*ינון ואליה אני שולח* מהראל מקייס
*סיפור מרגש (מתוך הפיוט המרגש של ראש השנה "עוקד והנעקד ומזבח")*
ניסי ה ועזו16במדינת ישראל
לפתע נפקחו עיניו אך כל מה שראו היה חשכה גמורה והוא היה לבדו. רבי מאיר הרים באיטיות את מצחו שכבר דבק לידיו המונחות על השולחן, מיצמץ בכבדות, ובכל הסוכה שרתה חשכת לילה עמוקה. לא חלפו להן שנייה ומחצה וכבר הבין מה אירע לו: נתכוון רבי מאיר להניח את ראשו בסיום סעודת הפרידה מסוכתו, בכדי שינוח קמעא רק כמה רגעים ומיד יקיץ וישים פעמיו לבית הכנסת "שערי רחמים" לתיקון ליל הושענא רבה. שכן לילה זה אצל רבי מאיר ענין חשוב היה, ששיער בו שהוא פסגת הימים הנוראים, שתחילתם באמירת הסליחות באשמורת הבוקר של ב' באלול. בוקר בוקר, עקב בצד אגודל, ולילה זה הוא זמן חיתום הדין לכל מה שיגע ועמל בימים אלו. אך מלבד זאת היה רבי מאיר אמון כבר שנים רבות על שולחנו של התיקון בסוכה שעל-יד בית הכנסת: מיני פיצוחים ומיני מתוקים, שתיה חמה ושתיה קרה. כוס תה עם קינמון לפלוני ולאלמוני כוס קפה חזק. הכל בכדי שהמתקנים יוכלו לומר התיקון בנחת ללא עכבות ומניעות עד לתפילה בהנץ, ולבל ירדמו באמצעו של התיקון חלילה.
אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד. רבי מאיר הבין שחטפתו השינה על השולחן וכבר מי יודע מהי השעה בכלל. אין לו לרבי מאיר אפילו רגע לאמץ עיניו באפלה ולחפש היכן שעונו תר לו בבית פנימה. חייב הוא לרוץ לבית הכנסת, לנסות להציל מה שניתן, אם ניתן. נטל רבי מאיר את טליתו שיתעטף עמה בשחרית של הנץ ותכף יצא מסוכתו ומשער ביתו.
צינת הלילה הכתה בפניו של רבי מאיר, שכן כבר נאספו אב ואלול ומת חומם ותכף נאסף תשרי עמם. נזכר רבי מאיר ששכח את צעיפו בביתו אך לא העלה בדעתו לרגע לשוב על עקבותיו. מי יודע מה עוד שכח בביתו, אך יודע הוא שלא ישוב לשם כעת. מה שנשכח ישאר בחשכת הבית, והוא, רבי מאיר, חייב להמשיך בדרכו אל בית הכנסת המואר.
מחשבות קשות החלו לחלוף בראשו: מדוע היה צריך להניח ראשו על ידיו? מדוע לא אזר חלציו כגיבור חיל ותכף לאחר ברכת המזון ננער מכסאו וסוכתו ללכת אל בית הכנסת? ידע, כי זקנתו עמדה לו, וכבר איננו צעיר כשהיה. הוא עוד זוכר את ימיו הראשונים כגבאי בבית הכנסת, מחליף את רבי עזריה הזקן עליו השלום שכבר כהו עיניו. וכעת, משזקן הוא בעצמו, מי יחליפנו? בשעה שחלפה מחשבה זו בראשו, ולא לראשונה בעת האחרונה, נזכר הוא בשני בניו יחידיו שנולדו לפני ח"י שנים ביום הרת עולם, בשעה שהציבור שר פיוט של העקידה "עת שערי רצון" לרבי יהודה איבן עבאס לפני תקיעת השופר, ועל כן הייתה חפצה אשתו מרת ויקטוריה לקרותם ינון ואליה, על שום "ינון ואליה אני שולח" שבסופו של הפיוט הנזכר. כסבורים אתם הקוראים שמשהו אירע להם חלילה ? תנוח דעתכם, שהרי הינם בריאים ושלמים ומאושרים תהילות לאל. ועל שום מה נזכר רבי מאיר בבניו, והיכן שרויים הם ? אלא שלא הלכו בדרכו של אביהם, חיים אחרים בחרו להם. חיים של תענוגות בני האדם, שׁרים ושׁרות. מעת לעת, בחגים ובשבתות וללא שהתריעו מראש, באים הם לבקר את רבי מאיר אביהם ומרת ויקטוריה אמם. רבי מאיר מקדש על היין, והם סועדים ליבם במטעמיה של ויקטוריה. ולאחר שסעדו ושמעו הברכה מאביהם, נושקים על לחייהם, משיבים הכיפה הלבנה לכיסם וממשיכים לדרכם.
