יש לי חם וחמות ממש קשים, זה ברמה שבעלי הזהיר אותי עוד מלפני החתונה מפני ההתנהגות של ההורים שלו. גם ההורים שלי שמו לב לזה במהלך ההכנות, ואפילו הילדים שלהם לועגים להם מאחורי גבם על ההתנהגות שלה וכועסים עליה לא פחות מהכלות/ חתנים.
חמותי שואלת שאלות מאוד לא רגישות כמו - האם אני בהריון וכשאנחנו עונים שלא, אז היא אומרת ש"לשקר אין רגליים במקרה הזה", ובאמת לא הייתי בהריון, פליטות פה על ההורים שלי וכו'.
כשסיפרנו בשבוע 4+4 חמי אמר לנו שפעם הבאה מותר לשקר ולא מספרים בשלב כזה, במקום להביע התרגשות או שמחה... וסיפרו לאחים למרות שביקשנו ממש ממש שלא עד אחרי השקיפות והשד יודע למי עוד
סביב החתונה היו עניינים מול ההורים שלי, וגרתי בבית כי היה קורונה אז שמעתי הכל ובעלי היה פחות מודע כי היה בישיבה, וכשסיפרתי הוא אמר שתמיד רבים סביב החתונה ושההורים שלי לא צריכים לספר לי הכל. אבל זה היה ממש מגעיל ואני פגועה מהם עד עצם היום הזה על כך.
בעבר היו להם הערות על המראה שלי, על איפה שגדלתי וכדו' ואני סוחבת את זה ולא מצליחה להשתחרר מזה.
הם מאוד שתלטנים - הודיעו לנו שאני יולדת בשבוע 42 וגיסתי בשבוע 37 ואז תהיה ברית כפולה ביחד (ושתינו לא מספרות אם זה בן או בת, אבל ברור שזה בן, ומה יהיה השם השני שלו ושחמי יהיה הסנדק, קלללללל אין שאלה בכלל).
הייתה חתונה של בת דודה שלא הגענו כי הייתי בשליש ראשון והקאתי את חיי אז האוטו היה אצלי כי היה לי מבחן באותו יום, ובעלי אמר להם שהוא לא יכול להגיע בתחבצ כי אין לו איך לחזור וזה מאוד רחוק והוא עובד למחרת, אז קיבלנו זילזול בעבודה הלא מכובדת שלו (סטודנט שקורע את עצמו בחופש בשביל כל שקל בזמן שהם אמידים מאוד ולא עוזרים לנו כלכלית כמעט בכלל, לעומת ההורים שלי שבמצב סוציואקונומי רגיל למדיי ועוזרים פי כמה וכמה וכמה). כעסו עלינו ולא דיברו איתנו לכמה ימים, וכדי לפייס היינו צריכים להגיע להשבעה של אח שלו בצבא (במקום לנסוע לחתונה של חברה שלי) ובנוסף לקנות מתנה מהכסף שאין לנו לזוג הצעיר שנעדרנו מחתונתו ולשלוח הודעת התנצלות לדודים.
הם יורדים עלינו שהריהוט שלנו יד שניה ואנחנו גרים בזבל... פשוט לא מבינים את המצב הכלכלי שלנו, ומביאים מתנות כמו שובר לבית קפה או סט מצעים מורדינון כששנינו סטודנטים ובאמת נעדיף את ה200-300₪ האלו במקום "להתפנק".
הם מזלזלים מאוד בדרך חיים שלנו, ואנחנו מאוד עצמאיים ובקושי נעזרים בהם, אבל הם מרשים לעצמם לדחוף את האף ולדרוש שנגיע ולחטט ולהתערב ולעשות מניפולציות כל פעם שאנחנו עושים משהו שהוא לא למורת רוחם.
והיו עוד כמה סיפורים, אבל נראה לי הלך הרוח הכללי מובן...
