יש קטע מקסים מקסים שאותי מאוד חיזק.
בשבילך..
פוסט שמעולם לא חשבתי שאכתוב, והנה הוא נכתב, בעקבות הפוסט של אברי גלעד Avri Gilad על ברית המילה)
היי, אני נעמה.
יש לי שישה ילדים (ב"ה), חמישה מהם בנים.
לכולם עשיתי ברית מילה.
אני כותבת את זה, וכאילו לא מאמינה, כי זה המובן מאליו עבורי.
לא היתה בכלל אופציה אחרת.
זה לא עלה אפילו על בדל מחשבתי, למנוע מילדי את הזכות הזאת להכנס בבריתו של אברהם אבינו.
לחתום בבשרם את הברית הקדושה הזאת, את ההיכר, את הידיעה כי הם שייכים לעם היהודי. שיש פה ברית. שיש פה שרשרת שהם חלק ממנה. שאם חרוז אחד נופל ומתפזר השרשרת נחלשת..
והסימן הזה הוא בריח המחזק את החלקים. מחבר אותם זה לזה, ולעצמם. להסטוריה שלהם, לחומר הרוחני שמרכיב אותם ולא רק הזהות הלאומית העקרונית שלהם.
אבל אני מבינה שיש כאלה שחושבים אחרת.
שמסתכלים עלי כבורה, כחשוכה, כברבארית, כפאגנית המקריבה את ילדיה בזה אחר זה בטקס אכזרי לא-ל מומצא ומשועמם שמה שמעניין אותו זה בכי ודם של תינוקות.
איזו אירוניה. איזו הטעיה איומה.
אני אפילו לא יכולה להאשים אנשים בטענות האלו. הם לא קיבלו את המידע הבסיסי ביותר לחשיבותה של הברית הזאת. לקשר המיוחד הזה ביננו לבין מי שברא אותנו, שהוריד אותנו לעולם הזה כנשמה בגוף, שיש לה משימה, מטרה וייעוד.
הם דנים בהקשר החברתי, בהקשר המיני, בהקשר התרבותי, בהקשר הרגשי. כמה זה יכאב לו, מה יהיה בצבא, מה יראו במקלחות המשותפות, האם ילעגו לילד או לא, האם זו נורמה חברתית או שאפשר וצריך לשנות אותה ובא לי לצעוק:
עצרו!!!!!!!!!!
על מה אתם מדברים?
איך מנעו ממכם את המידע הזה?
איך הפכו אנשים לרובוטים של פייק ניוז, של דיס אינפורמציה, של תיאוריות מפולפלות, כשמדובר במיד *קריטי ביותר* שנוגע לבריאותם הרוחנית ולבריאותם הרוחנית של הילדים שלהם?
כן, יש דבר כזה.
איש לא מעלה על דעתו לקרוא לרופא מנתח, המסיר גידול מסוכן מגופו של חולה "ברברי", "פאגני", "חשוך". להיפך. הבנאדם עומד עם סכין וחותך בבשר החי ולפעמים מזריק גם חומרים רעילים לגמרי, מה ההזיה הזאת? הוא עובד אלילים או מה?
אבל קדמת המדע והרפואה מקבלים את מלא הכבוד כשמדובר בהליך כזה.
נכון, יש כאבים, יש אחוזי סיכון, אף אחד לא רוצה לבחור בתהליך כזה מרצונו- אבל כולנו יודעים שזה לטובה, ולרפואה.
למה כשמדובר בברית מילה,
(הליך שברוב מדינות העולם מקובל מאוד- מסיבות רפואיות בעיקר) קמים לזעוק זעקות שבר?
האם בריאות רוחנית זה משהו שיש לזלזל בו?
העורלה היא חלק שאותו מבקש ה' מאיתנו להסיר- הן מהגוף, והן מהלב.
"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:"
פשט מפורש.
ציווי כתוב בתורתנו הקדושה, אש שחורה על גבי אש לבנה.
אנשים טועים לחשוב שילד נולד "שלם" אז למה לפגום בו.
לא רבותי.
אנחנו לא נולדים "שלמים",
אנחנו נולדים כחומר גלם.
נשמה-בגוף. נצחיות מול זמניות. רוח בתוך חומר.
מכאן, העבודה שלנו כל החיים תהיה לעצב וללטש, לאמן ולקדש, להוסיף ולהתחדש בתוף הגוף שנתן לנו הבורא כדי שנעבוד איתו.
אחרת, מה יש לנו ללכת לבית ספר וללמוד? אנחנו שלמים!
מה יש לנו לשמור לטפח, לטפל ולמרוח, להבריא ולהשגיח על הגוף?
למה להתאמן? למה להקפיד על תזונה? למה להתאפר? להסתפר? להתחסן? (אל תתחילו!) הרי אנחנו שלמים!
שלמים,
אבל לא מושלמים.
ומרגע שאדם נולד- מתחילה גם העבודה שלו. הפיזית והרוחנית.