לא חפץ רבי מאיר להמשיך להרהר אחר הדברים הללו, שצער גדול נעשה לו, על כן מיהר לסלק מחשבותיו אלו לפינה אחרת ולהחיש דרכו לבית הכנסת. הבחין כי רגלו חזרה לכאוב כסורה, בטרם באו החגים לקראתו לשלום. אף שנטל כל עצותיו ותרופותיו של הרופא, לא הועילו לו כל אלו והוא החל לצלוע על ירכו. חישב לעצור קמעא ולפוש על אחד הספסלים אך הבחין כי ברקיע השמיים השעה החשוכה ביותר כבר באה גם ניצבה, והרי לאחריה מיד יעלה השחר. הרשות להתעכב אינה נתונה בידו. מי יודע איך מסתדרים המתפללים? מי הגיש להם הפיצוחים בשעת התיקון ? מי ידע כיצד לרקוח לרבי אביגדור הכהן את הקפה עם ההל ללא הסוכר ולרבינו הגדול חכם בירדוגו את כוס התה הממותק ? כבר ראה בדמיונו כיצד שולחן התיקון מתערער ללא סדר וללא כיבוד, לקח רבי מאיר נשימה ארוכה והמשיך בדרכו. את המנוחה יטול, אלא לאחר תפילת השחר.
אחר כמה רגעים, וכשהוא צולע על ירכו, הגיע יגֵע לפתח רחובו של בית הכנסת "שערי רחמים". עומד הוא מרחק של חמישה עשר בתים בלבד משער בית הכנסת, וכבר מבחין הוא באורו של עמוד השחר. כל צעד נדמה לו לרבי מאיר כעקירת עץ משורשיו, אך הוא בשלו, ממשיך בכוחותיו הכלים, לעבר בית הכנסת. לא זמן לעצור, לא כשהוא כל כך קרוב. שוב עלתה בראשו מחשבה, מדוע היה צריך ללכת לנום את שנתו ? ויתרה מזאת, כיצד נכנע לעצת היצר הזקן והכסיל ? חישב הוא עצמו כאחד הריקים, שתחבולה כל כך פשוטה גברה עליו. צריך הוא לשוב בתשובה, חשב, שהרי מסתבר שלא די בכך שאמר ושב ואמר סליחות משך ארבעים יום. ודאי צריך הוא לשאול מרבינו הגדול חכם בירדוגו שיורה לו דרך תשובה וילך בה למען לא יפול שוב בעצת היצר חלילה.
מתנשם, מתנשף, מזיע ומט לנפול, נדחק רבי מאיר אל הסוכה המוארת שעל יד בית-הכנסת, מקום בו ערכו את התיקון, נושא הוא בפיו מילות סליחה ומחילה מכל המתפללים ועיניו מלאות בושה על שבושש להגיע. מקווה שיבינו, שלא יקפידו עליו יתר על המידה. ולא הבין מה רואות עיניו.
שולחן עמוס בכל טוב, פירות ומגדנות, כעכים ומזונות, כוסות תה וקפה מהבילים על יד כל המתקנים וריח של קינמון ועלי נענע עולה מהן.
