ישנו מן רעש שקט כזה כשנוסעים ברכב על כביש מהיר. הוא ליווה אותם מספר דקות, מהרגע שפנו ועלו על הנתיב. עד אז, אפילו תוך כדי שהיא הסתבכה לעלות על הרכב בגלל שמלת הכלה הלבנה, הם דיברו בלי הפסקה, נהנים מהאוויר הקר שפיזר המזגן על פניהם המיוזעות. ועכשיו שקט. שקט קצת מרעיש, אבל לא מציק, לא מפריע.
ידה מונחת על ידו, שאחזה ביציבות במוט ההילוכים, ומכל פנס שבכביש, בפרקי זמן קבועים, נצצה טבעת הכסף שעל אצבעהּ. הפעם היא סבבה את אצבעה באופן מושלם, לא כמו הטבעת שהוא נתן לה בחופה – היא לא ידעה איך לספר לו שנאבדה ממנה כבר בהתחלת המחולות, ומשום מקום הוא שלף לה את הזו הכסופה. "תארתי לעצמי" הוא לחש לה בחיוך, עונד לה אותה לפני שהצלם יתקרב יותר מידי לשולחן השבע ברכות.
עכשיו סוף סוף הם בדרך הביתה, משאירים מאחוריהם את כל הרעש ושוקעים לאט לאט בשקט של שניהם, של בינו לבינה.
לפתע ידה הורמה לכיוון פיו והיא חשה את שפתיו נוחתות עליה בנשיקה פרפרית. היא התעוררה מהרהוריה והוא מסתכל עליה, מחייך. "זהו, הגענו". היא אפילו לא שמה לב שירדו מהכביש המהיר.
הפעם היא לא הסתבכה בלצאת מהרכב. הם הלכו, אוחזים ידיים, אל עבר הדירה הקטנה, לא מצליחים להתנתק, שלא להביט אחד על השניה, קצת נבוכים.
רחש שקט של מפתח מסתובב במנעול, דלת נפתחת. היא לא הבינה כמה זה חסר לה עד שזה קרה, גם כששני העדים המתינו להם מחוץ לחדר יחוד, היא לא הבינה כמה הם ביחד עד ששמעה את הדלת נסגרת מאחוריהם בטריקה של נעילה.
ממש ממש אשמח אם תכתבו מה שהבנתם...
