אבא, אני אוהב את מצוות סוכה. באמת! החג הזה כיף לי! זה לא שלא קשה, שאין התמודדויות - אבל אני כל כך שמח בו! הלוואי שהייתי מספיק עמוק כדי להגיד שאני שמח בך.
אבל אני רוצה אותך מלך, אני רוצה אותך בתוכי, משנה הכל, מסדר מחדש. נותץ ובונה, אני רוצה את הכאב הזה כדי להרגיש נקי אחר כך, צריבה של ניקיון.
אבא, ראית כשלא כעסתי שהוא שבר לי את העוקץ של האתר"ג? ואיך אפילו חייכתי כשנחלקה התיומת מהמפגש הקרוב מידי לתקרה? איך נענעתי לפניך בשמחה! וואו איך שזיכית אותי אבא!
איך אני אוהב את הישיבה הזו בסוכה, שלי או לא שלי, לבד איתך או ביחד עם אחרים.. אבא, אולי תזכה אותי גם מחר? לא שיהיה כמו היום, אני רוצה שהטוב יהיה יותר מגולה כמובן, אבל בעיקר אני רוצה להרגיש אותך איתי, לשמוח בך, במצוותיך, לעובדך בשמח ובטוב לבב. כן, אני זוכר את ההתראות מלפני ראש השנה, איתותים לקראת הימים האלו. בעצם לקראת כל השנה. אתה יודע אבא, הגר"א אמר שזו המצווה הכי קשה, להיות "אך שמח" - רק שמח! הפסוק הזה כל כך מפליא אותי, מעלים ממני את כל הקדרות והחוסר-אפשריות שבעולם, משאיר רק אותך. ואז הצל שוב תופס אותי. אבל זה בסדר.
זהו אבא, גם היום הזה נגמר
אבל מחר
מחר אני רוצה יותר.
חחח תמיד אני רוצה יותר. ואולי זה לא רק אני. ואולי זה בסדר.
אה, ושכחתי לספר לך על ההיא. כן, אתה יודע מי. אני נאנח כשאני נזכר בזה (בה). מה עושים? היא לא יוצאת לי מהראש.. היום היה בסדר, אבל אתמול.. וואו, שמעת איך השחרית שלי היתה? חחח אולי לא אה? הבנת? הבנת...
קיצור, היא היתה שם איתי, וזה סביר להניח שזה לא מתאים, ואני כבר לא יודע אם אני ראוי לסמוך על עצמי, אם בכלל לקרוא לזה עצמי. אם בכלל לקרוא לזה לסמוך ולא ללכת שולל. היא הסתפרה וזה, אוף, היא מוצאת חן. וגם קצת לא. וגם כנראה שזה לא שייך. ואולי היא באמת גם-כבר-עדיין נפגשת עם אותו אחד או עם אחר. אתה יודע. אז הנה, סיפרתי. נחני באורח מישור, אל תתני בנפש צרי..
וואו, זה פשוט מתאים. זהו, אני אסיים בזה:
כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס: לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְקֹוָק בְּאֶרֶץ חַיִּים: קַוֵּה אֶל יְקֹוָק חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְקֹוָק:
נו, ברור שאני זוכר את מוסא ברלין, חבל שהוא לא הביא לנו איזה נגון לזה. לילה טוב אבא. אבא...
