סיפור
אייר תשס"ד
הגבעות הצחיחות כבר נמאסו עליו. כמה אפשר לראות שוב ושוב את אותו הנוף?
כשעובר מולו איזה חמור תועה זו כבר חגיגה.
"תכף אנחנו מסיימים פה" מעודד אותו קולו הצרוד מסיגריות של משה. "תכף יפנו אותם ואנחנו נחזור לבסיס לחיים, לשמחה ולשלום."
"כן." אומר עדן וקולו העצוב מצליח להפתיע גם אותו. "וחבל."
"חבל??" עיניו של משה גדלות לגודל צלחות. "תגיד, אתה השתגעת?" הסיגריה נמעכת מתחת לנעל הצבאית בסיבוב עצבני. "אל תגיד שהשטויות של הרב הזה נכנסו לך לראש."
"לא..." ממלמל עדן מתחת לשפם "אבל..."
"אבל כן" הלעג בקולו של משה ברור. "תגיד, אתה לא מבין שאם לא ניתן את כל השטח פה לערבים השלום יגיע אולי כשבן הנין שלך ימות? אתה לא מבין שהיישובים פה הם הקוץ שמפריע להם? אתה לא מבין שרק בגלל זה כל הפיגועים?..." קולו גווע באחת.
זיק קל של כאב חולף בעיניו הירוקות של עדן. איתו לא צריך לדבר על פיגועים. הוא חווה מהם די והותר.
"סליחה", ממלמל משה "אב..."
"רגע" קוטע אותו עדן ומציץ בצג הפלאפון הקטן. "שיחה דחופה."
הוא מתרחק מעט אבל את הקול הלחוץ שלו אי אפשר לפספס. בטח לא ממרחק של ארבעה מטרים, ומשה נעשה בעל כורחו שותף לשיחה.
"כן, אני יודע... בבקשה, אני מתחנן... כן, כן, אלפי תודות על הפעמים הקודמות. עוד יומיים תיכנס המשכורת ואני אעביר לכם את הכסף מייד. כן, כן. אלפי תודות. כן, זו תהיה הפעם האחרונה. זה לא יקרה שוב בעזרת ה'."
הוא חוזר לעמדה בשתיקה. "חברת החשמל" הוא מבאר לאחר כמה שניות. וכשהשתיקה ממשיכה הוא מוסיף בחוסר נעימות: "התראה לפני ניתוק. לא יכולתי להשאיר את המשפחה שלי בלי חשמל. טוב שעוד יומיים נכנסת המשכורת מהצבא."
"זה בסדר, אחי." הטפיחה על שכמו חזקה מידי, מונעת מחוסר נעימות. "אני יודע..."
ושוב שותקים שניהם.
***
"אנחנו מתחילים מכאן" אצבעו העבה, החזקה של המפקד נעה לאורך המפה. "הבית הזה הוא הראשון, כל שלושה חיילים על בית. כולם מפונים לאוטובוסים. נקווה שלא יהיו התנגדויות."
אבי מעיף מבט על עדן. גבותיו של עדן מכווצות ומבטו מיוסר.
המבט הזה מוכר לאבי. כך נראה עדן כשמישהו מזכיר לו את אבא שלו או את אחים שלו. הזיכרונות שלו מהם מטושטשים, זיכרונות של ילד בן שלוש, אבל הידיעה שאם הם היו נשארים בחיים הכול היה נראה היום אחרת גורמת לו להתכווץ כל אימת שהוא נזכר בהם.
"תאר לך שגם לנו הייתה וילה על שפת הים" צחק עדן יום אחד כשישבו שניהם על המרפסת בבית של אבי. "תאר לך שגם לנו היה אבטיח פעם בשבוע וענבים פעם בחודש."
זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבל הצצה לעולמו של עדן. לעולמו של מי שהמשכורת שלו מחזיקה את כל הבית, של מי שהרחוב היה ביתו בכל פעם שהמשכורת התעכבה יותר מידי. של מי שלפעמים גם חשמל הוא מותרות בשבילו.
"אה, אחי?" שאל אותו מיד כשהסתיימה הדרכת הפינוי. "מה אומר? משוגעים על כל הראש המפקדים האלה."
"כן." קולו של עדן שטוח, מסתיר היטב את ים הרגשות הגועש מאחוריו.
"למה לפנות את האנשים התמימים האלה? למה להרוס את היישוב היפה הזה?" כשאבי נסער הוא הולך מהר. עכשיו פסיעותיו מהירות כל כך עד שעדן צריך לרוץ כדי להדביק את הקצב.
"אני לא הולך לעשות את זה." ממשיך אבי. "שיהיה לך ברור. משוגע מי שיפנה."
"כן?" מרירות עזה צובעת את קולו של עדן, הרגוע תמיד. "ומה תעשה? אתה יודע שידיחו אותך מהקורס? אתה יודע שיכניסו אותך לכלא ואולי גם יסלקו אותך מהצבא?"
"שיסלקו" קולו של אבי עז ובטוח בעצמו, עד שהוא לא שם לב לכתפיו השחוחות של עדן.
