אז קודם כל, הוא לא בקשר איתך? זה בסדר שהוא יצא עם עוד מישהי במקביל? איך את רוצה בדיוק שהוא יקרא לזה?

ובעניין ה"מרחב" - באמת, שחררי. הוא אמר מה הוא רוצה. זאת את שמחליטה שהוא חונק אותך. הוא מחליט שהוא רוצה פגישה שניה? יופי. אם דעתך חשובה *בעינייך*, את מוזמנת להגיד אותה. אם דעתך לא חשובה בעינייך, או אין לך דעה בעניין - תזרמי איתו. איפה הבעיה פה?

נכון, יותר טוב שהוא ישאל על כל דבר מה את חושבת ומה את רוצה. אבל לא תמיד זה נוח לעבוד בפורמט קבוע של "אני חשבתי ללכת מחר לטיול, את חושבת שזה רעיון טוב? אני רוצה להפגש איתך במהלך השבוע, האם מתאים לך?", ובמקום לחיות בסימן שאלה תמידי אפשר פשוט להציע להפגש, ואם ממש חשוב לך לא להפגש איתו, את תדעי לומר את זה.

ואני חושב שהרבה פעמים זה נעשה בתום לב וממש לא מתוך תחושה שאת חייבת לו משהו.

האם הוא טעה? סביר מאד שכן

האם הוא לא בסדר? לדעתי הוא בסדר גמור

זה לא "הקפיץ" אותי לשמוע את דעתך, אבל אני פשוט חושב שעד כמה שמדובר בשיפוט - מדובר בשיפוט לא נכון, שלוקח תחושות של ומייחס לצד השני כוונה ליצור אותן. כמו שאם למשל נעלבת ממשהו שהוא אמר או עשה, זה לא תמיד אומר שהוא העליב, ובטח לא התכוון להעליב או מזלזל בך.

חשוב מאד להבדיל בין תחושה סובייקטיבית, מעשה אובייקטיבי, והכוונות שמאחורי המעשה

השפיטה היא לא ביחס לבחור עצמו (לאישיות שלו וכולי) אלא ביחס לקשר איתו.

יכול להיות שהוא נפלא, אבל אם אין נורמת התנהגות בסיסית שהיא מתבקשת בעיניה (יכול להיות שלך אין צורך בכך וזה לגיטימי לגמרי) אז הקשר עצמו היא לא נעים לה, זה לא משנה מאיזה מקום זה מגיע אצלו. 

הבחור השתמש בניסוח או בקוד התנהגות מסוים, והיא מפרשת את הניסוח או ההתנהגות בצורה מסוימת

אם יש לה בעיה עם הניסוח או צורת ההתנהגות כשלעצמם - אז אכן השיפוט נכון

אבל אם היא כועסת על הבחור בגלל שהוא מתייחס לקשר בצורה לא נכונה, או מתייחס אליה לא יפה - מאד יכול להיות שמדובר כאן במציאות שפשוט לא אירעה מעולם והיא רק תחושה שלה

שהבחור השתמש בקוד מסויים שלא מבטא משהו שהיא צריכה שהוא יבטא בשביל שהיא תרגיש נוח בקשר. גם אם נוריד את השיפוטיות ואת פירוש שלה יש פה בעיה. הבעיה היא שיש משהו שמבחינתה צריך לבוא לידי ביטוי והוא לא בא לידי ביטוי.

זאת בעיה שאפשר להתמודד איתה, אבל היא ישנה.

מה שאני צריך - אני יכול לבקש או לוותר, ואולי לקבל בלי שביקשתי.

אני לא יכול לכעוס על מישהו כי הוא לא מפק את מה שאני צריך, אם הוא לא מודע למה שאני צריך.

אני כמובן יכול, אבל זה יהיה לא מוצדק, ואם אפרש את המעשים שלו כשליליים כי הוא לא מספק את מה שאני מאמין שהוא צריך, זה ממש לא בסדר

אם היא צריכה משהו, מאד יכול להיות שאחרי כמה התאמות הוא יוכל לתת לה בדיוק מה שהיא צריכה, אבל אם היא תיתקע על פרשנות מסוימת היא לא תוכל להגיע לשם

שכעס הוא עניין שמופנה כלפי אדם והתסכול לאו דווקא מופנה כלפיו אלא כלפי הסיטואציה.