עמד רבי אביגדור הכהן ממקומו וצעד לקראת רבי מאיר המתנשף. "שלום עליך רבי מאיר, ערבה עליך שנתך ? יכול אתה להתהדר !" רבי מאיר לא הבין. כל כך הרבה שאלות היו לו לשאול ורק מילת "מי?" יחידה הצליחה לצאת מפיו האלום. "מה, אינך יודע ?" שאלו רבי אביגדור. "בוא, בוא עמי." אמר, ויצאו שניהם מהסוכה. לקחו לרבי מאיר עמו למטבח הקטן של בית הכנסת. הבחין רבי מאיר בשני צעירים, ראשם שמוט על זרועות ידיהם והם ישנים שינה עמוקה. ינון ואליה. מיד כשנכנס, הקיצו השניים וזקפו קומתם תוך סידור הכיפה הלבנה שעל ראשם. עיניהם טרוטות וטובות בראותם את אביהם. דיבורו של רבי מאיר נאלם, עודנו לא מאמין למראה עיניו.
"אבא", אמר לו ינון, "באנו לבקר אותך בערב הפרידה מהסוכה, ראינו כי ישן אתה שינה עמוקה ולא רצינו להעירך". המשיכו אליה ואמר, "גמרנו בדעתנו, הרי אבא גבאי של בית הכנסת והערב תיקון ליל הושענא רבה, בוא נצעד אנו לבית הכנסת ונמלא את מקומו. הגענו לכאן בשעת תחילת התיקון ועשינו כל מה שזכרנו שנהגת אתה לעשות. מקווים שאתה מרוצה אבא, מקווים שהצלחנו לעשות כמותך".
והיו המון דמעות עיניו של רבי מאיר נוזלות בחיל, ונדמה היה כי אור שבעת הימים מילא את המטבח ההוא שעל יד הסוכה שעל יד בית הכנסת. נשק רבי מאיר על ראשי שני בניו ואמר בדמעות, "בני היקרים, אשריי שזכיתי שנתקיימו בי דברי הפייטן: יום זה זכות לבני ירושלים, בו שערי רחמים אני פותח. ינון ואליה אני שולח''. וחזר ואמר
''ינון ואליה אני שולח".
שחר הפציע בחלון בית הכנסת שערי רחמים. נתעטפו שלושתם בטלית והחלו יחדיו בתפילת השחר.
*סיפור מרגש (מתוך הפיוט המרגש של ראש השנה "עוקד והנעקד ומזבח")*
ניסי ה ועזו16במדינת ישראל
לפתע נפקחו עיניו אך כל מה שראו היה חשכה גמורה והוא היה לבדו. רבי מאיר הרים באיטיות את מצחו שכבר דבק לידיו המונחות על השולחן, מיצמץ בכבדות, ובכל הסוכה שרתה חשכת לילה עמוקה. לא חלפו להן שנייה ומחצה וכבר הבין מה אירע לו: נתכוון רבי מאיר להניח את ראשו בסיום סעודת הפרידה מסוכתו, בכדי שינוח קמעא רק כמה רגעים ומיד יקיץ וישים פעמיו לבית הכנסת "שערי רחמים" לתיקון ליל הושענא רבה. שכן לילה זה אצל רבי מאיר ענין חשוב היה, ששיער בו שהוא פסגת הימים הנוראים, שתחילתם באמירת הסליחות באשמורת הבוקר של ב' באלול. בוקר בוקר, עקב בצד אגודל, ולילה זה הוא זמן חיתום הדין לכל מה שיגע ועמל בימים אלו. אך מלבד זאת היה רבי מאיר אמון כבר שנים רבות על שולחנו של התיקון בסוכה שעל-יד בית הכנסת: מיני פיצוחים ומיני מתוקים, שתיה חמה ושתיה קרה. כוס תה עם קינמון לפלוני ולאלמוני כוס קפה חזק. הכל בכדי שהמתקנים יוכלו לומר התיקון בנחת ללא עכבות ומניעות עד לתפילה בהנץ, ולבל ירדמו באמצעו של התיקון חלילה.
אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד. רבי מאיר הבין שחטפתו השינה על השולחן וכבר מי יודע מהי השעה בכלל. אין לו לרבי מאיר אפילו רגע לאמץ עיניו באפלה ולחפש היכן שעונו תר לו בבית פנימה. חייב הוא לרוץ לבית הכנסת, לנסות להציל מה שניתן, אם ניתן. נטל רבי מאיר את טליתו שיתעטף עמה בשחרית של הנץ ותכף יצא מסוכתו ומשער ביתו.