"רגע!" הוא נעצר בפתאומיות ושולח מבט מזעזע בעדן. "אתה לא רוצה להגיד לי שאתה לא מסרב פקודה."
"אההמממ..." נדמה לעדן שעד ירושלים אפשר לשמוע את ליבו ההולם.
"מה אתה מתלבט, אחי? אתה באמת מסכים לתת יד לפינוי הזה? אתה באמת מסכים לתת לערבים, לאויבים הכי גדולים שלנו, חבל ארץ כל כך גדול?" אבי רוצה לטלטל את עדן, לצעוק, אבל משהו במבטו השברירי של חברו עוצר אותו.
"לא מתלבט." עדן מסיט את מבטו. "ברור לי שזה לא טוב. ברור לי שמלכתחילה לא הייתי בוחר בזה, אבל..."
מוחו של אבי מצטלל באחת. פתאום הבין וליבו נכמר.
"לא יכול, אחי" עדן נאנק, והדמעות שבעיניו מרטיבות את אפו, "יסלח לי האלוקים, אבל אני לא יכול להשאיר ככה את המשפחה שלי. המשכורת שלי היא המשכורת היחידה, ואם יעיפו אותי מהצבא אנחנו ניזרק כולנו לרחוב. באמת מצטער."
"אבל האנשים. האדמה." מילותיו של אבי נאבדות.
"אם אסרב פקודה ידיחו אותי מהקורס קצינים" עדן מוציא את המילים מפיו במאמץ. "באמת סליחה מהאנשים שאני אוציא מהבית, אבל אני חייב לדאוג קודם כל לאימא שלי ולאחיות שלי. אני לא הולך לוותר על המשכורת היחידה שלנו כדי שהם יישארו בבית שלהם. שימצאו להם מקום אחר. אני את שלי עושה למשפחה שלי."
***
חשוון תשע"א
"וואו, אחי!!!" שאגה מקפיצה את עדן ממקומו, ולפני שהוא מספיק להסתובב נוחתת על גבו צ'פחה ענקית ומישהו מוחץ אותו בחיבוק אוהב. "אני לא מאמין" ממשיך לשאוג הקול שעכשיו עדן מזהה שזה קולו של משה, "מתי התחתנת?" הוא עוזב לרגע את כתפיו של עדן וסוקר אותו במבט מאושר. "איזה יופי, איך אני שמח!"
"ברוך ה'", עדן נבוך, זורק מבט קצר ומחויך לאורית שעומדת לידו ועל פניה חיוך רגוע, כמו תמיד.
"לפני שנה וחצי" הוא מוסיף. "ויש גם ילד ברוך ה'." חיוך אבהי גאה מאיר את פניו של עדן, את עיניו, את פיו, את כל גופו. "ומה איתך?" הוא מוסיף בנימוס.
"פ'סדר. עדיין רווק. עובד בהייטק. מה איתך?"
"בצבא ברוך ה'. מ"פ במג"ב."
"וואלה, יפה" שמח משה. "בטח עושה דברים טובים. מתאים לך"
"משתדלים." עדן מחייך, ולא יודע שהמשפט הפשוט הזה יעמוד כבר מחר למבחן.
***
פקודת פינוי.
"לאא" הצעקה נמלטה מפיו של עדן בלי שליטה. אצבעותיו רעדו כשהביט שוב ושוב בדף שמולו. בסך הכול נכנס לחדר של המג"ד כדי להביא דף שהוא ביקש.
זיכרונות בני חמש וחצי שנים עלו במוחו. אנשים בוכים, רהיטים נשברים, ילדים נגררים ואוטובוסים דחוסים. דמעות מעורבבות בזיעה ובעפר.
צמרמורת שטפה את כל גופו, מקצות נעליו עד קצה כיפתו. פתאום התחיל להבין מה הרס. פתאום התחיל להבין מה חוו אנשים שנעקרו בכוח מבתיהם, ממקומם, מכל שגרת חייהם.
פתאום הבין איזו טלטלה עבר עם ישראל כשנקרע מאדמתו, כשנתלש ממקומו. אדמה אינה גוש עפר. היא היסטוריה, היא קדושה, היא שייכות אמיתית.
רק עכשיו, כשגם לו יש בית אמיתי, כשהוא מבין מהו חום אמיתי, מהי תחושת שייכות, מהו מקום אמיתי, מה צחוק פעמנים של ילד וריח של עוגיות שיצאו עכשיו מהתנור, מהי הרגשה שיש מישה שדואג לך ואוהב אותך.
פעם, כשהוא בעצמו עבר לא פעם מדירה דלוחה אחת למחסן טחוב אחר, לא הבין מהו בית. לא הבין שבית הוא קשר, שבית הוא חוסן.
בית הוא לא רק מקום שמגן על ראשך מפני רוחות וגשמים. הוא המקום שבונה אותך, המקום שמגדל אותך. המקום שכל עברך קשור אליו וכל עתידך צומח למענו.
חיוכה הנעים של אורית, וזיכרון השביל המרוצף אל ביתם נתן לו את הכוח כשהוא קם.
"המפקד, אני מסרב פקודה."