ולבנות מולו תיאום ציפיות כלשהו איכשהו.

אם לא יהיה תיאום ציפיות משותף (אפילו לא חייב במילים) אז יהיה אפשרות שהקשר יצליח?

ונראה לי שיש עוד כמה בנים כאלה

המילים שיוצאים להן מהפה ביחס לבנות, אחרי מחשבה שנייה אני יכול להסכים עם עקרון איכשהו, אבל פה מדובר באינטלגנציה ריגשית ממש בסיסית שלא מצריכה תחכום גדול מדי אלא הבנה כללית של הסיטואציה ולכן בהקשר הזה לא נראה לי נכון לומר "ככה זה בנים".

הרגשית שלו. להיפך, יכול להיות שהוא אדם עם אינטליגנציה ריגשית מאוד טובה אך מסיבות שונות הוא לא מודע לסיטואציה הספציפית הזאת. זה ממש הגיוני באופן כללי וגם במקרה הזה אני לא יודע.

ובאמת ניסיתי להתמקד יותר מעשה שלו כשלעצמו ע לפי הפרשנות שלה. מאשר שהיא ניתחה כבר את המקרהו הביאה פרשנות שלה אני מקבל אותה כפרשנות סבירה.גם אין פה יותר מדי מקום לפרשנות. זה מה שהיא הרגישה..

מפריע לי שעצם הטענה "אנחנו בנים, תמודדו" ולהפך - "אנחנו בנות, תמודדו". זה יכול להיות נכון להאמר במקרים מסויימים, אך לא הייתי רוצה להגיע לשם. הייתי רוצה שאנשים יתמודדו עם הנתונים שלהם ושל הזולת ולא יתעסקו בלעשות הנחות להם או לאחרים, פשוט לפעול לפי הסיטואציה.

קיצר, אני מזהה באמירה הזאת עקרון של הסרת אחריות.

למה שתהיה בעיה? יש לה אינטואיציה והיא פועלת על פיה - זה דבר מבורך מאוד בעיני. אילולא האינטואציה הפרטית שלנו שמספרת לנו מה עושה לנו טוב ומה פחות - איך היה אפשר להסתדר בחיים חברותיים בעולם הזה?

ושוב, אם היא תגיד "אם הבחור התנהג ככה אז זה אומר עליו שבאופי שלו הוא X Y Z" אז אני לא אדזהה עם כך. אי אפשר לדעת תמיד על פי התנהגות אופי מדוייק.

היא פשוט ציינה שהוא עשה משהו שלא נכון לעשות וזה מעולה.

פשוט אני סומך על כך שהתיאור שהיא נתנה קולע למציאות.

ולא נראה לי שגם היא כתבה שזה ברמה של חודשיים. גם אם מתייחסים לקשר של פגישה אחת כמו קשר של 5 פגישות זה יכול להיות לא נעים.

אולי היא טועה, אבל כל עוד היא אומרת את מה שהיא אומרת אני לא נוטה לפקפק בזה.

תשאל חבר'ה פה אני ממש מעייף, לא מכחיש ;)

כמה פעמים שנפגשתי עם מישהו,

ואחרי הפגישה הראשונה הוא התקשר, ודילג על השלב של איך היה וישר קפץ למתי אנחנו נפגשים שוב.

מכיון שבסה"כ היה בסדר, אין משהו מיוחד לחתוך אחרי פעם אחת, זרמתי עם זה. אבל קרה אותו דבר אחרי הפגישה השנייה והשלישית - ואז אני כבר אמרתי שצריך לדבר על הקשר שלנו.

אפשר להגדיר 'קשר' בכל מיני דרכים. גם מי שמחכה איתי לאוטובוס, יש ביננו סוג של קשר.

