעשני יותר אף פעם' ויעלו אותי לשלב הבא, לא יודעת איך קוראים לו. החבורה הזו של הגיבורות שמחפשות את עצמן ומספרות איך התגברו על הכול ושהמלחמה הזו לא נגמרת אף פעם. אם כבר להגיע- אז עכשיו, לא? מה כבר ישתנה בחיים?"
מיכל מביטה בה שוב.מתלבטת. 'שמא אין זה מקומי לומר'
-"נשרטת פעם בידך?"
-"אל תתממי.. עשר פעמים לפחות, וזה עוד לא היה 'מקצועי'. חכי שתדעי מאיפה באתי.."
-"הראי לי"
בלי להבין למה, היא מפשילה את השרוול. צלקת זמנית קטנה, לא יותר.
"ממתי?"
-"חודשיים, שלושה חודשים.."
-"כאב לך?.."
-"פתאום זה חשוב? לא!"
שתיקה
-"יש מקרים שזה כואב"
-"ותפסו אותך?"
-"כן"
-"ומה אמרו?"
-" צרחו והתקשרו להורים"
-"ושטפת כלים למחרת?"
-"לא. התחבושת לא יכלה להירטב. לפחות תועלת קטנה צמחה מהסיפור.."
הן נותנות לציור המתהווה בפנים עוד כמה שניות.
-"כדי לשטוף את הלכלוך מבפנים, צריך לקשור טוב טוב את התחבושת, שתהיה אמיתית, ותיפול רק מדי פעם. לבדוק שהפצע מתחת אינו מדי כואב. אולי אפילו להסיר את התחבושות. רק אחר כך מנקים את הרסיסים"
אביגיל חושבת. מסתכלת לצד אחר. מותר לה.
-"חייבים להספיק הכול"
-"למי?"
-"לא יודעת. לאמת הזו, שרוצה שלם"
-"ואיפה היא, האמת הזו?"
-"מה זאת אומרת? למעלה, מנהלת רישום ומסמנת כל יעד שהשגת"
-"ומתי מסיימים?"
-"כשמזדקנים, אולי, ולא חייבים לעשות כלום"
-"ולא לפחד?"
-"גם"
מיכל מנסה, מתפללת ללא-יודעת-מי שלא תטעה ולא תשתגע ואלוקים יודע מה קורה פה בכלל ואיך היא רגועה כל כך למען ה'.
-"נקרעו לך המפות"
אביגיל מסתובבת אליה בתמיהה
-"לא שטפתי את המסננת במטבחים"
-"לא.המפות בפנים נקרעו לך"
-"איזה מפות?"
"המפות לאוצר הזה, האמת, השלימות.סובבת אותה וקרעת חלק, את חושבת שהחיצים מראים למעלה"
-"וכי לא?"
-"לא. פנימה"
****
שמחה סיפר לה בטלפון שיבוא מחר. הפעם יביא נמר כחול. בזהירות רבה שאל אם תרצה לדבר עם אמא, לשמוע מה אמרה עליו הגננת היום, ובעצם היא מתגעגעת..
'שלום' אביגיל מזיזה את השקט
-'שלום.. מה שלומך?'
-'תבואו מחר?'
-'אם תרצי, נבוא (שתיקה) שמחה מתגעגע'
-'גם אני'. ורצתה להגיד - 'גם את'.
היא תלך, היא תעזוב, אבל השעון יחכה. קודם שיירפאו הפצעים, ולו במעט. קודם שתחייך.
גם לנמרים יש מקום. כחולים, ג'ינג'ים, אפילו עם מטפחת.
אם לא היה להם מקום- לא היו נמרים.
חמשת אלפים במקרים טובים במיוחד.
שעות על גבי שעות היה מבלה על השטיח מתבונן בגולות, בפסלוני נייר, בספר שירי ילדים שלא מזמן הצליח לקרוא (ובינה לבין עצמה הודתה גם אביגיל שיש בו משהו מושך. לא כל המאיירים יכולים להתגאות בתוכים מתוקים כל כך). בימים הנדירים בהם היתה אביגיל משכיבה אותו לישון, היתה מקריאה לו סיפורי ילדים, ומקפידה תמיד לסיים שלושה לפחות.
"אביגיל" קטע אותה פעם "מה קרה לנמר הג'ינג'י?"
דקה שלימה אבדה לה בניסיון להבין מתי דיברו על נמרים ג'ינג'יים בכלל.
-"זה היה הסיפור הראשון, שמחה, קראנו את כולו"
-"לא שמעתי"
-"וודאי שמעת"
-"לא הספקתי. את רצה מהר, ואני לא שומע כלום. ובכלל למה נמר ג'ינג'י? רציתי כחול, שתהיי שמחה"
כבר שנים שאינה שמחה.
ובאמת למה נמר ג'ינג'י?
נמרים כחולים היו מעניקים לה נחת, אולי אפילו לשתי דקות.
מחשבות מטופשות שכאלה. כמוה ממש.
****
"מה חשבת לעשות?" הבחורה עם התלתלים הכהים והסוודר מתקרבת אליה. אביגיל כועסת. זו הפינה שלה, הדשא שלה, הפרטיות שלה, ושתלך כבר מפה.
הבחורה ניצבת ליד אביגיל ואינה מתיישבת. כמכריזה ללא קול- 'מקומי כאן הוא עראי, וכרצונך אמצא כאן'
"חשבתי לעשות כל דבר שנאסר עלי ועוד כמה שהיו נאסרים לו רק עלו במחשבתו של הרודן התורן. על מה מהכול את מדברת?"