צינת הלילה הכתה בפניו של רבי מאיר, שכן כבר נאספו אב ואלול ומת חומם ותכף נאסף תשרי עמם. נזכר רבי מאיר ששכח את צעיפו בביתו אך לא העלה בדעתו לרגע לשוב על עקבותיו. מי יודע מה עוד שכח בביתו, אך יודע הוא שלא ישוב לשם כעת. מה שנשכח ישאר בחשכת הבית, והוא, רבי מאיר, חייב להמשיך בדרכו אל בית הכנסת המואר.
מחשבות קשות החלו לחלוף בראשו: מדוע היה צריך להניח ראשו על ידיו? מדוע לא אזר חלציו כגיבור חיל ותכף לאחר ברכת המזון ננער מכסאו וסוכתו ללכת אל בית הכנסת? ידע, כי זקנתו עמדה לו, וכבר איננו צעיר כשהיה. הוא עוד זוכר את ימיו הראשונים כגבאי בבית הכנסת, מחליף את רבי עזריה הזקן עליו השלום שכבר כהו עיניו. וכעת, משזקן הוא בעצמו, מי יחליפנו? בשעה שחלפה מחשבה זו בראשו, ולא לראשונה בעת האחרונה, נזכר הוא בשני בניו יחידיו שנולדו לפני ח"י שנים ביום הרת עולם, בשעה שהציבור שר פיוט של העקידה "עת שערי רצון" לרבי יהודה איבן עבאס לפני תקיעת השופר, ועל כן הייתה חפצה אשתו מרת ויקטוריה לקרותם ינון ואליה, על שום "ינון ואליה אני שולח" שבסופו של הפיוט הנזכר. כסבורים אתם הקוראים שמשהו אירע להם חלילה ? תנוח דעתכם, שהרי הינם בריאים ושלמים ומאושרים תהילות לאל. ועל שום מה נזכר רבי מאיר בבניו, והיכן שרויים הם ? אלא שלא הלכו בדרכו של אביהם, חיים אחרים בחרו להם. חיים של תענוגות בני האדם, שׁרים ושׁרות. מעת לעת, בחגים ובשבתות וללא שהתריעו מראש, באים הם לבקר את רבי מאיר אביהם ומרת ויקטוריה אמם. רבי מאיר מקדש על היין, והם סועדים ליבם במטעמיה של ויקטוריה. ולאחר שסעדו ושמעו הברכה מאביהם, נושקים על לחייהם, משיבים הכיפה הלבנה לכיסם וממשיכים לדרכם.
לא חפץ רבי מאיר להמשיך להרהר אחר הדברים הללו, שצער גדול נעשה לו, על כן מיהר לסלק מחשבותיו אלו לפינה אחרת ולהחיש דרכו לבית הכנסת. הבחין כי רגלו חזרה לכאוב כסורה, בטרם באו החגים לקראתו לשלום. אף שנטל כל עצותיו ותרופותיו של הרופא, לא הועילו לו כל אלו והוא החל לצלוע על ירכו. חישב לעצור קמעא ולפוש על אחד הספסלים אך הבחין כי ברקיע השמיים השעה החשוכה ביותר כבר באה גם ניצבה, והרי לאחריה מיד יעלה השחר. הרשות להתעכב אינה נתונה בידו. מי יודע איך מסתדרים המתפללים? מי הגיש להם הפיצוחים בשעת התיקון ? מי ידע כיצד לרקוח לרבי אביגדור הכהן את הקפה עם ההל ללא הסוכר ולרבינו הגדול חכם בירדוגו את כוס התה הממותק ? כבר ראה בדמיונו כיצד שולחן התיקון מתערער ללא סדר וללא כיבוד, לקח רבי מאיר נשימה ארוכה והמשיך בדרכו. את המנוחה יטול, אלא לאחר תפילת השחר.