הם התקשרו יום אחד שהם בדרך אלינו, וביקשנו שהם לא יגיעו כי אני בדיוק חוזרת מהעבודה ובעלי מקניות והבית הפוך ועוד לא התחלנו לבשל שבת וזה פחות מתאים הפעם... הם פשוט ניתקו עלינו והגיעו בכל זאת. התעצבנו בטירוף ושלחנו הודעה שזה לא היה לנו נעים, ושלא נגיע בשבת הבאה כי אנחנו זקוקים שיכבדו את הפרטיות שלנו.. קיבלנו דממה רועמת, ניתוק חשבון מסויים שהם משלמים עבורנו (לא סכום בשמיים, אבל חתיכת מניפולציה מסריחה כשהם לא מדברים איתנו). כשהכרחתי את בעלי להתקשר ולהתפייס איתם (לא בגלל הכסף, אלא כי לא נרדמתי בלילה מהמחשבה שמקפידים עליי עד כדי כך) הם צעקו עליו שאני מרחיקה אותו מהם ושאני לא מאירת פנים ותמיד חולה וחלשה ולא נחמדה ושהם דורשים לדבר איתנו, שיחה של ארבעתנו ולהבהיר כמה עניינים.
התשלום כמובן לא התחדש, אבל משפחה זו משפחה מבחינתי ולא משנה כמה הם דפוקים, צריך להתפייס. אז השבת אנחנו מגיעים והשיחה הזאת תתקיים כנראה. אני בחרדה מטורפת. לא מעוניינת להיות שם. אמא שלו תמיד צורחת, אני לא מסוגלת, אני בוכה כשצורחים עליי גם אם אני יודעת שזה לא אישי. ואין לי מושג איך להתמודד איתם. אי אפשר לפתוח את הפה ולהגיד באמת, זה יהיה נאום בצרחות של הטפות וביקורת ואני אצטרך לשבת שם ולהשתדל לא לבכות כי אסור לבכות אצלם.
אני בחרדות פסיכיות שהם יופיעו בחדר לידה, או מייד אחרי ויעשו מניפולציות ויכריחו אותנו ליישר קו לפיהם בברית/ה ובאופן כללי אחרי הלידה.
לפעמים בא לי לנתק קשר ולהעלם, אבל אני מאמינה בערך של המשפחה.
לא בא לי לבכות לבעלי כי זה ההורים שלו, וכי הוא כועס עליהם בטירוף וזה רגיש מאוד ומוביל גם לפיצוצים קטנים בינינו. למרות שהוא מגבה אותי ומבין ואומר שההורים שלו דפוקים והכין אותי לזה עוד לפני החתונה - בסוף הם ההורים שלו ופוגע לשמוע שהייתי מעדיפה שלא נגיע שבתות בכלל ושרק הוא יסע בימי חול ושאני לא רוצה להיות בשיחה איתם ושהם מעוררים בי חרדה ושאני סולדת מאורח החיים שלהם ומסדרי העדיפויות שלהם שבעיניי לקויים מאוד.
לאחרונה התחיל לי חשש, שבעלי לא ידע להיות אבא, כי אין לו מודל הורי טוב. מפחיד אותי שהוא יעתיק את ההתנהגות שלהם, והוא כל כך שונה מהם ועשה עבודה פסיכית עם עצמו ויצא פשוט אחר מהבית שהוא גדל (יש עוד כמה אחים שגם מאוד שונים מאיך שגדלו וזה מהמם) שאני מפחדת להגיד לו את זה ושזה יפגע בו, אבל זה ממש יושב עליי.
הכל יושב עליי. הפחד מהשבת הקרובה, הפחד מאישיויים סביב הלידה, הפחד שבעלי ישחזר דפוסים, ההבנה הקשה והכואבת שאלו חמי וחמותי ונדפקתי איתם לכל החיים.
יצא פריקה בתכלס, אבל אם למישהי יש עצות ותובנות, אשמח לשמוע.
