בס''ד
בוקר טוב אהובות,
כולם מחוץ לבית פתאום, והלב מלא עד גדותיו...
ומכל מה שמציף אותי כרגע, רציתי לדבר איתכן על משהו אחד:
אני מרגישה שיש בי משהו שקצת התייאש מחהצליח להטמיע ולראות שינויים.
אני כבר אסייג את עצמי ואגיד שיש דווקא כל מיני שינויים שהצלחתי להכניס לאורך חיי ולהתמיד בהם ב''ה. בכללי אני אפילו רואה את עצמי כאדם בעל יכולת התמדה גבוהה.
אבל יש גם דברים שמרוב זה שעדיין לא הצלחתי איתם לאורך זמן, אני כבר מיואשת שאצליח אי פעם. זה פוגש אותי בצורה חזקה עכשיו בכל מה שקשור לללכת לישון מוקדם בלילה, לקום בזמן, להעיר את הילדים מוקדם ולדאוג שהם ייצאו בזמן למסגרות. כל שנה, אני מצליחה למשך תקופה, ואז משהו מתפקשש לי. לפעמים זה הריון. ולפעמים סתם עייפות מצטברת שלא נותנת לי להשמיך בקצב הזה.
אני חושבת ששנה שעברה הצלחתי לאורך הכי הרבה זמן, אולי עד אמצע השנה אפילו. אבל אחרי זה, זה התרופף לי והחודשים האחרונים של השנה התאפיינו בבקרים לחוצים וביציאה מאוחרת מהבית.
הבוקר ב''ה כולם יצאו בזמן אבל משהו בלב כבר אומר לי ''חכי, חכי, עוד X חודשים ושוב תקומי מאוחר, את הרי אף פעם לא הצלחת להחזיק את זה לאורך כל השנה'' ומאייש אותי עוד לפני שהתחלנו.
*
אבל זאת גם תחושה כללית יותר, לגבי כל החיים. אני מרגישה ייאוש מסוים שהחיים באמת ישתנו למשהו שלו יותר, רגוע ונינוח יותר.
וגם כאן כבר אסייג את עצמי ואגיד שאני יודעת שהצלחנו להטמיע הרבה מאד דברים טובים בבית, במשפחה. שיש שינויים שקרו ושבהחלט מחזיקים לאורך השנים. שיש מפתחות שמצאנו והם יעילים עד היום.
אבל לצד הסיוג הזה, אני כבר כמה שבועות מסתובבת עם תחושה עייפה של אדם זקן ו''מפוקח''. עם תחושה של ''אין חדש תחת השמש''. השרשור של @סליל בפורום השכן על איך מצליחים לחוות אימהות נינוחה ממש מתחבר לי לנקודה הזאת. אני שנים מחפשת, ועדיין יש עומסים גדולים, פנימיים וחיצוניים והרבה תסכול נלווה. שאני לא במקום של השאיפות והחלומות שלי. כלומר, יש הרבה רגעים שאני כן. אבל יש גם מלא רגעים שאני לא.
ואני יודעת שאדם צריך לדעת לחיות עם הפער הזה, בין הרצוי למצוי.
שהפער הזה הוא גם זה שעושה את החיים למעניינים, כי תמיד יש איך להתקדם עוד.
ואני זוכרת את המשל של האיש שעולה בסולם, והראש שלו שתמיד גבוה יותר מהרגליים, @בארץ אהבתי.
וזה מתחבר גם למה ש@כתבתנו כתבה יפה כל-כך בשרשור הנ''ל של סליל, שעדיין טעם העץ לא כטעם הפרי
ואני יודעת שכל רגע הוא בריאה חדשה והזדמנות חדשה.
אבל כמה שהשכל מבין ומסכים, הלב חווה יאוש.
שתמיד יהיו מריבות בין הילדים.
שההתחצפויות ימשיכו.
שאמשיך להרגיש עומס ולחץ בחיים.
שאמשיך לא להצליח לקום בזמן לאורך כל השנה כולה...
ושכל מה שאעשה בכלל לא יועיל אם לא תהיה הסכמה מלמעלה שהדברים יעבדו (נקודה רגישה אצלי בזמן האחרון).
אולי כי - משקיעים כל-כך כדי להצליח את החיים האלה שרוצים, פשוט, להצליח אותם?
ואולי אני פשוט עייפה מאד בתקופה הזאת? (זה סביר ++++).
*
אני כותבת את כל הדברים האלה לא ממקום של לשפוט את עצמי או את האמא שאני.
אני ממש מרגישה שאני עושה את המיטב שאני יכולה,
שיש כמה חבילות לא פשוטות שקיבלנו ושכל הכבוד לנו (לבעלי ולי) שאנחנו מתמודדים
ושבסך הכל אני די בסדר ואפילו טובה ב''ה.
ויש בי באופן כללי גם המון הודיה והכרת הטוב על כל הברכה המקופלת בכל יום ויום.
זה יותר תהיה כללית על החיים
על הטעם של להמשיך להשתדל
וזאת אולי בקשה לעידוד ולתזכורת
שכשמתמידים, יש סיכוי טוב כן להצליח לבנות את החיים שחולמים עליהם בסוף...
ושהכי חשוב, זה להמשיך גם כשהייאוש קצת מרים את הראש?
תודה שקראתן חברות יקרות.
מקווה שהצלחתי לכתוב בצורה מובנית מספיק.
והלוואי ואקבל מכן יהלומים טובים, צידה לדרך לשנה הזאת ❤
אוהבת ומבולבלת,
קמה
נב - התיוגים לא עבדו לי
נב2 - טרם הצלחתי להגיב בשרשור על גיל ההתבגרות, תודה לכל מי שענתה, בע''ה אצטרף ברגע שיסתייע לי.
).מנסה לכתוב דוגמא שעשיתי -
)
קשה לשמוע שהילד שלנו עובר דברים כאלה...