הבחורה מתבוננת בה. מבט שאינה יודעת להגדירו.
"שיחות הסיכום עם היועצת נגמרו לפני שעה. ראיתי אתכן מתווכחות, משהו מפריע לך"
-"ולמה זה עסקך?"
-"בכנות?.. איני יודעת. פעם פגשתי את אחיך. הוא סיפר לי עלייך. אולי בזכותו הרגשתי קשורה"
-"אחי?" היא מנסה, בלי להצליח הרבה, לנשוף בבוז "מה סיפר עלי? וודאי משהו על נמר ג'ינג'י.."
-"דווקא כחול.." מיכל ממלמלת, מנסה להזכר איפה הנמרים בכל הסיפור והאם הבריכה הארורה ההיא הכילה עוד משהו חוץ מהכדור ההוא וכמה חיידקי שפעת עקשנים.
ישנם רגעים בהם אין צורך בגוף ולא בעיניים.
משהו מתוך נפשה של אביגיל מניעה את מיכל להתיישב.
פעם אמר לה יצחק 'שתיקה היא מכונה משוכללת שכדאי לנסות'. משלא הבינה, הסביר לה: 'כל חיי ניסיתי למצוא את הכפתור ההוא, שאם רק אלחץ עליו תוך מילוי כל ההוראות, אירגע מיד ואבין. לא חשוב מה. כל שם שקראתי אז לעצבות. הבנה בבני אדם, בנוף, בהורים.. ואז שתקתי. וגיליתי שבלי הרצועה בא היופי בחופשיות. צריך רק לחכות לו קצת'.
אז היא שותקת.
למרות שאינה מבינה עדיין היכן היופי.
"לעזוב חשבתי. ללכת".
אביגיל היא הראשונה לשבור.
-"ללכת לאן?"
-"לא יודעת. לגמור עם המקום הזה. שיגידו 'כל הכבוד, גיבורה, למדת את החיים ואל תעשני יותר אף פעם' ויעלו אותי לשלב הבא, לא יודעת איך קוראים לו. החבורה הזו של הגיבורות שמחפשות את עצמן ומספרות איך התגברו על הכול ושהמלחמה הזו לא נגמרת אף פעם. אם כבר להגיע- אז עכשיו, לא? מה כבר ישתנה בחיים?"
מיכל מביטה בה שוב.מתלבטת. 'שמא אין זה מקומי לומר'
-"נשרטת פעם בידך?"
-"אל תתממי.. עשר פעמים לפחות, וזה עוד לא היה 'מקצועי'. חכי שתדעי מאיפה באתי.."
-"הראי לי"
בלי להבין למה, היא מפשילה את השרוול. צלקת זמנית קטנה, לא יותר.
"ממתי?"
-"חודשיים, שלושה חודשים.."
-"כאב לך?.."
-"פתאום זה חשוב? לא!"
שתיקה
-"יש מקרים שזה כואב"
-"ותפסו אותך?"
-"כן"
-"ומה אמרו?"
-" צרחו והתקשרו להורים"
-"ושטפת כלים למחרת?"
-"לא. התחבושת לא יכלה להירטב. לפחות תועלת קטנה צמחה מהסיפור.."
הן נותנות לציור המתהווה בפנים עוד כמה שניות.
-"כדי לשטוף את הלכלוך מבפנים, צריך לקשור טוב טוב את התחבושת, שתהיה אמיתית, ותיפול רק מדי פעם. לבדוק שהפצע מתחת אינו מדי כואב. אולי אפילו להסיר את התחבושות. רק אחר כך מנקים את הרסיסים"
אביגיל חושבת. מסתכלת לצד אחר. מותר לה.
-"חייבים להספיק הכול"
-"למי?"
-"לא יודעת. לאמת הזו, שרוצה שלם"
-"ואיפה היא, האמת הזו?"
-"מה זאת אומרת? למעלה, מנהלת רישום ומסמנת כל יעד שהשגת"
-"ומתי מסיימים?"
-"כשמזדקנים, אולי, ולא חייבים לעשות כלום"
-"ולא לפחד?"
-"גם"
מיכל מנסה, מתפללת ללא-יודעת-מי שלא תטעה ולא תשתגע ואלוקים יודע מה קורה פה בכלל ואיך היא רגועה כל כך למען ה'.
-"נקרעו לך המפות"
אביגיל מסתובבת אליה בתמיהה
-"לא שטפתי את המסננת במטבחים"
-"לא.המפות בפנים נקרעו לך"
-"איזה מפות?"
"המפות לאוצר הזה, האמת, השלימות.סובבת אותה וקרעת חלק, את חושבת שהחיצים מראים למעלה"
-"וכי לא?"
-"לא. פנימה"
****
שמחה סיפר לה בטלפון שיבוא מחר. הפעם יביא נמר כחול. בזהירות רבה שאל אם תרצה לדבר עם אמא, לשמוע מה אמרה עליו הגננת היום, ובעצם היא מתגעגעת..
'שלום' אביגיל מזיזה את השקט
-'שלום.. מה שלומך?'
-'תבואו מחר?'
-'אם תרצי, נבוא (שתיקה) שמחה מתגעגע'
-'גם אני'. ורצתה להגיד - 'גם את'.
היא תלך, היא תעזוב, אבל השעון יחכה. קודם שיירפאו הפצעים, ולו במעט. קודם שתחייך.
גם לנמרים יש מקום. כחולים, ג'ינג'ים, אפילו עם מטפחת.
אם לא היה להם מקום- לא היו נמרים.