במקרה שלך, נראה שהוא התנסח אחרת - במקום לשאול "איך היה לך בפגישה", הוא שאל "מה עמדתך לגבי המשך הקשר שלנו". 

בעיניי זה סבבה, ועדיף לחלוטין על מה שאני תיארתי, שבו עמדתי בכלל לא נשאלה.

אני רוצה להוסיף, שיש מכנה משותף לאנשים שזה קרה לי איתם: אנשים מאוד מופנמים, שקטים, ביישנים. אחד מהם שאלתי מפורשות - למה לא שאלת אותי על דעתי? הוא פחות או יותר אמר שהוא נחל כל כך הרבה אכזבות, וקשה לו לעמוד מול לא ישיר כזה, ולכן (אולי אפילו בצורה לא מודעת) נמנע מהעניין. אני מצאתי שזה סתם גורם לגרירת הקשר, ואם לא מדברים עליו - באיזשהו צורה - אנחנו מבזבזים את הזמן.

ולכן במקום להתעצבן, אולי תשאלי אותו ישירות - לא חשבת (או אולי לא מעניין אותך) לשאול איך היית לי הפגישה?

תזרקי את הכדור אליו, ותראי מה הוא עונה.

לפעמים סתם טוחנים מים,,אין כמו לשאול ישירות

@פורחת מבפנים

הניסוח שכתבתי - 

"ולכן במקום להתעצבן, אולי תשאלי אותו ישירות - לא חשבת (או אולי לא מעניין אותך) לשאול איך היית לי הפגישה?"

נשמע לי תוקפני ומאשים, ולא נשמע כאילו את באמת מעוניינת להבין אותו. אז הייתי מנסה להתנסח בצורה אחרת, אולי משהו כמו:

כששאלת אותי על עמדתי לגבי המשך הקשר שלנו ולא שאלת איך היה לי בפגישה ואם אני מעוניינת בפגישה נוספת, הרגשתי שאתה מתקדם מהר מידי בלי לבדוק שאני איתך בעניין הזה. חשוב לי שתתעניין בדעתי, ולא תניח שזה מובן מאליו, אבל אני מבקשת להבין איך אתה רואה את העניין.

בכלל, אני ממליצה ללמוד קצת איך עושים את זה נכון, לדוגמה, באמצעות תקשורת מקרבת: תקשורת לא-אלימה – ויקיפדיה

לאו דווקא מגיע לי בצורה הכוחנית של העניין.

בקשרים מסויימים יש מאבק על הגדרת הקשר עצמו, שהוא כשלעצמו מאבק סמוי הנקרא "הגדרת מצב". זאת אומרת הרבה פעמים הפרטנר יגיד לנו "אתה חושב שהקשר שלנו הוא שאני נמצא במקום X ואתה במקום Y, לא נכון!" 

הרבה פעמים זה בא לידי ביטוי ביחסים של סמכות - שוכר מול בעל דירה, בוס מול עובד, מורה מול תלמיד. אבל זה לא רק ביחסי סמכות אלא גם בקשר חברתיים. המקרה שהבאת הוא דוגמא קלאסית לזה.

מקור : אינטראקציה סימבולית – ויקיפדיה

לסמוך עליה, וגם לשים את השכל בתמונה לא בנפרד

בגדול, חושב שצריך משהו משמעותי כדי להבין בדייט ראשון.

תשתפי קישור לשם?

יש את אסף זולדן הוא תותח

ואז לקבל המלצות מגורמים שמכירים אותך במציאות

אבל מי שמכיר אותי במציאות לא מכיר מאמנים/יועצים. וגם אלו שכן הכירו, ההמלצות שלהם לא היו הכי..

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

לא שאלתי מה האינדיקציה לריצוי.

ניסיתי להביא מקום שבו המילה ריצוי מקבלת הקשר חיובי.

אז אם את פתוחה לשמוע על זה מעולה.

בכלל לגרום לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה, זה לא משהו שהייתי מזלזל בו.

ולמה אני מתעקש על זה?