בכל אופן, תודה למי שקראה עד לכאן. ואם מישהי זיהתה אותי - אשמח שהיא תגיד לי באישי... חשוב לי ממש.
חמותי שואלת שאלות מאוד לא רגישות כמו - האם אני בהריון וכשאנחנו עונים שלא, אז היא אומרת ש"לשקר אין רגליים במקרה הזה", ובאמת לא הייתי בהריון, פליטות פה על ההורים שלי וכו'.
כשסיפרנו בשבוע 4+4 חמי אמר לנו שפעם הבאה מותר לשקר ולא מספרים בשלב כזה, במקום להביע התרגשות או שמחה... וסיפרו לאחים למרות שביקשנו ממש ממש שלא עד אחרי השקיפות והשד יודע למי עוד
סביב החתונה היו עניינים מול ההורים שלי, וגרתי בבית כי היה קורונה אז שמעתי הכל ובעלי היה פחות מודע כי היה בישיבה, וכשסיפרתי הוא אמר שתמיד רבים סביב החתונה ושההורים שלי לא צריכים לספר לי הכל. אבל זה היה ממש מגעיל ואני פגועה מהם עד עצם היום הזה על כך.
בעבר היו להם הערות על המראה שלי, על איפה שגדלתי וכדו' ואני סוחבת את זה ולא מצליחה להשתחרר מזה.
הם מאוד שתלטנים - הודיעו לנו שאני יולדת בשבוע 42 וגיסתי בשבוע 37 ואז תהיה ברית כפולה ביחד (ושתינו לא מספרות אם זה בן או בת, אבל ברור שזה בן, ומה יהיה השם השני שלו ושחמי יהיה הסנדק, קלללללל אין שאלה בכלל).
הייתה חתונה של בת דודה שלא הגענו כי הייתי בשליש ראשון והקאתי את חיי אז האוטו היה אצלי כי היה לי מבחן באותו יום, ובעלי אמר להם שהוא לא יכול להגיע בתחבצ כי אין לו איך לחזור וזה מאוד רחוק והוא עובד למחרת, אז קיבלנו זילזול בעבודה הלא מכובדת שלו (סטודנט שקורע את עצמו בחופש בשביל כל שקל בזמן שהם אמידים מאוד ולא עוזרים לנו כלכלית כמעט בכלל, לעומת ההורים שלי שבמצב סוציואקונומי רגיל למדיי ועוזרים פי כמה וכמה וכמה). כעסו עלינו ולא דיברו איתנו לכמה ימים, וכדי לפייס היינו צריכים להגיע להשבעה של אח שלו בצבא (במקום לנסוע לחתונה של חברה שלי) ובנוסף לקנות מתנה מהכסף שאין לנו לזוג הצעיר שנעדרנו מחתונתו ולשלוח הודעת התנצלות לדודים.
הם יורדים עלינו שהריהוט שלנו יד שניה ואנחנו גרים בזבל... פשוט לא מבינים את המצב הכלכלי שלנו, ומביאים מתנות כמו שובר לבית קפה או סט מצעים מורדינון כששנינו סטודנטים ובאמת נעדיף את ה200-300₪ האלו במקום "להתפנק".
הם מזלזלים מאוד בדרך חיים שלנו, ואנחנו מאוד עצמאיים ובקושי נעזרים בהם, אבל הם מרשים לעצמם לדחוף את האף ולדרוש שנגיע ולחטט ולהתערב ולעשות מניפולציות כל פעם שאנחנו עושים משהו שהוא לא למורת רוחם.
והיו עוד כמה סיפורים, אבל נראה לי הלך הרוח הכללי מובן...
