חושך ענן וערפל,
דין מתרקח, עשן מסתלסל.
ועל הכל שמים, טל חיים, אור עליון,
עומד ממתין, לבינתיים, מצפה לעת רצון.
ומלמטה תפילות,
בניגונים מילים פורחות.
ומחיצת ברזל מפסקת,
הכל שוהה, עומד מלכת.
ולפתע, מאיר לו נר,
"צדיק גמור!" הוא מהרהר.
מתוך הצער הוא מתעורר,
אימת הדין, חסדי יוצר.
בלי שום דרך, בשערי תשובה.
עוד לא פרט הוא למה, לא העמיק מחשבה.
ניצב דומם מול מלך, עת תכלה לה שנה,
ותקווה בלב רוחשת, עודהו בעל אמנה.
והנה קול שופר בוקע, משבר כל מסכים,
ובחדווה האור שופע, מַנְחֵה, מציב מהלכים.
תפילה עולה, נשמע קולה, ולראש המלך כתרים.
זכרון ברית, לעם ראשית, שמור היום לנערים,
ברחמים.
שתי בחינות ב"ה' אורי" – בחינת השפע ובחינת הנחיה.
התקיעות ממתיקות את הדינים ומבטלות את המסכים בשמים המפריעים בעד האור. כל זה בכוחן אם ישנו הרהור תשובה קודם, שמגיע מכח הצער משתי בחינות – שמכיר כמה פשע מול חסדי היוצר עימו, והצער איך יצא דינו. וההרהור היוצא הוא שרצונו להיות "צדיק גמור", ואף שעוד לא פרט החרטות והקבלות. אזי בכח התקיעות לשבר המסכים ויורד השפע וההנחיה כיצד ליישם את התשובה. הרי תשובה לפני התקיעות ותשובה לאחריהן וזה הצד הסגולה בשופר להתעוררות תשובה. וברובד המעשי – נרמז בסדר התקיעות עצמן: תקיעה – הרצון להיות ישר באדם לחברו ואדם למקום (דאוריתא ודרבנן והנהגות טובות [לקבל על עצמו להשתדל בקיומן]). שברים – בקשה מאיתו ית' שימלטהו. תרועה – חרטה (ודייקא בסדר זה). תקיעה – אחר זה הנהו בבחינת בעל תשובה גמור.