כי אני מרגיש שיש פה כוח בעל עוצמה במציאות. יש פה כלי אדיר. להשפיע על רצון של מישהו אחר זה וואו. לכן חשוב גם לדעת לעשות את זה נכון.

זה מכוון גם אליך -

המסר שלי לא בא לסתור את תוכן דבריך אלא להוסיף - לקראת נישואין וזוגיות

ורצון לשלוט על איך שהאחר רואה אותי.

וחלק מהריפוי בה הוא לשחרר שליטה.

זאת עוצמה שלילית, גם למרצה וגם למרוצה - שלרוב מרגיש את הריצוי ולא מעריך את המרצה, והמרצה במעשים שלו מגשים בעצם את הפחדים הכי עמוקים שלו, ולא מוערך ולא אהוב.

נראה שאתה מנסה למצוא משהו חיובי בתנועה שאולי נראית טובה אבל לא מגיעה ממקום נכון וטוב.

אבל המילה לרצות לא כוללת את השליטה בהכרח.

זה מניע אחד שיכול להיות לריצוי.

לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה

זה אכן יכול להיות דבר טוב

אני חושבת שההבדל בין ריצוי 'טוב' לריצוי רע

נמצא בפרמטרים של התוצאה

האם האדם המרצה אוהב את עצמו ואת המעשה כשהוא מרצה

ומה קורה ביום שהוא מפסיק לרצות באופן זמני/ קבוע

אני עושה את הריצוי הטוב הרבה

סמול טוק עם עשרות אנשים ביום בעבודה/ תוקפת את הבוס ברשימת נושאים לדיון על הבוקר/ מקשיבה לילדים גם אם אני פחות בעניין ועוד ועוד

נכון שהמניע שלי הוא ריצוי (ולפעמים עוד דברים)

אבל אני אוהבת את המעשים הללו

רואה בהם משחק פסיכולוגי

של עלות תועלת

ואז ביום שאני עצבנית אש/ מבואסת/ עייפה מדי

ולא עושה את כל זה

אז החיים ממשיכים כרגיל

ואף אחד לא בא בטענות (אולי הילד הקטן צריך תיווך 'אני צריכה שקט')

בריצוי רע

האדם המרצה מרגיש רע אחרי המעשה

וביום שהוא מחליט להפסיק

הוא מקבל שפכטל

העיסוק בריצוי את השאלה - איך אני ביחס לרצון של בן/בת הזוג.

זיהוי הרצון של הזולת הוא דבר שאיננו מובן מאליו ונשמע דבר טוב ויעיל.

אממה, בסוף הרצון הוא עניין אישי, והעניין הזוגי הוא מפגש בין שני רצונות, לכן ביטול אחד מהם הוא בהחלט לא בריא.

אבל הוא כולו בראש שלי.

רצון זה דבר חשוב מאין כמותו. רצונו של האדם הוא כבודו (לכן נראה באנשים "מרצים" חסרי כבוד, ויתור על רצון מפורש כויתור על הכבוד).

אממה - הרצון הוא דבר דינמי, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים.

לכן גם לרצונות של שני בני הזוג, כל אחד לבד והרצון המשותף, כבודו במקומו מונח - גם הוא מוגבל.

ככל שלאדם יש רצון גדול יותר והוא מפתח אותו, ככה הוא יודע להתחשב ברצון הזולת כמה שראוי.

רצון קטן גורם ל"ריצוי" שלא טוב.

שאדם מפתח יכולות

(בין השאר לזהות רצון ואופן פעולה של הזולת

ולבחור מה מהם מתאים לו לעשות/ לשתף פעולה)

הסטנדרטים שלו עולים

(הרצונות/ הציפיות שלו עולים)

במערכת יחסים זוגית

זה חייב לבוא משני הצדדים

פיתוח יכולת דומה

ואז הסטנדרטים דומים

אחרת זה עוד קונפליקט לאוסף

יש את צביה רחמין

ואת מרים לנדסברג

(אמור להיות לי איפה שהוא את המספר שלהן אחפש)

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר