עקרונית, אני כותב את זה לעצמי.. כך שלא בטוח עד כמה מבחוץ יכולים באמת להבין
מה שאני מכניס בפנים. אבל בכ''ז..
עומד על הקצה,
למעוד.
לא,
כן, למעוד.
רעד עולה,
מבט אל התהום.
שחורה. חשוכה.
מתבונן עמוק יותר, אל החושך,
אופל שקט.
האדמה רועדת,
קול אפל לוחש, כן,
פול, לשם.
לאבדון.
ליאוש.
האפילה אופפת,
סמיכה,
מטשטשת,
חונקת.
צמרמורת חולפת.
נקודה קטנה, על קצה ההר.
אפס אפסים.
פול ודי.
שקט דממה.
זז מעט קדימה,
כמתוך אילוץ.
זהו הרגע. עכשיו,
תחליט!
מתבונן,
עמוק,
עמוק.
זכרון עולה,
עיניים מופלאות.
טהורות.
זכות.
מאמינות.
הבזק תכול חלף בחשיכה.
העיניים האלה, אח...
נכנסות,
חודרות,
מקלפות,
מסירות אבק.
פורצות מחסומים.
אח.. העיניים האלה.
מביט שוב באפילה,
גרגור אפל עולה,
אך המבט מעמיק עוד.
עמוק,
עמוק.
נצנוץ קטן בזוית העין.
דמעה קטנה.
זכה כבדולח,
פורצת שערים,
סוללת לה שביל.
ונופלת.
נופלת לתהום,
בדרכה הבזקים עולים לקראתה.
צובעים את החשכה,
הדמעה ממשיכה בדרכה,
מרחפת הלאה.
כאילו הצמיחה כנפי אור,
הלאה.
אל עומק האופל.
ושם, בהגיעה,
נחתה על סלע עתיק יומין,
סלע המעיין,
כמו חיכה רק לה.
קרן אור תכולה האירה ממנו,
ודרכה הן פרצו. בנחלים,
משקות את העמק.
הדמעות,
מעיין של דמעות.
דמעות שמחה,
מחיות, מפזזות,
רוקדות,
מאירות את השמים.
הבטתי שוב אל ליבי,
התהום זהרה.
אור תכול עלה לקראתי,
ממריץ,
מחיה.
קול עדין לחש,
אל תפול..
קפוץ!
כך!
קפצתי.
מבטי נמשך כמאליו מטה,
העמק שר, מחולל,
חי.
הכנפיים נפרשו כמאליהם.
רוח קרירה נשבה,
עליזה, מרוממת.
דאיתי,
הלאה,
גבוה,
לשם.
