בוקר טוב,
שתפתי את האתגרים שלי כמה פעמים בעבר אבל כנראה בצורה לא מסודרת, אז מנסה לסדר ומקדים שמדובר בחוויה סובייקטיבית שלי:
רקע
זוגתי (בחוויה שלי כאמור) נגועה מאוד בדפוס אישיות של "פאסיב-אגרסיב", שלמי שמכיר זה עשוי להיות גהינום לחיות עם מישהו כזה (בפרט כשהצד השני הוא טיפוס שאוהב תקשורת ודיבור גלוי על רגשות).
אני לא חושב שהיא אישה רעה בכלל (או כמעט בכלל...), אבל נראה שמההתחלה היא לא באמת רצתה מבחינה מציאותית-טבעית וספונטנית להתחתן בכלל ואתי בפרט, אמנם היינו באורות כמו כולם (ואולי יותר מכולם...) אבל זה הרגיש לי מתאמץ ולא "זורם" ו"טבעי" כאמור.
במבט לאחור אני מבין שהיא "הסכימה" מבחינה רגשית להתחתן ולהיפתח מתוך הנחה לא מציאותית שנחיה כמו מעין "מלאכים" ברוגע מושלם בלי שום קונפליקט ומריבה (בכל רמה).
אם בשנה וחצי הראשונות למרות חוסר הטבעיות היו לה כוחות ואנרגיות להשקיע ב"פרויקט" כך שאיכשהו התעלמנו ממה שיש מתחת לפני השטח.
ברגע שהגיעו הילדים (יש 3 היום ב"ה) זה התחיל לאט לאט להתדרדר, וכיום היא בברוגז כמעט מלא אתי.
(אמנם יכולה לנסות לדבר אתי כשצריכה ממני משהו, אבל גם אז בדרך כלל לא תהיה לה סבלנות לשמוע אותי אפילו בנושאים הכי טכניים, ומה שהכי קשה לי הוא ההפתעה בה היא זונחת שיחה באמצע ללא הודעה מוקדמת כשמשהו לא נוח לה "בדיוק")
גם לא טבלה יותר משנה (!) בשל הרגשת "חוסר ביטחון" מצידה.
ברור לי שגם לי יש את האתגרים שלי ויש דברים שבמבט לאחור הייתי נוהג אחרת לגביהם, אבל אני לא חושב שיש משהו שיכול להצדיק התנהגות כמו זאת שאני סופג ממנה וסופג וסופג וסופג...
במצב היום, אני חווה התדרדרות נפשית שלי (חי בסטרס די גדול וכו'), וכל רגע במחיצתה גורם לי סבל, ואני תוהה אם יש בכלל טעם בכל זה, ועד מתי נסחוב ונסחוב...
יועצים ומטפלים
אני יודע שהתגובה האינסטנקטיבית במקרים כאלו היא לשלוח לייעוץ.
אז הלכנו ליועץ זוגי למשך כמעט שנה, היועץ היה אדם חכם לכל הדעות, אבל לטעמי הוא התמקד יותר מידי בענייני תקשורת חיצוניים והפחתת מריבות (גלויות, להבדיל מברוגזים למיניהם...) אבל כמעט לא התייחס לנושאי הרגשות והאינטימיות.
למדתי בדרך הקשה שלפעמים כן כדאי לחפש איש מקצוע מוסמך, העניין הוא שלזוגתי אין כוח כרגע ללכת למישהו אחר....
כרגע בתהליך של חיפוש מטפל עבורי, דברתי היום עם מישהו מטעם קופת החולים שאמר שיבדוק אם פנוי ויחזור אלי עוד שבוע "כזה".
מה אני צריך ממכם בעצם?
הספק שלי הוא מה בינתיים, האם יש טעם עד שאקבל הכרעה בעזרת המטפל בעז"ה, להמשיך לנסות "לחזר" אחריה "לעבוד על מידותי", לבוא לקראתה ולתת לה "מה שהיא חולמת", גם כשאני לא מקבל כלום בתמורה?
- כשאני מדבר על מה שהיא חולמת, זה בעיקר שותפות מלאה ועמוקה בעול הבית והילדים (כן, אני יודע שהם גם ילדים שלי אבל את עול הפרנסה אני נושא כמעט לבד), יכול להיות אפילו שאעזור לה שעות בבית אבל היא תרגיש שזה לא מכל הלב ותשדר אכזבה.
(כמובן שיש פה להבנתי משהו מאוד לא מאוזן ועל פניו מעוות, שאישה שלא מסוגלת לנהל תקשורת בסיסית עם בעלה, שמה מחיצה ברורה לכל נושא האינטימיות וכו' - עוד לא מתביישת לצפות כאלו ציפיות מבעלה).
מצד אחד זה מרגיש לי כל כך מעוות, שוחק והרסני לתת לה את הלב שלי במצב כזה.
מצד שני אולי כן כדאי שאנסה שוב כמה שבועות להתנהג "כמו מלאך" כדי להרגיש שעשיתי כל מה שיכולתי כדי לתת לה את הביטחון עליו היא חולמת.
מצד שלישי - אני חושש שאם ההתנהגות ה"מלאכית" תצליח וזוגתי תסכים ברוב טובה לטבול וכו', האם לא נחזור שוב ללופ בו היא מצפה שנמשיך לחיות כמו מלאכים עד 120 בלי שום קונפליקט/תלונה/כעס/מריבה קטנה וכו', ושוב ברגע שיקרה משהו כזה היא תיסוג שוב וחוזר חלילה...