אחר כמה רגעים, וכשהוא צולע על ירכו, הגיע יגֵע לפתח רחובו של בית הכנסת "שערי רחמים". עומד הוא מרחק של חמישה עשר בתים בלבד משער בית הכנסת, וכבר מבחין הוא באורו של עמוד השחר. כל צעד נדמה לו לרבי מאיר כעקירת עץ משורשיו, אך הוא בשלו, ממשיך בכוחותיו הכלים, לעבר בית הכנסת. לא זמן לעצור, לא כשהוא כל כך קרוב. שוב עלתה בראשו מחשבה, מדוע היה צריך ללכת לנום את שנתו ? ויתרה מזאת, כיצד נכנע לעצת היצר הזקן והכסיל ? חישב הוא עצמו כאחד הריקים, שתחבולה כל כך פשוטה גברה עליו. צריך הוא לשוב בתשובה, חשב, שהרי מסתבר שלא די בכך שאמר ושב ואמר סליחות משך ארבעים יום. ודאי צריך הוא לשאול מרבינו הגדול חכם בירדוגו שיורה לו דרך תשובה וילך בה למען לא יפול שוב בעצת היצר חלילה.
מתנשם, מתנשף, מזיע ומט לנפול, נדחק רבי מאיר אל הסוכה המוארת שעל יד בית-הכנסת, מקום בו ערכו את התיקון, נושא הוא בפיו מילות סליחה ומחילה מכל המתפללים ועיניו מלאות בושה על שבושש להגיע. מקווה שיבינו, שלא יקפידו עליו יתר על המידה. ולא הבין מה רואות עיניו.
שולחן עמוס בכל טוב, פירות ומגדנות, כעכים ומזונות, כוסות תה וקפה מהבילים על יד כל המתקנים וריח של קינמון ועלי נענע עולה מהן.
עמד רבי אביגדור הכהן ממקומו וצעד לקראת רבי מאיר המתנשף. "שלום עליך רבי מאיר, ערבה עליך שנתך ? יכול אתה להתהדר !" רבי מאיר לא הבין. כל כך הרבה שאלות היו לו לשאול ורק מילת "מי?" יחידה הצליחה לצאת מפיו האלום. "מה, אינך יודע ?" שאלו רבי אביגדור. "בוא, בוא עמי." אמר, ויצאו שניהם מהסוכה. לקחו לרבי מאיר עמו למטבח הקטן של בית הכנסת. הבחין רבי מאיר בשני צעירים, ראשם שמוט על זרועות ידיהם והם ישנים שינה עמוקה. ינון ואליה. מיד כשנכנס, הקיצו השניים וזקפו קומתם תוך סידור הכיפה הלבנה שעל ראשם. עיניהם טרוטות וטובות בראותם את אביהם. דיבורו של רבי מאיר נאלם, עודנו לא מאמין למראה עיניו.
"אבא", אמר לו ינון, "באנו לבקר אותך בערב הפרידה מהסוכה, ראינו כי ישן אתה שינה עמוקה ולא רצינו להעירך". המשיכו אליה ואמר, "גמרנו בדעתנו, הרי אבא גבאי של בית הכנסת והערב תיקון ליל הושענא רבה, בוא נצעד אנו לבית הכנסת ונמלא את מקומו. הגענו לכאן בשעת תחילת התיקון ועשינו כל מה שזכרנו שנהגת אתה לעשות. מקווים שאתה מרוצה אבא, מקווים שהצלחנו לעשות כמותך".
והיו המון דמעות עיניו של רבי מאיר נוזלות בחיל, ונדמה היה כי אור שבעת הימים מילא את המטבח ההוא שעל יד הסוכה שעל יד בית הכנסת. נשק רבי מאיר על ראשי שני בניו ואמר בדמעות, "בני היקרים, אשריי שזכיתי שנתקיימו בי דברי הפייטן: יום זה זכות לבני ירושלים, בו שערי רחמים אני פותח. ינון ואליה אני שולח''. וחזר ואמר
''ינון ואליה אני שולח".
שחר הפציע בחלון בית הכנסת שערי רחמים. נתעטפו שלושתם בטלית והחלו יחדיו בתפילת השחר.