הם התקשרו יום אחד שהם בדרך אלינו, וביקשנו שהם לא יגיעו כי אני בדיוק חוזרת מהעבודה ובעלי מקניות והבית הפוך ועוד לא התחלנו לבשל שבת וזה פחות מתאים הפעם... הם פשוט ניתקו עלינו והגיעו בכל זאת. התעצבנו בטירוף ושלחנו הודעה שזה לא היה לנו נעים, ושלא נגיע בשבת הבאה כי אנחנו זקוקים שיכבדו את הפרטיות שלנו.. קיבלנו דממה רועמת, ניתוק חשבון מסויים שהם משלמים עבורנו (לא סכום בשמיים, אבל חתיכת מניפולציה מסריחה כשהם לא מדברים איתנו). כשהכרחתי את בעלי להתקשר ולהתפייס איתם (לא בגלל הכסף, אלא כי לא נרדמתי בלילה מהמחשבה שמקפידים עליי עד כדי כך) הם צעקו עליו שאני מרחיקה אותו מהם ושאני לא מאירת פנים ותמיד חולה וחלשה ולא נחמדה ושהם דורשים לדבר איתנו, שיחה של ארבעתנו ולהבהיר כמה עניינים.
התשלום כמובן לא התחדש, אבל משפחה זו משפחה מבחינתי ולא משנה כמה הם דפוקים, צריך להתפייס. אז השבת אנחנו מגיעים והשיחה הזאת תתקיים כנראה. אני בחרדה מטורפת. לא מעוניינת להיות שם. אמא שלו תמיד צורחת, אני לא מסוגלת, אני בוכה כשצורחים עליי גם אם אני יודעת שזה לא אישי. ואין לי מושג איך להתמודד איתם. אי אפשר לפתוח את הפה ולהגיד באמת, זה יהיה נאום בצרחות של הטפות וביקורת ואני אצטרך לשבת שם ולהשתדל לא לבכות כי אסור לבכות אצלם.
אני בחרדות פסיכיות שהם יופיעו בחדר לידה, או מייד אחרי ויעשו מניפולציות ויכריחו אותנו ליישר קו לפיהם בברית/ה ובאופן כללי אחרי הלידה.
לפעמים בא לי לנתק קשר ולהעלם, אבל אני מאמינה בערך של המשפחה.
לא בא לי לבכות לבעלי כי זה ההורים שלו, וכי הוא כועס עליהם בטירוף וזה רגיש מאוד ומוביל גם לפיצוצים קטנים בינינו. למרות שהוא מגבה אותי ומבין ואומר שההורים שלו דפוקים והכין אותי לזה עוד לפני החתונה - בסוף הם ההורים שלו ופוגע לשמוע שהייתי מעדיפה שלא נגיע שבתות בכלל ושרק הוא יסע בימי חול ושאני לא רוצה להיות בשיחה איתם ושהם מעוררים בי חרדה ושאני סולדת מאורח החיים שלהם ומסדרי העדיפויות שלהם שבעיניי לקויים מאוד.
לאחרונה התחיל לי חשש, שבעלי לא ידע להיות אבא, כי אין לו מודל הורי טוב. מפחיד אותי שהוא יעתיק את ההתנהגות שלהם, והוא כל כך שונה מהם ועשה עבודה פסיכית עם עצמו ויצא פשוט אחר מהבית שהוא גדל (יש עוד כמה אחים שגם מאוד שונים מאיך שגדלו וזה מהמם) שאני מפחדת להגיד לו את זה ושזה יפגע בו, אבל זה ממש יושב עליי.
הכל יושב עליי. הפחד מהשבת הקרובה, הפחד מאישיויים סביב הלידה, הפחד שבעלי ישחזר דפוסים, ההבנה הקשה והכואבת שאלו חמי וחמותי ונדפקתי איתם לכל החיים.
יצא פריקה בתכלס, אבל אם למישהי יש עצות ותובנות, אשמח לשמוע.
בכל אופן, תודה למי שקראה עד לכאן. ואם מישהי זיהתה אותי - אשמח שהיא תגיד לי באישי... חשוב לי ממש.
) אז אני אגיב כי אין לי ברירה כ"כ. 
)
