ראיתי מדרש שממש התחבר לי להתמודדות עם עיכובים שקיימים, אז באלי לפרסם אותו פה לתועלת -
ויצא יעקב. כתיב: "לך עמי בוא בחדריך וסגור [דלתך בעדך] חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיהו כו, כ). בשעה שאתה רואה השעה חצופה, לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום, שנאמר: "לך עמי בא בחדריך". הסתכלו בי כביכול, שראיתי השעה חצופה בעונותיכם, לא עשיתי אלא נתתי לה מקום, שנאמר: "השיב אחור ימינו" וגו׳ (איכה ב, ג).
ואף אתם, לך עמי; שכל מי שעומד כנגד השעה – נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה – השעה נופלת בידו.
נבות עמד כנגד השעה (ועמד בה) [ונפל בידה], שאמר לו אחאב: "תנה לי [את] כרמך ויהי לי לגן ירק" (מלכים א כא, ב), מה עשה? אמר: "חלילה לי מה׳" וגו׳ (שם, ג), מה נעשה לו? נפל ביד השעה, שנאמר: "ויעידוהו אנשי בליעל [את נבות נגד העם וגו׳ ויסקלהו באבנים וימות"] (מלכים א כא יג. אברהם נתן מקום לשעה, וברח מפני נמרוד מלך כשדים, וחזרה השעה ונפלה בידו והרג ששה עשר מלכים, שנאמר: "ויחלק עליהם לילה" (בראשית יד, טו). ויצחק נתן מקום לשעה, בשעה שאמרו לו פלשתים: "לך מעמנו" (בראשית כו, טז), מיד "וילך משם יצחק" (שם, יז), וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר: "ואבימלך הלך אליו מגרר וגו׳ ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו׳ ויאמרו ראה ראינו כי היה ה׳ עמך וגו׳ (בראשית כו, כו -כח). ויוסף נתן מקום לשעה, בשעה שמכרו אותו אחיו, לא היה יכול לומר: אחיכם אני? אלא נתן מקום לשעה, וחזרה השעה ונפלה לפניו, שנאמר: "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו" (בראשית נ, יח). משה נתן מקום לשעה, שנאמר: "ויברח משה (מלפני) [מפני] פרעה" (שמות ב, טו), וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר: (והאיש) ["גם האיש] משה גדול מאד בעיני [עבדי] פרעה ובעיני העם" (שמות יא, ג). ודוד נתן מקום לשעה, שנאמר: "ויברח דוד מניות" (שמואל א כ, א), וכתיב: "בברחו מפני אבשלום בנו" (תהלים ג, א), וכתיב: ["בברחו] מפני שאול במערה" (תהלים נז, א), וחזרה השעה ונפלה בידו, ששאול אמר לו: "הנה [נא] ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל" (שמואל א כד, כא). וכן יעקב שברח מפני השעה, "ויברח יעקב שדה ארם" (הושע יב, יג), ונפלה השעה בידו, שנאמר: "ויקח עשו את נשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" (בראשית לו, ו); הוי לך עמי בא בחדריך:
הסבר כללי: שצריך לתת גם לשעות לא פשוטות מקום, להכיל אותם, להבין אותם ודווקא ע"י כך אפשר לעבור אותם ולהתעלות מהם בסופו של דבר.
מקור: מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית כח י – ויקיטקסט