חשוב לנו מאוד רווחתו של הילד, הנפשית, הבריאותית, החברתית, למה אנחנו לא חושבים לרגע קט על *נשמתו*? כן, החומר הרוחני הזה, שבאשרמים בהודו נשמע לנו מאוד נכון ורלוונטי אבל פה משום מה מתקבל כנסיון כפיה 'הדתה' חושך ואימה?
אל תדברו איתי על כפיה.
לברית מילה אין שום חוק שמחייב אותה.
ברית המילה היא הקשר הרוחני הראשון שלנו כיהודים עם הבורא שלנו.
והוא רלוונטי לבנים בלבד.
בנות- אינן צריכות לעבור אותו כי הדרגה הרוחנית שבה הן נמצאות היא אחרת וגבוהה יותר משל בני המין השני (מי אמר כח נשי ולא קיבל?) ולכן כל ההשוואה למילה הנשית היא מיותרת ומטופשת מעיקרה (וגם לא נכונה ביולוגית ועובדתית ביחס לתהליך עצמו, המניעים שלו, ותוצאותיו)
זה קשר נצחי.
הוא חתום בבשר.
אין דרך להסיר אותו או להתכחש אליו בשלב זה או אחר בחיים.
הוא מלווה אותנו ומזכיר לנו- עם מי יש לנו ברית, מה השייכות שלנו ומה היעוד שלנו בעולם הזה, גם אם לא למדנו, לא קראנו, לא בחרנו או אפילו לא הסכמנו. זה קשר שמעל לדעת, מעל לבחירה.
הוא עומד מעל לטבע והקשר הזה ממשיך איתנו מדור לדור.
וכעת יש ריבוי קולות שקורא לנתק את הקשר הזה. לחסל אותו. לטשטש גם את הסימן הזה ביננו לבין הנשמה שלנו.
לא סתם העורלה היא פיסת עור חוצצת ומפרידה. ממסכת. מעלימה. יש גם דבר כזה שנקרא עורלת הלב, וכנראה שהגענו לדור שבו כבר אי אפשר להתעלם ממנה.
אז אני כותבת את הדברים, ועדיין לא מאמינה על עצמי. אבל כנראה שבדור הזה צריך לכתוב גם על המובן מאליו, כי כלום כבר לא מובן מאליו.
עקבתא דמשיחא- "והאמת תהא נעדרת". הכל מסכים של פייק ניוז, דיסאינפורמציה, תיאוריות שמסתתרות תחת מעטה פוליטיקלי קורקט אבל הן למעשה הטעיה מכוונת. טריק של הגלות להשאר עוד קצת, עוד רגע, לסחוט את הלימון הזה עד הסוף אפילו שהוא חמוץ ומר לנו מידי. וכבר לגמרי משומש ומאוס.
***
על דוד המלך מסופר שישב בבית המרחץ, ונבהל.
"אוי לי שאעמוד ערום בלא מצווה!" הוא נבהל שאין עליו שום הגנה רוחנית.
לא ציצית, לא טלית, לא תפילין. לא סידור או ספר תהילים להיאחז בו (טוב, זה הוא כתב ועדיין). לא מזוזה או תשמיש קדושה זה או אחר.
ובהרחבה: גם לא מצווה "חברתית" של גמילות חסד, כיבוד הורים, או אהבת הבריות. סתם רגע כזה. בלי כלום.
ואז הוא נזכר: יש ברית.
זו מצווה שחתומה בבשרי, ותמיד איתי. מגנה עלי רוחנית, נותנת לי זכויות, מחיה את הקשר גם בלי משהו אקטיבי שאעשה. ונחה דעתו.
***
עצוב לי. עצוב לי ממש על כאלה שרוצים ליטול אפילו את הזכות הזאת, של קשר רוחני מתמשך, שמתחיל בפעולה אולי (טיפה) מלחיצה אבל מסתיימת מהר מאוד- ונמשכת כל החיים. וכאמא לחמישה בנים אני רוצה לומר לכם:
נכון,
היה רגע של לחץ
היה רגע של בכי
וזה טבעי.
ואחריו שלווה גדולה מאוד
ושמחה גדולה מאוד
וגאווה גדולה מאוד
ואהבה עצומה, ושייכות.
ותאמינו לי, הבכי נפסק אחרי כמה דקות. גם שלהם וגם שלי.
הסבל, הגם שהיה חד וקצר- לא עמד בשום השוואה לבכיות ולכאבים שבאו בתקופת הגזים ושם (בניגון לברית ולאקמולי שעזר כהרף עין) כמעט שלא היה לי איך לעזור, ופה בכינו הרבה יותר 🤣 אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' , כּוֹרֵת הַבְּרִית.
חד מש.
בתמונה: שני אנשים שמתרגשים להכניס את הבן שלהם למועדון היוקרתי בעולם! <3
צילם באהבה Hagay Mantzur-Hillel
רק קצת... עדיין דאגתי והייתי לחוצה וחרדה ממה שיעשו לגור הקטן שלי, אבל ההבנה שזה משהו כל כך קדוש ושיש סיבה למה זה נעשה דווקא בגיל הזה (גם פיזית, בגיל 8 ימים קרישת הדם הכי טובה) כשהוא כל כך חסר אונים, הרגיעה אותי טיפה. 
