רציתי קודם כל להודות במרוכז לכל מי שהגיבה לשרשור הקודם על הנסיעה לחו״ל של בעלי (נחמד שלפחות יש מקום שאפשר לפרוק את מה שעל הלב אז תודה רבה 🙏🏻).
האמת שהתייעצתי גם עם 2 חברות והן גם עודדו אותי לפרגן,
אבל כל כל קשה לי לפרגן.
בימים האחרונים כשאני רואה אותו עולות לי דמעות (וזה לא מכוונה רעה חלילה, לא שולטת בזה).
היו כאן הצעות טובות איך להעביר את הזמן שהוא בחו״ל כמו, למשל לצאת עם חברות אבל, לצערי, אין לי חברות שאני יכולה לצאת איתן 🥲 (בגיל שלושים פלוס כולן עסוקות במשפחות שלהן, רובן עם ילדים קטנים).
במשפחה המצומצמת זה גם לא ממש אפשרי - הורים מבוגרים, אחות בלימודים וכו.
בקיצור, אני ממש חוששת מהלבד. ממש בחרדה מהעניין.
בנוסף על זה - יום לאחר החזרה ארצה יש לו יומולדת 34 ואני לא יודעת מה לעשות. לא מסוגלת לעשות לו שום דבר, מרגישה רק אכזבה גדולה - כאילו בחר בעבודה על פני (זה לא משהו חובה מהעבודה, תמיד יש עוד הזדמנויות).
מצטערת אם זה נשמע קטנוני, פשוט אני בטוחה שהוא רוצה ומצפה שאגיב בצורה מסוימת ואני לא מסוגלת ויומולדת שלו שובר אותי לגמרי. איך להתנהל??
האמת שהתייעצתי גם עם 2 חברות והן גם עודדו אותי לפרגן,
אבל כל כל קשה לי לפרגן.
בימים האחרונים כשאני רואה אותו עולות לי דמעות (וזה לא מכוונה רעה חלילה, לא שולטת בזה).
היו כאן הצעות טובות איך להעביר את הזמן שהוא בחו״ל כמו, למשל לצאת עם חברות אבל, לצערי, אין לי חברות שאני יכולה לצאת איתן 🥲 (בגיל שלושים פלוס כולן עסוקות במשפחות שלהן, רובן עם ילדים קטנים).
במשפחה המצומצמת זה גם לא ממש אפשרי - הורים מבוגרים, אחות בלימודים וכו.
בקיצור, אני ממש חוששת מהלבד. ממש בחרדה מהעניין.
בנוסף על זה - יום לאחר החזרה ארצה יש לו יומולדת 34 ואני לא יודעת מה לעשות. לא מסוגלת לעשות לו שום דבר, מרגישה רק אכזבה גדולה - כאילו בחר בעבודה על פני (זה לא משהו חובה מהעבודה, תמיד יש עוד הזדמנויות).
מצטערת אם זה נשמע קטנוני, פשוט אני בטוחה שהוא רוצה ומצפה שאגיב בצורה מסוימת ואני לא מסוגלת ויומולדת שלו שובר אותי לגמרי. איך להתנהל??
